ג'ינג'ית של אבא: אסתי זקהיים חוזרת לילדות
איך היה להיות ילדה, איך זה להיות אמא? אסתי זקהיים הייתה הבת הנערצת של אבא והיום מגדלת שלושה ילדים דרמטיים במיוחד
הייתי הבת הקטנה היפהפייה והג'ינג'ית של אבא שלי, גם כשהתעגלתי בגיל ההתבגרות.
אני חושבת שאת העובדה שאני שורדת ושומרת על שפיות בעולם האכזר של משחק ותקשורת אני חייבת להוריי, בזכות המבט האוהב ובזכות זה שמעולם לא לחצו עליי לעשות משהו אחר.
אחרי הבכורה של 'עפולה אקספרס' שאלתי את אבא שלי איך הייתי, והוא ענה 'היית טובה, אבל חנה סנש היה יותר טוב'. את חנה סנש גילמתי בכיתה ט בעירוני א במסגרת החוג לדרמה. לקח לי זמן להבין שמבחינתו אני לא צריכה להוכיח את עצמי. הוא חשב כבר אז, בכיתה ט', שאני נפלאה ונהדרת, והאמת שזה סוד הקסם. המבט, המבט המאשר, האוהב, נטול הביקורת, המעריץ של אבא שלי ליווה
"לקראת סיום חטיבת הביניים, ניגשתי לאבא ושאלתי אותו אם ללכת לאורט טכניקום ללמוד הנדסת מכונות ולהמשיך את המפעל שלו, או ללכת לתלמה ילין. הוא ענה לי: 'לכי לתלמה ילין, תגשימי את החלום שלי. להיות שחקן'.
אבא שלי היה אבן שואבת בבית, בלילות הוא היה מכין ארוחות נפלאות והיינו יושבים סביבו, שומעים סיפורים על הצבא הבריטי, על ההתפלחויות שלו לתיאטרון המטאטא וקטעים מספרי המדע הבדיוני שהוא כה אהב. היכולת שלו לרתק שומעים וההנאה שלו מהקהל חקוקים בלבי תמיד.
אני מאמינה שהעובדה שהוריי האמינו בי, זיהו את כישרונותיי ועודדו אותי, היא שאפשרה לי להפוך לשחקנית".
אני קשובה לגחמות. אי אפשר להפוך ילד לאמן רגיש, לשחקן, ואי אפשר לגרום לו להיות צייר או סופר אם אין לו תשוקה, כישרון, דמיון ויכולת ורבלית וטכנית, ואפשרות להשתמש בכל הידע ולהתמיר אותו ליצירה.
אפשר לתת כלים, אבל אם אין שם כישרון טבעי ונהיית לב, רצון והתמדה, אהבה למקצוע והתמסרות לקשיים, אז במקרה הטוב יהיה לך ילד שמצייר טוב או כותב לפי הכללים, שמשחק או שר או רוקד בסדר עד כמעט טוב מאוד. במקרה הפחות טוב - הפכת ילד לבוגר אומלל ומתוסכל, ודנת אותו לחיי בינוניות. אפשר להרחיב ולהעמיק את עולמם, אבל אם אין להם נפש של אמן, איזו דלת שלא תפתח להם לא תגרום להם להיות אמנים, אם זה לא ייעודם וגורלם".
"יש לי שלושה ילדים. כולם דרמטים מאוד, רגשנים וגרנדיוזיים, מקסימים ומשובבי נפש וגם - אם יורשה לי להעיד על עיסתי - אינטליגנטיים וכישרוניים. מסתמנת נטייה משחקית אצל שלושתם. חלק מזה מנוצל למניפולציות חסרות בושה על רחמיי, סבלנותי וכספי.
כששאלו אותי למה לא רשמתי את אוריאל (12), בכורי, לבית ספר לאמנויות, הוא פנה אליי בכעס ושאל למה לא רשמתי אותו לבית ספר לאמנויות...לחימה. נעמה ותמרה (תאומות בנות 6), משתתפות בחוג התעמלות מכשירים; נעמה רוקדת ג'אז ותמרה לומדת קארטה, וזהו.
צר לי, אני רוצה לשמור על ילדותן, ולא להכניס אותן ללחצים, לאודישנים, למיונים ולמאבקים בגילן הרך. כרגע אני מאמינה בליצור ילדים מאושרים ואהובים עם בסיס רגשי איתן, שיאפשר להם להתמודד עם טלטלות החיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם