סוד ההצלחה - כישלון: ראיון עם אמי רובינגר
ערמות השליליים שקיבל בזמנו הסופר והמאייר אמי רובינגר יכולות להסביר מדוע כל כך הרבה ילדים אוהבים אותו. גם בספרו החדש הוא לא מנסה לחנך אותם
הספר הראשון שכתב רובינגר בסדרה לפעוטות היה "חתול גדול חתול קטן", שראה אור בשנת 2004 וסימן את יריית הפתיחה לספרים שיבואו אחריו, כולם בהוצאת כתר: "אין אריות כאלה", "בובי בוא בובי לך", " פשפש מתלבש", " המפלצת הקופצת", "פילים בכל הצבעים", " עודד עובד ועובד ועובד", "האו עד עשר", " תזמורת מפלצות הקצב", "מי אני מה אני", "אנחנו מטיילים" ועכשיו - "חיות מבולבלות".
הספר זינק לרשימת רבי-המכר בעקבות מכירת 5,000 עותקים שבועיים לאחר צאתו לאור. בספרו החדש מציע רובינגר משחק ובו מאות אפשרויות של צירופי חיות. הפעוט מדפדף בספר, מערבב את שני חלקי הדפים החצויים ומקבל הכלאה של חיות חדשות ומצחיקות. כמו ב"ריץ' רץ'" המיתולוגית והזכורה לטוב, אבל באופן מצויר: מג'ירפה ופיל, יוצא ג'יל.
הצטרפו לפייסבוק של להיות הורים ותשארו מעודכנים.
את טביעת היד של רובינגר קל לזהות: צבעוניות, פשטות ושימוש במלל מתומצת, מחורז ומהודק. לצד אלה נשלחות קריצות גם להורים טרוטי עיניים שאולי למדו שצריך לקרוא לילדים סיפור לפני השינה אבל יום העבודה הארוך עוד נושף בעורפם. כך לדוגמה שיח בין-זבובי שמסיים את הספר "האו עד עשר", הספר שבו פעוטות לומדים לספור עד עשר ולהשלים את הספרה החסרה בכל משפט ("אני מבלבל ומקשקש שטויות בלי כל מסר, אני כלב מספר. . . עשר").
כל ספרי הסדרה דורשים השתתפות מלאה של הילדים, המשלימים את המילים שהוריהם קוראים בפניהם. הביקורות לרוב מלטפות ומחבקות, אבל מדי פעם בפעם נשמעות טענות כי המלל מתומצת מדי. הטענות אינן מוצדקות: ספריו של רובינגר צבעוניים מאוד, לא מתיילדים ולא מתחנפים.
רובינגר (57), גרוש אב לשניים, מבולטי המאיירים בישראל ובנו של חתן פרס ישראל לצילום דיוויד רובינגר, לא למד איור באופן מסודר. את לימודיו בתיכון סיים עם תשעה שליליים, כך שהסיכוי להתקבל ל"בצלאל" היה אפסי. למרות זאת, בתום 16 שנה כמאייר בעיתונים יומיים, מאס בדד-ליינים ובקפריזות של עורכים מתחלפים והתפנה לכתיבתם ולאיורם של ספרי פעוטות.
הטריק של רובינגר פשוט למדי, גם אם בלתי ניתן לחיקוי: קהל היעד שלו, שאליו הוא מכוון בעת כתיבת הספרים, הוא הוא - עצמו.
רובינגר, ירושלמי לשעבר שעכשיו מחלק את זמנו בין הים, הבריכה ובתי קפה בתל אביב, גיבש לעצמו אורח חיים בלתי שגרתי: "למרות שאני מרגיש פרודוקטיבי ויוצר די הרבה, יש לי הרגשה שאני בטלן גדול. 90 אחוז מהיום שלי ממוזמזים", הוא מודה. "נראה שאני עובד מהר ובאינטנסיביות כשאני עובד. בשאר היום אני מגלגל רעיונות בראש.
"אני מניח
"אני ממש לא מנסה לחנך פעוטות. זה עניין של אינטואיציה. כשאני חושב על כתיבה, אני לא יכול להימנע ממחשבה על זה שהיה לי ציון ארבע בדקדוק. עד היום אני מתבלבל בין שלוש לשלושה, אבל מכיוון שאני עוסק בכתיבת טקסטים קטנים, אני יכול להקפיד לא לעשות שגיאות. אני מרגיש שפחות זה יותר עם הספרים האלה. אני לא מכוון לילד שעושים לו פוצי-מוצי וגוגוגו. אני כותב כאילו לעצמי. לא מחנך. אני לא בא להגיד לילדים מה טוב ומה לא טוב, תהיה מסודר או אל תהיה, תלמד או אל תלמד. אני פשוט רוצה לשעשע".
משעשע או לא, הספרים שעליהם הוא חתום נושאים איתם ערך מוסף: לימוד צבעים, היכרות עם כלי נגינה, הפכים ועוד.
רובינגר: "עשיתי את זה בעיקר כדי שיהיה לי יותר קל, כי אז יש לספר חוט שדרה. זה לא באמת סיפור עם עלילה. זה ממקד אותי. הקטע הלימודי יצא במקרה. כשעבדתי על 'חתול גדול חתול קטן' לא חשבתי שאני בא ללמד הפכים. הספר זרם. אחרי שהסבירו לי שזה ספר הפכים, הבנתי שנחמד יהיה לעשות עכשיו ספר על מספרים, על נגינה וכלי רכב. זה תוחם אותי. זה עושה לי סדר.
"כתבו שאין אצלי משטור של החינוך. אני נזהר מאוד לא להגיד לילד 'תעשה כך וכך'. היצר שלי הוא הפוך. אני מרגיש שיצאתי מחנך אבל אני בעצם מאמין יותר בלהיות שמח ומאושר ובריא מאשר ללמוד טוב, להוציא ציונים טובים ולהצליח בחיים, אולי כי אני בא משם. שום דבר לא העיד על זה שיום אחד יהיה לי מקצוע שאצליח בו".
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מזה שפגשת מצוינות בבית. אחרי הכל, דיוויד רובינגר, אביך, הוא צלם בעל שם עולמי.
"גם אבא שלי אוטודידקט. הוא לא למד. הוא נהיה מה שהוא בזכות אהבת המקצוע וההשקעה. הוא עשה את זה מכל הלב. למרות שהוא משכיל, זה מעצמו. אבל אני ממש לא נגד לימודים. מי שרוצה ללמוד - זה דבר נהדר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם