כאן גרים בכיף.. כפול שתיים: נתי קלוגר מגדלת תאומות
אמרו לה שזה יהיה קשה, אבל רק כשנולדו התאומות אנה ואמילי היא הבינה עד כמה. השחקנית העסוקה נתי קלוגר מספרת בגילוי לב על קשיי האמהות ומתמרנת כמו כולן - אבל קצת יותר
"בגיל 33, ואני מודה שמבחינתי זה היה קצת מאוחר מידי. הייתי שמחה לעשות את זה שנתיים לפני, כי זה הסתדר יותר מבחינת חישוב ההפרשים בין הילדים. למזלי, אני מדלגת על סיבוב שני ועוברת ישר לסיבוב השלישי, ככה שזה לא נורא. מבחינת החיים האישיים שלי זה לא יכול היה לקרות לפני, כי היה איזשהו שיא של קריירה שמאוד רציתי להגשים, ועשיתי זאת.
"היום, שנתיים וחצי אחרי הלידה, אני מרגישה שלא פספסתי כלום, וזה מזל גדול מבחינתי. כשאנה ואמילי נולדו אני ובועז היינו נשואים כבר שנתיים, וגם זה היה מבחינתי עניין חשוב. רצינו תקופת זמן לבד, לפני שאנחנו מצרפים ילדים לקן. ילדים זה וואחד כאפה לזוגיות, וזה שיש לנו את הזיכרונות שלנו, זה אומר שתמיד יש לאן לברוח. את החוויות שלנו אף אחד לא יכול לחרב".
האם, כמיטב הקלישאות, עולמך התהפך?
"מה זאת אומרת? מקצה לקצה, שום דבר כבר לא אותו דבר, הכל השתנה. הראש השתנה ואפילו אם אני ובועז נוסעים בלי הילדות לסוף שבוע, והכי כיף לנו, עדיין הראש בילדות, ואם אמרתי או לא אמרתי למי שמטפל בהן איך לשים את המטרנה או להשכיב עם חיתול. ככה זה".
איך מתנהל סדר היום שלך עם הילדות?
"היום שלי מתנהל משמונה וחצי בבוקר ועד שלוש וחצי אחר הצהריים, אחר כך אני פשוט שלהן. הבנות שלי קמות בין בשש וחצי בבוקר, באות אלי למיטה ומזכירות לי להכין להן בקבוק מטרנה מדוללת ודוחה.
אחר כך אנחנו יושבות שלושתנו ואוכלות פתי-בר אחד, אני עם הקפה והן עם המטרנה ואז הן מתחילות לריב ביניהן. בועז בינתיים עסוק בשלו. יכולות להיות פה דרמות מטורפות והוא בשלו.
"בשלב הזה הן בוחרות לעצמן את הבגדים, את התסרוקת ואפילו את התחתונים. אני ממש פותחת את הארון ונותנת להן לבחור ושתיהן חזק בקטע של שמלות. בשמונה אנחנו יוצאות מהבית לעבר הגן ואז אני מתפנה לענייני, עבודה או לחברות או לסידורים וכל מה שצריך לעשות בבית כולל כביסות, קניות, כלים וכו'. בשלוש וחצי, רבע לארבע, אני מוציאה אותן מהגן ולפעמים גם בועז או בייביסיטר.
אחר כך תמיד יש לנו תוכנית. בדרך כלל נפגשים עם עוד חבורת אמהות וילדים מהגן. זה יכול להיות ים, בריכה, גינה, הצגה, שעת סיפור או סתם מפגש בבית של אחת מאיתנו. אנחנו חבורה מאוד מגובשת של אמהות מהגן ואנחנו גם די מכורות לזה. בשבע יש ארוחת ערב ושבע וחצי מקלחת, אחר כך סיפור, ולישון".
מי מספר להן סיפור?
"אני, וזה אותו סיפור כבר חצי שנה, "זהבה ושלושת הדובים". הן כבר מספרות אותו בעצמן ובדרך כלל מתחיל ריב, מי משתלטת על הסיפור. בדרך כלל כשאני מספרת להן סיפור, אני גם משחקת את הדמויות, אני לא יכולה אחרת".
תאומות, זה קשה כמו שזה נשמע?
"בטח, וכל גיל מביא איתו משהו חדש לקלחת הזו. כל הזמן אמרו לי 'זה קשה, זה קשה', אבל אני לא חושבת שאנשים מתארים לעצמם עד כמה. התאומות שלי הן ילדות מאד תובעניות, הן לא פראייריות בכלל. הבטיחו לי שתאומות יעסיקו אחת את השנייה, ושאני לא ארגיש אותן בכלל, וזה בדיוק להפך. כל היום הן רבות, ואני עסוקה בכיבוי שריפות. כל היום מגשרת ומפשרת. תאומים
"כמובן שעדיין יש רגעים שאני מתמוגגת מהן. הדבר המדהים הזה של תקשורת בין תאומים והחיבור ביניהם הוא משהו שתענוג לראות. כשהאחת נופלת, היא לא תירגע עד שהשנייה תבוא ותחבק אותה. זה מקסים".
טלוויזיה - אוהב או אויב?
"עד לאחרונה הן לא התחברו לקונספט וזה בכלל לא עניין אותן, אבל פתאום זה קרה, והן נורא מחוברות לטלוויזיה. אני, שחשבתי שאני לא אראה להן טלוויזיה בכלל, מוצאת את עצמי משכנעת אותן לראות, כי זה אחלה בייביסיטר".
איך התמודדת עם השנה הראשונה לחייהן?
"זה היה טירוף, ולכן אני ממעטת להיזכר בזה. זה לא משהו שנעים להיזכר בו. בשלושת החודשים הראשונים לא ישנתי בכלל בלילות. אחרי חודש הבאתי מטפלת במשרה מלאה וישנתי קצת ביום. זה הגיע למצבים קשים מנשוא, איבדתי צלם אנוש. חוסר שינה לא מאפשר לך לחזור לעצמך, לרזות, לאכול כמו שצריך, והכול נגרר לי. הנקתי אותן עד גיל חודשיים ובועז היה איתי כל הזמן. אחר כך הוא חזר לעבוד וזה היה גיהינום, ממש גיהינום. כשהן היו בנות חמישה חודשים הצטלמתי ל"סרוגים", והכל השתנה. פתאום נהיה לי יותר טוב, נזכרתי בעצמי, התמלאתי בעצמי ונעשיתי סבלנית יותר לדבר הזה".
ספרי על תהליך גמילה שעברתן
"כשהן היו בנות תשעה חודשים נסענו אני ובועז לחמישה ימים לברצלונה. כשחזרנו, אימא של בועז, ששמרה עליהן, אמרה לנו 'איך אתם חיים ככה? לא ישנו כל הלילה! הן כל הזמן קמות, איך אתם עומדים בזה?'. אז החלטנו שאנחנו לא קמים יותר בלילות ושלושה לילות בועז היה השולט בבית, קם, נתן מוצץ, הרגיע, והחזיר לישון. מאז הן ישנות לילות שלמים וחיינו השתנו מקצה לקצה".
מתי בפעם האחרונה קראת ספר מההתחלה ועד הסוף?
"פחות או יותר לפני שנתיים וחצי. היום אני קוראת בעיקר ספרות מקצועית שנוגעת או לתאומות או לבעיות ספציפיות חינוך. יש לי חברה צרפתייה שיש לה ספר שהוא אורים ותומים על תאומות, והיא מתרגמת לי ממנו".
איך היה ההריון שלך?
"זה היה הריון ספונטני וגיליתי שהן תאומות רק באולטרסאונד השלישי, כי שקי ההריון שכבו אחד על השני. זה היה שוק מטורף, דרמה מטורפת. זה לא סיפור שאני גאה בו, כי קיבלנו את הידיעה הזו מאוד קשה והיו לנו ימים מאוד לא קלים. זה היה מאוד מפחיד.
זה היה הריון גדול מאוד, לא כל כך במשקל כמו בגודל. ילדתי בשבוע 37 בלידה טבעית מדהימה, ארוכה אבל נפלאה, כמו שחברה שלי אומרת: 'נתתי 'כיף' לאלוהים, וחזרתי הביתה'".
איזו אימא את במציאות בהשוואה לאמא שאת מגלמת ב"החיים זה לא הכל"?
"בעונה הראשונה, כשהן היו ממש קטנות, הרגשתי רחוקה ממנה אלפי שנות אור. עכשיו, כשאני אמא לפעוטות, אז אני כבר מרגישה יותר קרובה אליה. גם אני בתפקיד של שוטר כל היום, וגם אני מפיקה, טבחית, אחראית סדר וכו'. חוץ מזה אנחנו שונות, אין קשר".
האם העבודה שלכם "נכנסת" הביתה?
"מאחר וגם אני וגם בעלי לא מתייחסים לעבודה שלנו כאל עבודה רגילה, כל דבר שאנחנו עושים במסגרתה, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ולכן ברור שהעבודה נכנסת הביתה. אנחנו משתדלים, ואני מודה שלא תמיד מצליחים, שזה לא יהיה על חשבון הבנות, או בכלל על חשבון המשפחתיות.
ברגעי משבר מקצועיים, ויש כאלה, זה בהחלט מורגש גם בבית. הבנות שלנו הצטרפו לחיים שלנו והן חלק מהם, גם ברגעי משבר וגם ברגעים גדולים ומשמחים מקצועית. אני לא חושבת שזה מאוד שונה מבתים ומשפחות אחרות. מבחינה תרבותית, כמובן שאנחנו משתדלים לחשוף אותן להצגות ומופעים כבר מגיל צעיר מאוד וזה ניכר עליהן. הן שרות, רוקדות, מציגות הצגות ומשתחוות ומבקשות מחיאות כפיים, טוב, איכשהו הן היו צריכות לספוג את זה...".
חופשות: איתן או בלעדיהן?
"גם וגם. אני ובועז נסענו לברצלונה ולברלין לבד, ואתן היינו בכרתים פעמיים והיה מדהים. בפעם הראשונה הן היו בנות שנה וחצי, ואחרי שלושה חודשים נסענו שוב. שכרנו אוטו וטיילנו והיה אדיר. בים, בטיולים, במשחקים. היינו איתם גם באכזיב אצל אלי אביבי והיה נורא כיף".
במי את נעזרת כשאתם רוצים לצאת?
"בגיא, הבייביסיטר שלנו. היא איתנו כבר הרבה זמן ואני מקווה שהיא תישאר עוד שנים, אני תמיד אומרת לה: 'את תוכלי לבוא גם עם הילד שלך ובעלך, נכון?' אנחנו לא יוצאים מספיק אבל מאוד משתדלים. אם יעברו שבועיים, אני אשתדל לקבוע לנו משהו. הוא נפגש עם חברים שלו ואני נפגשת עם חברות שלי, אבל משתדלים גם לעשות את זה יחד".
איך החלטת על השמות שלהן?
"אנה זה שם שתמיד אהבתי והיה לי ברור שאם תהיה לי בת יקראו לה אנה. כשגילינו שיש לנו תאומות ניסינו למצוא משהו באותו מילייה, כי אנה וסיוון זה לא הולך. ישבנו במסעדה וכשהמלצרית הגישה חשבון היה כתוב עליו 'מלצרית: אמילי' אמרתי 'בועז, תראה' וזה היה בינגו בשביל שנינו".
הילדות ישנות איתכם לפעמים?
"אנחנו מאוד משתדלים שלא. יש לנו משטר קפדני בבית, ואני חושבת שזה בגלל שהן שתיים. אנחנו מאד מקפידים בקטע הזה, לא ישנים במיטה של אמא ואבא, שבע ארוחת ערב, שבע וחצי מקלחת. מאוד משתדלים".
את מי הילד אוהב יותר: את אבא או את אמא?
"הן מאוד קשורות אלי, את זה אני יכולה להגיד לך בוודאות. כמובן שגם בין בועז ובינן יש קשר מדהים שלי אין איתן. הן עושות לו עיניים, הן נשים קטנות והוא מתעלף מהן. אני אוכלת מהן חרא שהוא לא. איתו הן לא מעיזות לעשות דרמות, איתי זה קשר הרבה יותר כפוי טובה".
את בעד הגישה האנתרופוסופית של ה"צעצוע אחד מעץ" או שיש להן המון צעצועים?
"יש להן מלא, מכל המינים ומכל הסוגים, ומכל דבר יש כפול. אי אפשר אחרת".
מה הדבר שהן עושות שהכי מרגש אותך?
"הכי מרגש אותי שהן פתאום שרות לי איזה שיר שהן למדו בגן. זה מעיף אותי".
כמה ילדים את מתכננת?
"אני מתכננת סיבוב נוסף שבו אני לא יכולה להתחייב על כמות הילדים, כי כבר יצאו לי תאומות פעם אחת, אבל אני מתחייבת על עוד הריון אחד".
השלימי: 'אצלנו בבית אף פעם לא...'
"מזלזלים בבובה. בובה היא הכלבה שלנו ואיתנו כבר הרבה שנים, ואני אוהבת אותה אהבת נפש. יש לה מקום של כבוד בבית והילדות שלנו יודעות שצריך להתייחס אליה בכבוד. זה חוק מאוד רציני אצלנו בבית".
השלימי: 'חשבתי שלא, אבל כופפתי את החוקים....'
"חשבתי שהן לא יראו טלוויזיה ושהן לא יאכלו שוקולד ובמבה. ממש...".
העגלה שלנו: עגלת תאומים של "בייבי סייף". היא לא הכי יפה ושיקית אבל היא הכי מפרגנת שיכולה להיות- מתקפלת לארבע, נכנסת לכל מקום ומומלצת בחום.
המוצץ שלנו: מוצץ גומי הכי זול ופשוט. יש לנו מיליוני מוצצים בבית, לא היינו יכולים לעמוד כלכלית במוצצים בארבעים שקל ליחידה.
החיתול שלנו: האגיס, רק בלילה. בבוקר הן כבר גמולות.
הצעצוע האהוב שלנו: עגלה ובובה, שניים זהים לגמרי כמובן.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם