הטעות ההורית שלי: פרוייקט מיוחד
טעות, טועים, טעינו. כהורים אנחנו טועים כל הזמן. שאלנו שלל דמויות מוכרות מה הטעות ההורית הגדולה ביותר שלהם וחזרנו עם תשובות מפתיעות ונוגעות ללב. פרוייקט מיוחד
רינה וייסגלס, בתו של עו"ד דב וייסגלס, גדלה עם שתי אחיות, אמא מסורה ואבא מכור לעבודה. עכשיו, כאם לשלושה, היא מנהלת עם אביה דיאלוג מתוק - מריר על הטעות ההורית הגדולה שלו - ההיעדרות בילדותן. הבנות, אגב, יצאו בסדר גמור, "אולי בזכות העובדה שלא התערבתי," אומר וייסגלס. פרקליט או לא פרקליט?
בדרך לראיין את אבי בנוגע לטעות הורית האחת(? שעשה במרוצת שנותיו כאב לשלוש בנות, ניסיתי לנחש מהי. כיום, כאמא לשלושה ילדים קטנים, אני כבר יודעת כמה קל לטעות וכמה קשה לבחור את הטעות שבפרספקטיבה של זמן היא השגיאה המשמעותית ביותר. "אני חושבת שאני יודעת מה תענה לי," אמרתי לו לאחר ששאלתי את השאלה הידועה מראש, "אבל זכות הדיבור שלך."
◄ כולנו עושים טעויות. מה הטעות ההורית שלכם? על מה אתם מתחרטים? שתפו אותנו בפייסבוק
אבא: "אינני יודע אם ניתן להתייחס למה שאענה לך כטעות, כי בעצם לא הייתה לי אופציה אחרת, אבל עצם הבחירה שלי במקצוע עריכת הדין והצורך שלי להצליח, גרמו לי להחמיץ את כל החוויות הקטנות של גידולכן, שאז נראו לי שוליות נוכח המטלה של בניית קריירה."
אני: כן, זה היה הניחוש שלי, באמת היית וורקוהוליק. אבא: "אני בחרתי בענף הליטיגציה, ההופעה בבית המשפט, וזה מקצוע שהמבחן בו הוא מבחן אישי, כך שאין אפשרות שלא להתכונן. מהבוקר עד שעות הצהריים המאוחרות הייתי עסוק בהופעות בבתי משפט, ואחר הצהריים עברתי על התיקים
אני: כאבא, לא הרגשת החמצה?
אבא: "המסלול הזה היה כורח עבורי, ולא ראיתי או שקלתי בכלל לבחור אחרת. את לא הכרת את סבא שלך, אבל אני לא נולדתי לבית עשיר, במובן זה שסבא היה סוחר עורות שירד מנכסיו והותיר את המשפחה, לאחר שנפטר בגיל ,51 עם רכוש משפחתי בסיסי ביותר ועם חובות גדולים. סבתא לא עבדה מעולם וכל הנטל היה עליי. הפטירה של אבי מצאה אותי בתום שנת הלימודים השלישית, מיד לאחר מכן החילותי בהתמחות והשתכרתי פרוטות.
המקצוע היה קשה ועתיר תחרות, עם משטר עבודה מאוד תובעני, ואם אתה לא מוכן למשפט, את ההערות המלגלגות השופט לא משלח בבוס שלך אלא בך. ברור שאם אבי היה בחיים והיה איש אמיד, ואני הייתי מרגיש בטוח כלכלית, הייתי משתעבד פחות לעיסוק המקצועי ועושה את זה בצורה יותר מאוזנת ופחות חרדתית. בדרך כלל החיים יותר מאוזנים, לא בוחרים באפס או אחד, אבל את זה אני אומר בדיעבד."
אני: ניסית להצדיק את הבחירה שלך? או שזה רק קטע של אמהות? אבא: "ידעתי שאני מחמיץ מאוד את השלב הראשון של ההורות, ככה היה עד גיל עשר לערך, כשהחוויות המשותפות הן יותר בנוסח ריצות, קפיצות, ים, גני שעשועים וסרטים. אבל ידעתי שאני מקפח אתכן בשלב הראשון כדי להיות מועיל ואפקטיבי כאשר אתן בוגרות יותר, שאוכל לעזור בהתלבטות ובהתמודדות הלא פשוטה בלימודים, בבחירת מקצוע, לתת גיבוי כלכלי וכדומה. קינאתי במובן מסוים באבות שפקדו את גני השעשועים, אבל קיוויתי שהתוצאה תצדיק את הביטחון שתחושו בעתיד. האמנתי שבטווח הארוך זה יוכל לפצות על החסר של הטווח הקצר."
אני: זוכר משהו ספציפי שהחמצת?
אבא: "החמצתי הכל, למעשה. לא הלכתי לאירועי בית הספר, לא לאסיפות הורים, לא השתתפתי באף טיול, לא לקחתי חלק בחיי השכונה. כיום, כשאני מסתכל על הנכדים, אני קולט מה הוחמץ. כיום הראש שלי יותר פנוי, ופתאום אני מבחין בדברים שאני לא זוכר לגביכן. איך הילדים שלכן הופכים מתינוקות לילדים קטנים, התגובות שלהם, כל מיני דברים קטנים שברור שהיו גם אצלכן, אבל לא שמתי לב אליהם, אבל כפי שאמרתי, לא הרגשתי שיש לי ברירה אמיתית מכורח נסיבות החיים, האמביציה שלי ודרישות המקצוע."
אני: טוב, לפחות אמא השלימה אותך...
אבא: "אמא קיבלה החלטה הפוכה ממני. כשאת היית בת שנתיים, היא עזבה את המחקר שלה במכון ויצמן והלכה לעבוד בקופת חולים. בזאת הסתיימה הקריירה שלה כמדענית וכחוקרת אבל החלה ההשקעה בכן. אולי היא הייתה יכולה להיות היום נשיאת מכון ויצמן - אבל ברגע שהיא קיבלה הצעה לעבוד במקום קרוב לבית, היא העדיפה אותה, כדי להיות בארבע בגן."
אני: כנראה שהיא עשתה עבודה טובה, סך הכל אין טענות.
אבא: "מה זאת אומרת? גם אני עשיתי עבודה נהדרת, הצלחתן בזכות כך שלא התערבתי."...
משה איבגי, שחקן, אבא לדאנה, בת ,29 אלה, בת 15.5 ולילי, בת 14
כל ההורות שלי היא רצף של טעויות, ניסוי וטעייה. הרי לא נולדנו הורים. הטעות הגדולה שהורים רבים עושים, וגם אני חטאתי בה, היא לחץ מוגזם על הילדים וצמצום חופש ההחלטה שלהם. כהורים אנחנו לוחצים על הילדים ללמוד משהו מסוים, ללכת לכיוונים שרצינו עבורם, גם כשזה לא תמיד מתאים להם ולא עושה אותם מאושרים, וכשילדים פועלים בעקבות לחץ של ההורים, הם בסופו של דבר נפגעים. כהורים אנחנו פועלים לא פעם מתוך חרדה ואגו, וזה מקום לא טוב לבוא ממנו. הורה טוב צריך לכוון את הילד ולעודד אותו, לתת לו אהבה אינסופית ותחושת ביטחון - אבל לא לבוא ממקום של אגו. צריך רק להבין את הראש של הילד וללכת יחד איתו."
(ראיינה: סגלית פישביין)
כרמלה מנשה, כתבת צבאית, אמא לאלה, בת 12.5
"הטעות העיקרית שלי כהורה היא שמלכתחילה לא שמתי גבולות. זה הכלל הראשון בהורות, כידוע, ואני לא יישמתי אותו עד הסוף, בעיקר בגלל העבודה שלי. פשוט לא היו לי כוחות להתמודד מול הבת שלי. עכשיו כמובן יותר קשה להציב גבולות - הבת שלי יכולה לשבת שעות מול המחשב או הטלוויזיה ואין לי אפשרות להגביל אותה בהקצבת שעות או להגיד לה: 'זהו, את צריכה ללכת לישון."'
ויתרתי לאלה הרבה בגלל העבודה שלי, שהיא מאוד תובענית ואין לה שעות קבועות, ומכיוון שמלכתחילה ויתרתי, קשה להגיד לה פתאום 'לא' ולצפות ממנה שתבין שעכשיו אני לא מוותרת, מה עוד שהיא על סף גיל ההתבגרות, גיל שבו מתחילים גם כך למרוד בהורים. חשוב שהורה יזכור שהוא לא צריך להיות רק נחמד, אלא גם תקיף.
הילדים מגלים מהר מאוד את נקודות התורפה של ההורים ומנצלים אותן. אצלי נקודת התורפה היא העבודה שלי, השעות הלא ברורות והטלפונים הבלתי פוסקים. לכן אני לא תמיד מקפידה על מערכת מסודרת והבת שלי יודעת את זה. אבל דווקא משום כך אני יודעת היום כמה חשוב לתת לילדים תחושה של סדר וגבולות ולהקפיד עליהם."
(ראיינה: סגלית פישביין)
שלי סער אשת שר החינוך, אמא לדניאלה, בת 19 ואלונה, בת 14
"הדבר היחיד שאני מצטערת עליו הוא שיש לי נטייה ל'אובר ריאקטינג' כלפי הילדות ולא פעם הן נעלבות ממני. זה מאוד התמתן, אבל לפעמים, כשהן היו מתווכחות והרגשתי שהמסר שלי לא עובר, עשיתי את הטעות הקלאסית של 'מי צועק יותר חזק.' ניצחתי, אבל התנצלתי, וזו טעות, עדיף מלכתחילה לא להיות שם. בסופו של דבר אין טעות פטאלית, נדמה לי שעשינו עבודה טובה."
(ראיינה: רינה וייסגלס)
צרויה שלו, סופרת, אמא למרוה, בת ,23 יער, בן 15 וירדן, בן 4 וחצי
"אני חושבת שהטעות הגדולה ביותר שלי הייתה שלא הבנתי כמה חשובה לילדים ההתמודדות עם תסכולים. ניסיתי ככל יכולתי למנוע מהילדים תסכולים באלף ואחת דרכים, וזו בהחלט הייתה טעות, כי ילד צריך לדעת איך להתמודד גם עם הדברים הפחות נעימים. טעות אחרת, שכיום אני מודעת לה יותר, היא הנטייה שלנו כהורים להתפעל באופן בלתי פוסק מהילדים.
המטרה היא כמובן לחזק אותם, אבל לעתים זה יכול להפוך לנטל, כי ילד שמתפעלים ממנו בלי הרף עלול לחשוב בטעות שאוהבים אותו רק מפני שהוא כזה מוצלח. חשוב להסביר לילדים שזה הפוך, שזה לא שאוהבים אותם מפני שהם כאלה מוצלחים, אלא שמפני שאנחנו אוהבים אותם, בעינינו הם הכי נפלאים בעולם."
(ראיינה: טל בשן)
דליה איציק, חברת כנסת, אמא לרן, בן ,36 אורי, בן 30 ועדי, בת 27
"עשיתי הרבה טעויות כהורה, אבל אני חושבת שמה שמשותף לכל ההורים שעשו קריירה הן נקיפות המצפון וההתלבטויות: עשיתי נכון או לא נכון שעבדתי כל כך הרבה בחוץ? האם הייתי צריכה לשים יותר גבולות? האם אני מסוככת יותר מדי על הילדים? האם אני מספיק משתפת? וזה מאוד מעייף...
הבשורה הטובה היא שבסופו של דבר מה שעשיתי עמד במבחן התוצאה. הילדים שלי הפכו להיות משפחה מלוכדת, הם שותפים שלי ומשתפים, אז כנראה שנקיפות המצפון שלי היו מוגזמות. הבשורה הטובה השנייה היא שיש לנו תחושה שאם נהיה יותר עם הילדים הם יגדלו טוב יותר - אבל זה לא בהכרח נכון, אז אפשר להירגע ולהפסיק להתייסר".
(ראיינה: סיגלית פישביין)
גיא לואל, שחקן, אבא לשירה, בת 4
"אני ילד בנשמתי וזה פועל לטוב ולרע. מצד אחד, אני אבא מאוד כיפי ונהנה לבלות עם שירה באמת ובתמים בפעילויות שנתפשות, כביכול, ילדותיות. אנחנו הולכים יחד לספארי, להצגות, אוכלים את הממתקים הכי נחותים ואני לא צריך להתנהג כאילו אני נהנה בשבילה ולמענה, אני באמת נהנה יחד איתה. אבל אליה וקוץ בה, כי לא פעם אני נוטה לשכוח שאני המבוגר האחראי... אני יכול, למשל, לכעוס עליה ואז ללכת בלי להגיד לה שלום, או פשוט להיכנס איתה לפינות ולוויכוחים ממש כמו ילד בן ארבע. בעצם לא ארבע, כמו ילד בן שלוש, כי היא בת ארבע והיא ממש בוגרת."...
(ראיינה:רינה וייסגלס)
רובי פורת-שובל, שחקנית, אמא לנדב והגר, בשנות העשרים לחייהם
"יש רשימה ארוכה של דברים שאני מכפרת עליהם כל חיי. מעצם היותי בן אדם עשיתי טעויות, למרות שמבחינת כוונות רציתי להיות האמא שיכתבו על הקבר שלה 'כאן נקברה האמא הטובה בעולם.' אחת הטעויות שזכורות לי במיוחד התרחשה בחגיגת יום הולדתו של נדב בגן. עשינו מסיבה משותפת לנדב ולחבר שלו, ואני לא ידעתי לאפות. העוגה שלי יצאה הרבה פחות טובה מזו שאפתה אמו של החבר ואף אחד לא רצה לטעום ממנה. אני עד היום זוכרת את אחד הילדים אומר במפורש 'אני לא רוצה מהעוגה של אמא של נדב.' מאז אני מבשלת ומאכילה את כל החברים של הילדים על מנת שיגידו שהאוכל של אמא של נדב הוא הכי טעים בעולם...
באופן כללי אני מאוד חרדתית, וסביר להניח שהעברתי לילדים את החרדות שלי ובטח עשיתי להם לא פעם בושות. העניין הוא לדעת שאנחנו עושים הרבה טעויות ולהבין שזה בסדר, ולקוות שהן לא פטאליות".
(ראיינה: רינה וייסגלס)
שלי גפני, דוגמנית, בעלת חברה ליבוא מוצרי איפור, אמא לבן, בן ,13 יהלי, בן 9 ואוריין, בן 4
"הטעות ההורית שלי היא ללא ספק העובדה שהבן הקטן שלי, שהוא כבר בן ארבע, עדיין ישן איתי בלילה במיטה. זה היה צריך להיפסק מזמן, אני יודעת, אבל אני תמיד עייפה מדי בשביל להתאמץ ולעשות מעשה. כל מה שצריך לעשות הוא להשאיר אותו במיטה שלו, הוא יבכה קצת ויתרגל. כנראה שאני לא מתקנת את הטעות, כי בסופו של דבר, אני מודה, זה גם נעים לי. זה הילד הקטן שלי וכנראה גם האחרון, ונעימה לי המחשבה שהוא מתכרבל לידי כמו גור במיטה".
(ראיינה: מלי זיידמן)
מיכל ינאי, שחקנית, אמא לאלכס, בת שנה ועשרה חודשים, ויהלי, בן תשעה חודשים
"כהורים אנחנו עושים המון טעויות קטנות, ותודה לאל שאני לא מצליחה לחשוב על משהו גדול נורא, אולי כי הם עדיין קטנים. הטעות שאני ובן עשינו היא עם אלכס, שהתרגלה לאכול מול הטלוויזיה, ורק מול הטלוויזיה. הרשינו לה לאכול מול הטלוויזיה כי היא אוכלת כמו ציפור, ואם הטלוויזיה עוזרת לה לקחת איזה ביס, אז מילא.
היום, כשהיא רק בת שנה ועשרה חודשים, היא יודעת כבר לפתוח לבד את הטלוויזיה. אני לא חיה עם זה בשלום, לא עם כמות הצפייה ולא עם הרגל האכילה מול המסך. אני נורא רוצה שנשב ביחד כל המשפחה, כי אני יודעת שאם היא תשב איתנו, היא תהיה עסוקה בלהסתכל על המבחר ולתקשר איתנו, וזה בטח עדיף מלשבת כמו זומבי מול רינת ויויו. וכן, אני מכירה את 'חוק שלושת הימים,' שבהם צריך להיות עקבי ולהגיד 'לא,' אבל אני מחזיקה מעמד רק יומיים ונשברת.
אני יודעת שבאופן כללי ילדים בגיל הזה הם פלסטלינה, ואפשר להרגיל אותה אחרת, אבל אני נמנעת מזה. אני מרגישה שהשגרה נותנת לה ביטחון ואני חושבת שזה מקל עליה. אנחנו מין דור כזה, שכל הזמן רוצה להקל על הילדים שלו, שואלים את דעתם וחוששים להציב להם גבולות. זו כנראה הטעות הגדולה עד כה, ועל השאר היא עוד תתלונן עליי אצל הפסיכולוגית...".
(ראיינה: מלי זיידמן)
נעמה קסרי, מנחה תוכנית טלוויזיה, אמא לרועי, בן 4 וחצי
"את הטעות שלי גיליתי רק כשהגעתי לזוגיות הנוכחית שלי עם גל. עד אז הייתי נורא סנגורית של הילד. כשמישהו מבקר אותו, אני נעשית לביאה, אני תוקפת, גם אם מדובר בביקורת מוצדקת. רק כשגל ואני החלטנו לעבור לגור יחד והלכנו ליועצת שתעזור לנו בתהליך, הבנתי שאני לא צריכה לגונן על רועי מפני גל ושאני צריכה לסמוך על גל שהוא לא יפגע ברועי. למדתי לשחרר. עד אז רועי גדל רק איתי, בן יחיד שלא חלק כלום עם אף אחד.
יום אחד, בתחילת הקשר, גל בא אלינו הביתה ולקח שוקולד מקופסת השוקולדים. רועי אמר שזה שלו, השתטח על הרצפה ועשה סצנה. אמרתי לגל לבקש ממנו סליחה, והוא היה בהלם. כמעט נפרדנו בגלל זה. הוא אמר לי 'אני מבוגר ממנו בארבעים שנה, את רוצה שאני אבקש ממנו סליחה על שלקחתי שוקולד מהקופסה.'? והוא צדק, כמובן. היום המצב אחר, ולרועי זה עשה רק טוב. היום גם מישהו אחר יכול להעיר לו, והוא למד לכבד אחרים, ולא רק אותי.
(ראיינה: רינה וייסגלס)
◄ כולנו עושים טעויות. מה הטעות ההורית שלכם? על מה אתם מתחרטים? שתפו אותנו בפייסבוק
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם