שביל הבריחה: רגרסיות בתהליך הגמילה מחיתולים
הילד כבר נגמל מזמן, אבל עושה את צרכיו בתחתונים? מבקש חיתול? מתאפק כל הזמן, עד כדי עצירות? לתופעה המוכרת והמתסכלת הזו יש שם: אנקופרסיס, ומגוון סיבות, נפשיות (לרוב) או פיזיולוגיות. מומחים מסבירים כיצד לטפל בתופעה בתבונה
אתם לא לבד. לתופעה הזו יש שם, וקוראים לה "אנקופרסיס" - מצב שבו הילד עושה את צרכיו (והכוונה לנאמבר טו) שלא במקום המקובל. מדובר בתופעה מתסכלת מאוד, שרבים מההורים שנתקלים בה לא יודעים איך להתמודד איתה. למה זה קורה? איך פותרים את זה, ומתי כדאי לפנות לעזרה מקצועית? שאלנו את המומחים.
התחברו ללהיות הורים בפייסבוק והשארו מעודכנים
איילת עמית-גרנות, יועצת חינוכית ומנהלת "כפתור ופרח," חברת ייעוץ התפתחותי לגיל הרך: "שני הנושאים שהורים לפעוטות הכי רגישים אליהם הם תזונתו של הילד והיציאות שלו. מגיל אפס זה מה שמעניין אותנו."
בתופעת ה'אנקופרסיס' אני נתקלת המון בצורותיה השונות, והעניין נפוץ הרבה יותר אצל בנים מאשר אצל בנות. הצורה הנפוצה ביותר של העניין היא מה שאני קוראת לו 'גמול עם חיתול.' הילד מסתובב בתחתונים כל היום, ועושה פיפי בסיר או באסלה, אבל לקקי הוא מבקש חיתול. החיתול משמש לו כאסלה לעשיית הקקי נטו.
בצורה אחרת, האנקופרסיס בא לידי ביטוי בהתאפקויות ועצירויות שהחלו אחרי הגמילה. בימים הראשונים של הגמילה זה מאוד נפוץ, ולא צריך להתרגש מזה, אבל כן חשוב לשחרר את זה מוקדם ככל האפשר, כדי שהעצירות הפיזיולוגית לא תגרור איתה עצירות פסיכולוגית".
מדובר בקשר מעגלי של סיבה ותוצאה, מסבירה עמית-גרנות. עצירות יכולה להביא לכאב בעשיית צרכים, ומכאן לפחד מעשיית צרכים - ולהפך: "עצירות פסיכולוגית, שנובעת מזה שהילד 'נגעל' מעשיית צרכיו בשירותים ציבוריים, או אפילו כי נולד לו אח חדש והוא לא רוצה להפסיד את האקשן בבית. גורמת לו להתאפק, ובסופו של דבר זה עלול להוביל לעצירות כרונית."
תופעה נוספת ובכלל לא נעימה היא כתם קטן של קקי שתמיד נמצא בתחתונים ")קקי בתשלומים,(" "וזו תופעה מאוד בעייתית, כי תמיד נודף מהם ריח לא טוב, וישנם גם אלה שפשוט לא מודיעים על הקקי, מעדיפים לעשות אותו בתחתונים, ולרוב הם גם 'סרבני החלפה,' והם מכחישים שהם בכלל עשו."
ממה זה נובע?
"הפסיכולוגים מספקים לנו הרבה הסברים: אחד מהם הוא הקושי של הפרידה מהקקי, שכן ילדים תופסים אותו כחלק מגופם. הם לא מבינים שזו פסולת של הגוף. יש לילד קושי לתת משהו שהוא שלו, כי השלב שבו הילדים עוברים גמילה מקביל לרוב לשלב הרכושנות, וקשה להם 'להיפרד.'
היבט נוסף הוא שילדים חושבים שקקי הוא 'מתנה' לנו ההורים, ואז הפעולה הופכת להיות בשביל מישהו ולא בשביל עצמם, והם 'מתקמצנים' עליו. ויש גם כאלה שהמפגש עם הקקי מרתיע אותם.
כל עוד הם היו בחיתולים, אמא העלימה ראיות, הילד בעצם לא רואה את הקקי שלו עד שהוא מתחיל גמילה, ויש כאלה שהמפגש הזה מבהיל אותם."
עוד נקודה חשובה, מזכירה עמית-גרנות, היא שבניגוד להשתנה, שהיא פעולה קצרה יחסית, כשעושים קקי צריך לשבת ולחכות, וילד שלא מורגל בדחיית סיפוקים מתקשה להתמודד עם ההמתנה הזו, והוא מעדיף
"פסיכולוגים לעתים מרמזים על אפשרויות קיצוניות יותר, טראומות, התעללויות, אבל לדעתי זה לא כל כך נפוץ, ולפני ששולפים את הקלפים האלה, צריך לבדוק את כל שאר האפשרויות, ואם הנושא הוא לא עוד סימפטום בשלב של בדיקת גבולות.
הרי מדובר בדיוק בתקופה שסובבת סביב בדיקת גבולות, והילד בוחן את הסביבה דרך העניין הזה - בדיוק כפי שהוא מסרב להיכנס לאמבטיה, ללכת לגן או לישון במיטה שלו. הם מבינים כמה חשובה לנו הגמילה, והם לומדים להשתמש בה לצורך הפגנת שרירים משלהם."
האם הבעיה יכולה להתעורר פשוט כתוצאה מתהליך גמילה לא נכון?
"ייתכן. חלק מהבשלות הנדרשת לגמילה היא דחיית סיפוקים - ללמוד לעצור מה שאני עושה עכשיו או לחכות כדי לקבל מה שאני רוצה. לכן חשוב ללמד את הילד להתאמן בדחיית סיפוקים עוד לפני תהליך הגמילה, ולהתחיל בדברים קטנים, 'קודם אני מסיימת לשתות את הקפה, ואז אקריא לך את הספר.' אני קוראת לזה 'השהיית שירות."'
לאור כל זאת, עמית-גרנות ממליצה להתחיל את הגמילה בישיבה על סיר: "הישבנון תמיד רעוע, באסלה הרגליים באוויר, ובסיר אין מים, אין רעש של נפילה והתזה, והילד יכול להציץ ולהסתכל על הקקי שלו. זה יותר ידידותי. עם זאת, סיר לא מומלץ להורים איסטניסים, כי אז הילדים יחושו בגועל של ההורים בריקון הסיר, והנזק יכול להיות רב מהתועלת."
לעניין זה המומחים מדגישים שחשוב לשתף את הילד בתהליך - לזרוק יחד איתו את הצרכים לשירותים, לנגב, להוריד את המים - לתת לו תחושת שליטה בנעשה.
אם התעוררה בעיה, כמה זמן צריך לחכות עד שפונים לעזרה מקצועית?
"במקרים רבים זה באמת עובר לבד, ובגמילה לא עובדים עם שעון, וכל מקרה לגופו, אבל לא כדאי לחכות הרבה זמן, כדי שלא תיווצר פגיעה בדימוי העצמי של הילד, ושהבית לא יסוב סביב העניין הזה יותר מדי. אם השיטות והטיפים לא עזרו, וזה מפריע מאוד לילד או לכם, לכו לקבל עזרה מקצועית."
את מבדילה בין ילד שנגמל ואז חזר לעשות את הצרכים בתחתונים לבין ילד שמתחילת הגמילה הייתה לו הבעיה הזאת?
"כן, אם חלה רגרסיה כדאי, לדעתי, לפנות מיד לעזרה. אם הילד לא סובל מ'חרדת אסלה,' ואין לו בעיה של עצירות כרונית, כנראה שזה התעורר בעקבות משהו. מצד שני, אם מדובר בילד שלמשל עושה את צרכיו בשירותים כשהוא בגן, ובבית עושה בתחתונים, או להפך - אז ברור שיש פה עניין של גבולות. כלומר, הוא יודע לעשות 'כמו שצריך' ומפעיל שרירים מול 'הממונים."'
ד"ר ניר יטיב, מומחה ברפואת ילדים, מסביר על צדדיה הפיזיולוגיים של הבעיה: "חוסר שליטה ראשונית הוא מצב שבו ילד לא השיג שליטה על הסוגרים שלו, ואז ייתכן מאוד שמדובר בבעיה פיזיולוגית, כמו מום במערכת העצבים או בחוט השדרה או בעיות במערכת העיכול.
חוסר שליטה משנית מוגדר אצל ילד שכבר היה גמול, ואז חוזר לעשיית צרכים במקום לא מקובל, והדבר מעיד בדרך כלל על בעיות רגשיות, ומדליק אצלי נורא אדומה. בדרך כלל אני מבקש לדבר עם שני ההורים ומנסה לברר מה השתנה, כי בבדיקה גופנית רוב הסיכויים שלא נמצא כלום."
איזה מצב בתחום הזה מחייב טיפול רפואי?
"עצירות כרונית מחייבת שימוש ב'פרגלקס' ו'אבילקס' בשלב ראשון, שהוא תוסף טבעי ובטוח לשימוש, ואם זה לא עוזר עוברים הלאה, לשמן פרפין או חוקנים. לפעמים יש גושי צואה ברקטום, שבגללם השסתום כבר לא מתפקד, וחייבים לשחרר אותו.
יש גם מקרים שבהם, מרוב שהילד שומר ועוצר, מתחילה לזרום צואה נוזלית מסביב לצואה הקשה. אלה ילדים שהתחתונים שלהם כל היום מלוכלכים ואין להם ריח טוב, והם נורא אומללים, כי בעקבות המצב אף אחד לא אוהב אותם בגן. הילדים מתרחקים מהם, וגם הגננת, כי הם כל הזמן מסתובבים עם ריח של קקי.
אין סבל גדול מזה לילד, ולהורים לילדים כאלה אני אומר שהילד חייב לעשות קקי כל יום, בעזרת נר או עם חוקן, גם במחיר של בכי או צעקות, כי המחיר החברתי שהוא משלם קשה פי כמה. כמובן שלפני טיפול תרופתי אני מאוד ממליץ על שינוי בתזונה, ועל עגבניות - עגבניות עם הקליפה גורמות להמון יציאות."
ד"ר ברוך קושניר הוא פסיכולוג קליני העוסק שנים רבות בטיפול ובמחקר בכל הקשור לגמילה מחיתולים, הרטבת לילה וחרדת אסלה, והוציא גם קלטת ילדים בשם "האסלה הקסומה" בנושאי גמילה.
עד כמה נפוצה הבעיה?
"לפי הספרות המקצועית, כל הבעיות של עשיית צרכים שלא באסלה נעות בסביבות שני אחוזים מהפעוטות, אבל זה נתון שלא ברור לי עד כמה הוא אמין, כי ממה שאני פוגש, ברור לי שהבעיה רחבה הרבה יותר."
מה משותף לכל הילדים שסובלים מאנקופרסיס?
"המשותף לכולם הוא פיתוח הרגל מושרש ומאוד מגובש של אי שימוש באסלה. מעבר לכך, אם יש איזו תכונה שאפשר היה ליחד אותה כמשותפת לילדים שסובלים מהבעיה, זו עקשנות, לפי מה שהוריהם מספרים. לרבים מהם יש גם היסטוריה של עצירויות ממושכות עוד בינקות המוקדמת, אבל כמעט במאת האחוזים לא מדובר בבעיה פיזיולוגית, אלא באיזה גורם נפשי שמניע אותם לפעול כך. יש אומרים חרדה, יש אומרים שליטה.
יש פסיכולוגים שיושיבו את המשפחה לחמש שנים, וינסו לברר יחד מה מניע את הילד, אבל הילד ימשיך בינתיים לעשות במכנסיים, ואני נתקל בזה לא מעט. אני בכל מקרה מעדיף להתרכז בפעולות מעשיות שפותרות את הבעיה, מאשר 'לחפור' במניעי הילד.
הייתי מאוד רוצה לדעת מה הגורם הנפשי שגרם לתופעה, אבל אני לא מוכן לזרוק באוויר גורמים נפשיים שאולי כן היו ואולי לא, ושלא יובילו לפתרון הבעיה. מבחינתי, המשימה בטיפול היא לגבש הרגל חדש של שימוש באסלה במקום ההרגל הישן."
מה אתה מייעץ להורים לעשות?
"קודם כל, לפני שאני נכנס לתמונה, אני מייעץ לא לעשות כלום. לפעמים הזמן עושה את שלו, והבעיה נעלמת. אני ממליץ להורים לנסות קודם כל לפתור את הבעיה בעצמם, עם ספרים, קלטות ופרסים - הדרכים הרגילות שבעזרתן הם פותרים בעיות.
לפעמים זה נפתר בשינוי דיאטה ותוספות להרכב המזון, לילדים שחסרים להם סיבים תזונתיים, למשל. בעיני, אם הילד לא סובל קשות מהבעיה, בצורת עצירות כרונית או נידוי חברתי או פגיעה בדימוי העצמי, עדיף להתייחס לזה בעדינות ובמתינות, ויכול להיות שזה ייפתר לבד. אבל אם מגיעים למסקנה שהילד סובל מתגובות הסביבה או שיש בעיה שהגן לא מקבל ילדים שהם גמולים לגמרי, אז כדאי לגשת לעזרה."
חשוב מאוד להבין שהגמילה של הילד היא נושא שבין הילד לבין עצמו, מדגיש קושניר. "מדובר בחלק מאוד חשוב בתהליך ההתפתחות שלו, ואסור להפוך את זה לנושא בין הילד לבינינו. הורים לפעמים חשים כאילו הילד, המפותח בכל התחומים האחרים, הפר חוזה. הוא כבר החל את תהליך הגמילה בצורה טובה, ופתאום התחיל לעשות במכנסיים, ואז אנחנו מתחילים 'להיכנס' בילד, וזה רק מחריף את הבעיה."
אז אסור לכעוס?
"לעולם לא. כעס מבטא תסכול וחוסר שליטה במצב, ואין לו שום אפקט טיפולי. הוא רק יכול להחריף את הבעיה ולפגוע בילד בלי שום התקדמות טיפולית. כולנו בני אדם, וזה יכול לצאת לנו מדי פעם, אבל לא להשתמש בנזיפה כגורם שיטתי, כי שום טובה לא תצא מזה."
ולא להיבהל אם יש רגרסיה?
"בכל שלב התפתחותי עשויות להיות רגרסיות. הילדים לא חתמו לנו על שום חוזה שהם לא ייסוגו. במצבים כאלה, הורים צריכים לנקוט פעולות מתוחכמות שלא ישדרו לילד שהוא 'חייב לעשות.' הכל צריך להיעשות בעידוד. צריך ללמוד את הנסיבות. אם, למשל, הילד כן עושה את צרכיו בשירותים בגן ובבית לא, שזו תופעה קלאסית, צריך לשבת ולחשוב מה קורה כאן.
מה התנאים שיש בגן ומה הנהלים שם, שגורמים לו לפעול כך, ולדבר עם הגננת. אם למשל ההתאספות החברתית בשירותי הגן היא זו שמביאה אותו לשבת, כדאי לנסות את זה גם בבית. להביא לו חבר, ולהציע להם ללכת יחד לשירותים."
וכשהורים מגיעים אליך, מה אז?
"זה תלוי באופי הבעיה. ילדים שמסכימים לעשות רק בחיתול, משתמשים איתם בשיטות טיפול התנהגותיות מאוד הדרגתיות, שבו בונים מצב שהילד חווה את החוויה של לעשות קקי באסלה - מלשבת על האסלה עם החיתול, ואחר כך לזרוק את הקקי לשירותים, וכך הוא חווה את החוויה שוב ושוב, עד שמכחידים את זה. מקרבים אותו לקקי בצעדים מאוד מדודים.
לילדים מתאפקים ושסובלים מעצירויות - בעיה קשה שגורמת לתסכול וכעסים איומים בבית - פיתחתי שיטה שכוללת התערבות אינטנסיבית יותר, וכוללת שימוש בחוקנים קטנים. זו שיטה שפותרת את הבעיה מיידית, ובעצם כופה על הילד לעשות את צרכיו באסלה. זה מבוסס על הדרכה ושיחות טלפון יומיומיות. ההתחלה עשויה להיות כרוכה בעימות עם הילד, אבל לאט לאט זה עובר, ההורים מצמצמים את ההתערבות, ולרוב הבעיה נפתרת בתקופה שבין שלושה לשמונה שבועות."
.1 לא להזכיר כל היום לילד לשבת על האסלה: אם במשך כל היום ננדנד ונגיד לילד מתי לשבת ולעשות, הרי שלא מדובר בגמילה אמיתית. ההורים יכולים להציע "צמתים," נקודות זמן שבהן כל בני הבית יושבים על האסלה: לפני שיוצאים מהבית, לפני הארוחה, אחרי האמבטיה. לא להגיד "תשב, כי אני יודעת שיש לך." אומנם נשלם את המחיר בפספוסים, אבל ניתן לו את השליטה בגמילה.
.2 לתת לילד דוגמה אישית: קקי הוא לא עונש, קקי זה כיף. לפי מידת הפתיחות שלכם, הראו לו שאתם נהנים מעשיית צרכים. אפשר לבקש מהילד להביא לי עיתון לשירותים, להראות לו את מה שיצא לכם, להגיד לו "כמה כיף לי עכשיו, אחרי שעשיתי.".
3."לא לשרוף שעות על האסלה: לתת לילד לשבת דקות ספורות ואז לקום. לא לעודד אותו לשבת רבע שעה, אין בזה טעם. אפשר ללמד אותו את אורך הזמן הרצוי, כשלוש דקות, על ידי הקראת סיפור לאט לאט הוא ילמד.
.4 אם הילד סובל מעצירות, קודם כל חשוב לנטרל משתנים פיזיולוגיים על ידי תזונה נכונה ושתייה מרובה, ואם צריך - גם טיפול תרופתי במרשם רופא.
.5 תגובה להצלחה: לשמוח במידה, ולא מיד להעביר קשר לסבתא ולאבא. להדגיש את ההצלחה ביחס לילד עצמו "איזה כיף לך, כמה נעים לך בבטן, עכשיו אתה יכול לקפוץ ולרוץ, אתה בטח מאוד גאה." אם תשומת הלב היא רבה מדי, הילד יכול שוב להילחץ, והעניין יכול לחזור.
.6 תגובה לפספוסים: החלפה קורקטית, בלי "פולניה" ובלי הטפות מוסר לא לנזוף, פשוט להחליף ומקסימום להגיד בעדינות "אולי בפעם הבאה יצא בשירותים." עמית-גרנות: "כעס מבטא תסכול וחוסר שליטה במצב ואין לו שום אפקט טיפולי. זה רק יכול להחריף את הבעיה ולפגוע בילד".
7. גם אם הילד מפספס, תנו לו להיות עצמאי ככל האפשר בתהליך ההחלפה והניקיון. לתת לו לזרוק את הקקי מהתחתונים לשירותים, ואת הניגוב הסופי במגבון לח לעשות בעצמו.
.8 לילדים שסובלים מתופעת "הגמול בחיתול" - אין להעלים את החיתול פתאום. יש הורים שחושבים שאם הם יעלימו את החיתול הם יפתרו את הבעיה, אבל לרוב הדבר רק יפתח עצירויות. אף פעם לא למנוע את החיתול כאקט בודד, אלא להתייעץ ולבנות תוכנית כוללת.
.9 לתת לזמן לעשות את שלו: אף אחד לא קבע זמן מדוד לגמילה מושלמת. אם הקקי בחיתול או בתחתונים לא ממש מפריע לילד במהלך התקין של ימיו, חכו בסבלנות והגיבו במתינות.
.10 אם הילד עושה את צרכיו במקום הראוי, אצל סבתא או בגן, או במסגרת אחרת שלא בבית, לנסות להבין מה התנאים שם שגורמים לו "לפעול כראוי," ולנסות ולחקות אותם גם בבית או במקום שבו מתעוררת הבעיה.
התחברו ללהיות הורים בפייסבוק והשארו מעודכנים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם