החיים על פי סמיילי: האם חינוך באמצעות פרסים עובד?
שיטת "עיצוב ההתנהגות," הנהוגה ברבים ממוסדות החינוך לגיל הצעיר, כוללת חיזוקים חיוביים בדמות פרסים, מדליות ומדבקות "סמיילי" על התנהגות רצויה. בטווח הקצר נראה שהשיטה עובדת היטב, אבל יש מי שרואה בה סוג של אילוף. כיצד יתנהגו ילדינו בעולם ללא פרסים וענישה? תלוי את מי שואלים
כאמא פולניה גאה, המשכנו את הטקס גם בבית, ותלינו את המדליה (שהספיקה להתקמט קצת בדרך) על מסמר שהותקן במיוחד בשבילה. "עכשיו מה"? שאלתי את הפשוש, "מה קורה אחרי שמקבלים את המדליה."? הילד נראה מבולבל, ולאחר מחשבה קצרה ענה לעצמו, "אולי אקבל עוד מדליה...".
ביני ובין עצמי אכן תהיתי: מה באמת יקרה ביום שבו יגמרו המדליות?
ד"ר אליעזר יריב, פסיכולוג חינוכי, מרצה במכללת גורדון לחינוך בחיפה ומחבר שלושה ספרים בתחום המשמעת במוסדות הלימוד המיועדים למורים, ממהר להרגיע אותי ואומר שמדובר באחת השיטות היעילות והנפוצות ביותר לטיפול בבעיות התנהגות, המכונה בשפה המקצועית "עיצוב התנהגות."
השיטה מבוססת על עבודותיו של ב.פ. סקינר, פסיכולוג אמריקאי (1990-1904) שבדק את השפעותיהם של חיזוקים על עיצוב התנהגות. במקומותינו מדובר בדרך כלל בחיזוק דוגמת מדבקת הסמיילי, הכל כך פופולרית בקרב גננות ומורות בכיתות הנמוכות.
עדות לפופולריות של "שיטת הסמיילי" אפשר למצוא אפילו בספרות הישראלית, למשל בקטע הבא, ברומן החדש של הסופרת יעל הדיה, "רביעי בערב," העוסק בחייהם של זוגות והורים המגיעים לטיפול קבוצתי:
'"את לא מאמינה (...) מה אנחנו קונים לו כל פעם שהוא צובר עשרה סמיילים, זה התחיל בממתקים ונהיה צעצועים, גיבורי על וכאלה, ועכשיו הילד העלה את התעריף למשחקי מחשב, שזה בין חמישים למאה חמישים שקל האחד, כל זה בשביל עשרה סמיילים שהוא דווקא מרוויח בקלות... ועלמה, את יודעת מה היא אמרה לי השבוע? היא אמרה לי שעיצוב התנהגות נשמע לה נאצי. איך אפשר לעצב התנהגות? רוצה שאעצב את ההתנהגות שלך? זה מה שהיא אמרה לי... מה הם מנסים לעשות לו, לילד? זה הילד, ככה הוא, זאב בודד שלא יודע איך מחזיקים עיפרון וכותב בשגיאות איומות. מה יש כאן לעצב"'? (מתוך "רביעי בערב" מאת יעל הדיה, הוצאת עם עובד (2011.
"כל גירוי המגביר התנהגות רצויה עשוי להיחשב חיזוק, החל מעניין פעוט כגון רשות שהמורה נותן לתלמיד לצאת החוצה במהלך שיעור כדי להתאוורר וכלה בתעודת הצטיינות שמעניק המנהל בטקס סיום מרגש," מסביר ד"ר יריב. "האופן בו ניתן החיזוק נתון להחלטת המורה. בין אם זה חיזוק קבוע, הניתן בעקביות בכל פעם שהתלמיד מתנהג כהלכה ומטרתו להטמיע התנהגות, ובין אם זהו חיזוק חלקי הניתן מדי פעם, כדי לשמר הרגלים שכבר נרכשו."
שיטת החיזוקים שעליה מדבר ד"ר יריב מקורה ב"כלכלת האסימונים," שהייתה נהוגה בעבר כדרך טיפול בנוער עבריין. השיטה מתנהלת על בסיס מתן חיזוקים חיוביים להתנהגויות רצויות, עד אשר תופענה התופעות הרצויות באופן טבעי, ללא תלות בחיזוקים.
שמה נובע מן העובדה שהחיזוקים אינם ניתנים באופן מוחשי (למשל ממתקים), אלא ב"אסימון" שממחיש את ההתנהגות החיובית ובא לידי ביטוי בנקודות הצטיינות, טבלאות התנהגות וכדומה. את הפרס עצמו יקבל התלמיד בשלב מאוחר יותר, כדי שעל הדרך ידע גם לרכוש את ההרגל של דחיית סיפוקים.
"נוצרת כאן הפנמה של עקרון השכר," מסביר ד"ר
בעוד הפרסים אמורים לחזק את ההתנהגות הרצויה, העונשים, לדברי ד"ר יריב, אמורים לעשות את ההיפך. הם שיגרמו לכך שהתנהגות התלמיד תהיה לא משתלמת, עד שהוא יפסיק אותה. "אבל לאחרונה, לשמחתנו, נחסמה הדרך להשתמש בשיטות הענישה של פעם. היום המורים צריכים להיות יותר מתוחכמים," הוא אומר בהקלה.
אילן מליחי, מנהל בי"ס היסודי "תחכמוני" בנתניה, מסכים עם ד"ר יריב: "פעם, כשאני הייתי תלמיד, שיטות הענישה המקובלות היו צעקות, השפלות ואפילו אלימות של מורים כלפי תלמידים," הוא נזכר. "אלה היו עונשים מקובלים, כמו גם סילוק מבית ספר והורדת ציונים בשל התנהגויות מפריעות. האלמנט המרכזי היה הפחדה - המורה היה האקטיבי והילד היה פסיבי. כפועל יוצא, בשל הפחד, הילדים נמנעו מלעבור עבירות משמעת."
כיום, לדבריו, בשל האיסורים על ענישה מהסוג הישן, המורים מבולבלים ומחפשים דרכים יצירתיות אחרות להתגבר על בעיות המשמעת, וכאן נכנסת שיטת הפרסים לבתי הספר וצוברת תאוצה. "הכוונה היא להעביר את האחריות לילד," מסביר מליחי, "כלומר, להפוך אותו לאקטיבי, על מנת שהילד גם יבין, יפנים ויעבור תהליכי עיבוד פנימיים בכדי שלא יחזור שוב על טעויות. שיטות עיצוב ההתנהגות הנהוגות אצלנו בבית הספר כוללות שיחות אישיות, בניית תוכנית מעקב אישית של הילד על עצמו ותוכנית מעקב של המורה אחר התלמיד.
"תלמיד שעמד במשימותיו יהנה ממגוון פרסים, כגון תעודת חניך מצטיין, הזכרת שמו בציון המעשה הטוב במערכת המקוונת, במסדרי הבוקר ובכיתת הלימוד שלו, בתוספת הערות טובות להורים במחברת הקשר. כמו כן התלמיד יזומן לחדר המנהל על מנת לקבל גם ממנו חיזוק והערכה, ממתקים ופרסים שמעידים על ההערכה שלנו להתנהגותו החיובית."
ומה קורה אם התלמיד התנהג באופן לא רצוי?
"אז יזמנו אותו לשיחות עם יועצת בית הספר ולמעקב של פסיכולוגית בית הספר. ההורים יעודכנו ובמקרים קיצוניים התלמיד יושעה לזמן קצוב. אם יהיה צורך ובית הספר יראה לנכון הוא יערב גם את גורמי הרווחה."
נושא העונשים והפרסים לא עוצר, כמובן, במערכות החינוך אלא נכנס גם הביתה, כמו במקרה של אביגיל ישר, אמא לשלושה קטנטנים, המתזזת ביניהם ובין עבודתה כמנהלת גן. "אצלנו יש טבלה שבועית שמחולקת למטלות, כגון 'התלבשות באופן עצמאי,' 'גמילה מחיתולים' וכדומה. מיד לאחר שהילד ביצע את המטלה, אני מדביקה לו מדבקת 'סמיילי' במקום המיועד לכך, ובסוף השבוע סופרים את כמות המדבקות שהוא צבר. אם הוא הצליח לצבור לפחות 80 אחוז מכלל ה'התנהגויות הנאותות' שנקבעו איתו מראש, הוא יקבל פרס."
כבעלת ניסיון היא מצהירה שכשהבן שלה לא הצליח למלא את הטבלה ולא קיבל את הפרס שהובטח לו, הוא התאמץ מאוד בשבוע לאחר מכן כדי לזכות בו. אמנם השיטה מצריכה אותה להיות יצירתית בגיוון הפרסים, "אבל אני מאמינה שבעזרת החיזוקים הללו אני מעלה את המוטיבציה לעצמאותו האישית של הילד," היא מסכמת. "בסופו של דבר, בעזרת אותה מוטיבציה חיצונית, הוא יפנים את הערך. על ידי עידוד, עקביות והתמדה שלי כהורה הוא יהפוך אותו לערך פנימי שלו."
למרות הקונצנזוס בדבר חיזוקים חיוביים, יש גם מי שנוקטים בעמדה הפוכה, כמו ענבל עובדיה, מחנכת כיתה ג' בבית הספר "קשת" כוכב יאיר-צור יגאל, שחרטה על דגלה לא להשתמש בענישה כלל. "אני לא כל כך אוהבת את המונח 'עיצוב התנהגות,"' היא אומרת. "אני לא רוצה לעצב אף אחד, מקסימום לנסות ולהשפיע על התנהגויות מסוימות שנוגדות את הערכים בהם אני מאמינה. את זה אני מביאה לידי ביטוי בעזרת מודל אישי ודרך האווירה בכיתה ולא על ידי מילוי טבלאות התנהגות. אני משתדלת לעבוד על מניעה ועל אווירה כיתתית בה כל ילד מקבל מענה לצרכיו, מרגיש אהוב, נחוץ ויכול, מתפתח ולומד, ומקבל יחס אישי ממני כמחנכת."
גם בקרב ילדיה בחרה ענבל לוותר לגמרי על ענישה: "אני מאמינה שעונש מעכיר את היחסים, והרי יחסים טובים הם הבסיס לסמכות טובה," היא מסבירה, "מעבר לכך עונש הוא, לעתים קרובות, משפיל, ופעמים רבות מעורר את התנגדות הילדים, ועל כן אינו משיג את התוצאה הרצויה מבחינתי. בדרך כלל הילדים מבינים שלהתנהגות שלהם יש תוצאה, והתנהגות טובה מיטיבה עמם."
גם אורית רוזנבוים, מורה במדרשה להנחיית קבוצות במכון אדלר ובעלת תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית-ישומית, מאמינה שבראייה רחבה עונשים, וגם פרסים אינם משיגים את המטרה. "לטווח הקצר, אין ספק ששיטת העונשים והפרסים עובדת. אבל אין כאן הפנמה אמיתית של ערך, אלא למידה לצורך קבלת פרס," היא אומרת.
"יחד עם זאת, אפשר לנחש מה עלול לקרות ביום בו נחליט שהילד כבר לא זקוק לפרס. ילדים מתוחכמים פשוט יחזרו לאותה התנהגות מפריעה, רק כדי לזכות שוב בפרס, ואף יעלו את מחירו. לדוגמה, מתבגר שהוריו מוכנים לצ'פר אותו בטיול סקי לאיטליה אם רק ישלים מבחן במתמטיקה ברמת חמש יחידות לימוד. ומה יהיה אחרי מימוש ה'פרס?' הרי המתבגר לא פראייר - הוא כבר ימשיך להתמקח על המחיר, כי הוא למד שבלי תגמול חיצוני הוא לא מתאמץ."
"המטרה בחינוך היא לגדל ילדים עצמאים, אחראים ובעלי תחושת ערך עצמי," מדגישה רוזנבוים. "ילדים שהפנימו גבולות והפכו אותם לגבולות הפנימיים שלהם, ילדים שברור להם מה נכון לעשות ומה לא ראוי לעשות, ילדים שהפנימו ערכים ללא כל קשר לנוכחותו של 'שוטר' בדמות הורה, מורה או אדם אחר בעל סמכות."
כדי שתאמינו לה, היא מבקשת שתנסו לדמיין את אותו מתבגר שחווה את "שיטת הפרסים" בעוד עשר שנים. אילו תמריצים ינחו אותו להתנהגות "רצויה?" האם נרצה שיעצור באור אדום רק כדי ששוטר לא יתפוס אותו, או כי יש לשמור על החוק ועל חיי אדם? האם אנחנו מחנכים לעשות או לא לעשות מעשים שונים מתוך כבוד לחוקים הקיימים בחברה, או מתוך רצון לקבל פרס ולהימנע מעונש?
"שכר ועונש גורמים לילד לסמוך על מישהו אחר בקביעת המותר והאסור, תוך ציפייה לתגמול: 'מעשה רע - תיענש!.' אלה שיטות המעכבות התפתחות של שיקול הדעת העצמאי," אומרת רוזנבוים.
"שיטת 'עיצוב ההתנהגות' מזכירה בבסיסה אילוף בעלי חיים, מתוך הנחה שבני אדם, כמו בעלי חיים, מנסים לקבל עבור דבר שהם עושים תגמול חומרי," מודה ד"ר יריב. "עם זאת, נקודת המוצא שלי היא שבני אדם שואפים לחיות בהרמוניה עם סביבתם, וברוח זו גם צריך להסביר לילדים כיצד להתנהג וממה להימנע. וכמובן, מוטב לשכנע ולהסביר מאשר להציע פרסים ושוחד."
מדליות ההצטיינות של בני יעלו כנראה אבק על הקיר, עד שהעוזרת תעביר אותן אחר כבוד לפח האשפה. ומה מכל זה יישאר בנפשו? האם זיכרון הגאווה שבענידת המדליה אכן ייחקק בו? האם ההתנהגות הטובה שזיכתה אותו במדליה תימשך? המומחים עצמם חלוקים בסוגיה זו, ולנו, ההורים, לא נותר אלא לסמוך על חושינו ולפעול בשיטה של ניסוי וטעייה, בתקווה שמחיר הטעות לא יהיה גדול מדי.
מה דעתכם? שיטת הסמיילי עובדת? שתפו אותנו בפייסבוק
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם