אמא אדמה: רונית יודקביץ' על אימהות ואמנות
רונית יודקביץ' - דוגמנית, אמנית, שחקנית ומנחת טלוויזיה, אמא לשלושה בנים, רצתה להיות אמא כבר מגיל צעיר. בדרך עברה טיפולי פוריות שלא צלחו, גירושים (פעמיים) ומצוקה כלכלית. גם כיום, כשהיא חיה באושר ועושר, היא יודעת להעריך היטב את שני הדברים שהחזיקו אותה לאורך כל הדרך: אמהות ואמנות
"אני כל החיים בזוגיות, וכל הזמן עובדת", היא מחייכת. "כל מה שמכנים אותו 'זוהר', מבחינתי זו הייתה תמיד עבודה נטו, שעושים וחוזרים הביתה. אף פעם לא התחככתי בכל הזוהר הזה, ובגלל זה גם אף פעם לא היו לי חברות דוגמניות".
לא תמיד חיה יודקביץ' בנינוחות וברווחה. בשנת 2000 אחרי שהתגרשה מבעלה השני, אבי שני בניה הבכורים, איתו חיה שלוש שנים בברזיל, היא חזרה ארצה עם הילדים ועם 2,000 דולר בכיסה. "הגעתי לדירת שני החדרים של אמא שלי בפתח תקווה ומה שחיזק אותי וגרם לי לעלות על הדרך הנכונה היה דווקא הציור", היא מספרת. "הייתי מסיעה את הילדים לגן, חוזרת הביתה ומציירת, עד שהיו לי עשרים עבודות. עשיתי תערוכה ומכרתי את כולן. קניתי אוטו קטן, שכרתי דירה בתל ברוך צפון, התחלתי לחזור לשוק, וחלומות אכן מתגשמים - האמנות נתנה לי את הכוח להמשיך ואת הכסף, ואני לא שוכחת לה את זה".
מתי הפכת להיות אמא?
"בגיל 30 וקצת. זה משהו שרציתי מגיל מאוד צעיר, התחתנתי בגיל 21 נפרדנו בסביבות גיל 30, ופשוט לא הצליח לנו. ואז פגשתי את פרננדו, את אבא של שי ורוי, יצאנו ממש בקטנה ואחרי חודש הייתי בהריון. נכנסתי לזוגיות הזאת מתוך הילדים. היה לי מאוד חשוב להגשים את עצמי במקום הזה, אני מאוד 'אמא אדמה', עם כל מסיכת הזוהר שלי. האמהות זה מה שנותן לי כוח, זה מה שמשמח אותי. אחרי כמה חודשים נכנסתי שוב להריון, ונסענו לברזיל כשרוי היה בן חודש".
האם, כמיטב הקלישאות, התהפך עולמך כשהגיעו הילדים?
"כשהייתי נשואה לבעלי הראשון, נורא נלחמתי להיות אמא ועברתי הפריות שלא הצליחו, כך שמבחינתי, האושר הכי גדול היה ברגע שראיתי את שי. ילדתי אותו בניתוח קיסרי בהרדמה כללית, וכשהביאו לי אותו זה היה רגע של פעם בחיים, אין משהו שישווה לזה. כשרוי נולד, הייתי עוד יותר מאושרת, כי הרגשתי שפה קיבלתי את החותמת שאני בסדר וששום דבר לא 'מקולקל' אצלי".
"את עדי ילדתי בגיל 41. פשוט, יום אחד עשיתי בדיקת הריון והייתי בהריון. נורא רצינו ילד אבל לא דיברנו על זה, הייתי עסוקה בסרט 'אדמה משוגעת', ופתאום זה קרה. זאת באמת מתנה מדהימה שקיבלתי, וגם לקחתי את כל מה שלמדתי משי ורוי וניסיתי ליישם. אין גם ספק שעדי יותר מפונק מהאחרים".
הינקת את הילדים?
"הנקתי את שלושתם. זה לקום בלילה, זה כאבים של הקיסרי, כולם נולדו אצלי בקיסרי. אבל קיבלתי כל דבר באהבה ובהבנה".
האם האמהות דחפה אותך מבחינת הקריירה או עצרה אותך?
"באיזשהו מקום זה מעכב קצת, גם בגלל שאני מאוד פרפקציוניסטית - כשהם נולדים אני תמיד איתם. אחרי שעדי נולד, מאוד רציתי ליהנות מחוויית האמהות, אבל אחרי שנה וחצי הרגשתי שאני משתגעת, שאני חייבת גם את עצמי. פחדתי גם שאולי ישכחו אותי, ואז רשמתי אותו לגן ופיניתי זמן גם לעצמי. התחלתי לחזור לעבודה בצורה יותר אינטנסיבית, התחלתי ללכת לאודישנים וקרו דברים".
איך מתנהל סדר היום שלך עם הילדים?
"אני קמה ברבע לשש כל יום, וזו השעה שלי לעצמי. אני מספיקה לעשות מסיכת פנים בבוקר, לסדר קצת את הבית, להכין סנדוויצ'ים. אני יכולה לשים מוזיקה, לקרוא איזו שטות בעיתון. השעה הזאת נותנת לי המון כוח לפני שמתחיל היום המטורף".
"אחרי זה אני מורידה את עדי בגן, הולכת להתאמן ל-40 דקות, חוזרת הביתה, מחליפה בגדים, וברבע לתשע אני
יש לך עזרה בכל הקשור לטיפול בילדים?
"יש לי עזרה שלוש פעמים בשבוע בניקיון, אבל עם הילדים זה אני נטו. אני מאוד מאמינה שאין כמו אמא. זה לא אומר שלקחת עזרה זה לא בסדר, והמסר שלי שאם יש אמהות שצריכות עזרה - שכן ייקחו. לפעמים אני מרגישה שאני לא יכולה יותר, שאני מתפרקת בין הטלוויזיה, הצילומים, הציור, פה ילד חולה, פה סופר שאני לא מספיקה לעשות".
איך את מסתדרת מצד אחד עם צרכים של גיל ההתבגרות, ומצד שני עם צרכים של ילד קטן?
"הסוד שלי הוא שאני נותנת לכל ילד את תשומת הלב שמגיעה לו. אני יכולה פעם בשבוע לקבוע צהריים עם רוי, אחר כך לקבוע בערב סרט עם שי, ועם עדי אני נמצאת כל אחר הצהריים. ומה שאני עושה הרבה זה לדבר, לדבר, לדבר. חייבים לדבר איתם, כי היום בעידן הפייסבוק, את לא יודעת עם מי הם מדברים וזה נורא מפחיד".
"יש לי קשר מאוד חם ופתוח עם הילדים. אנחנו מדברים על הכל, גם על בנות. אני מסבירה להם איך צריך להיזהר, וגם מלמדת את שי כמה טריקים. אני חברה של הילדים. אני יודעת שיש כאלה שלא אוהבים את זה, כאלה שאומרים שיש חוקים, אבל אני כן מעגלת פינות".
האם את אמא היסטרית?
"חשבתי שאהיה יותר היסטרית. אני לא ארוץ לרופא על כל פיפס, יש לי כבר את הכלים שלי לראות אם זה סתם וירוס או משהו יותר חמור. אבל ההיסטריות שלי יבואו ממקום אחר - אם, למשל, שי יצא בערב וכבר אחת בלילה והוא לא חזר - זה המקום שאדאג ואתחיל לחשוב שאולי קרה משהו, אתחיל עם ה-SMS- ולא אירדם עד שיגיע הביתה. לאחרונה שי התחיל לדבר איתי על אופנוע. הייתי בטוחה שאצלי, רונית הפולניה, זה בחיים לא יעבור, אבל גיליתי שאני כן נוטה להקשיב ויכול להיות שכן אקנה".
גרת שלוש שנים בברזיל. איפה קל יותר לגדל ילדים, שם או בישראל?
"היה לי ברור שאגדל את הילדים בארץ, שברזיל זה לטעום, לבדוק, אבל יותר קל פה, נורא נוח לי בשכונה שבה אני גרה, כל האמהות חברות שלי, הגן ליד הבית. לא ששם לא היו לי חברויות, אבל הרגשתי זרה. גם יאיר חי 34 שנים בארצות הברית, יש לו ילד בן 30 וגם הוא אומר שאין כמו לגדל ילדים בארץ".
מתי בפעם האחרונה קראת ספר מהתחלה ועד הסוף?
"אני קוראת בערב, כשאני נשכבת במיטה, ואז זה נורא מרדים אותי. אני קוראת ונרדמת. טוב, מותר לי להיות עייפה בשעות האלה".
חופשות: איתם או בלעדיהם?
"בפעם האחרונה שהייתי בחו"ל זה היה בלונדון עם שי ורוי והיה פשוט מדהים. גם עכשיו, כשאנחנו מתכננים משהו לקיץ, זה עם הילדים. אני באמת צריכה ללמוד לקחת את עצמי ואת בן הזוג ולהיות לבד. יש לי חברות שעושות את זה, ואני מורידה בפניהן את הכובע".
במי אתם נעזרים כשאתם רוצים לצאת?
"אם מדובר בנסיעות, אז אמא שלי, רחל, הפולניה מפתח תקווה, מגיעה ועוזרת לנו".
איך החלטת על שמות הילדים?
"עם שי ורוי זה היה קל. הייתי עם פרננדו ורציתי שמות נורא קלים וקליטים, כי חשבתי שאולי ניסע לברזיל ורצוי שיהיו שמות שקל להגות אותם בכל מקום. לגבי עדי, כשהייתי בתחילת ההריון, הוזמנו לארוחת ערב אצל עדי שטראוס, אדם מדהים ובשלן מדהים. אשתו הייתה בחו"ל, ועדי תקתק הכל. פשוט נדהמתי מהבן אדם - וקרה לי משהו. אמרתי שלא משנה אם זה יהיה בן או בת, אקרא להם עדי".
האם גם בילדים דבק חיידק הבמה?
"בעיקר זה דבק בעדי. יאיר אומר לי 'תגידי, זה נורמלי שהוא כל הזמן מסתכל במראה ומחליף בגדים?'. עדי כל הזמן משתתף בהצגות בגן, אומר לי 'אמא, תכריזי עליי', הוא רוצה להרגיש כאילו שהוא מופיע. הוא גם מת על קרקסים ורוצה להיות 'הולך על חבל דק בקרקס'. שי ורוי יכולים להגיד לי מדי פעם 'נו, תכניסי אותנו לאיזה תפקיד קטן בסרט', אבל זה לא אישיו אצלם".
האם היצירה שלך מתקשרת באופן זה או אחר לילדים?
"בעבודות האמנות שלי אני יכולה, למשל, לשתול כל מיני עבודות של עדי, ולפעמים הוא גם עוזר לי לקשקש על הבד. בסרט 'אדמה משוגעת' גילמתי אמא לשני בנים, ומאוד חשבתי על מה היה קורה אם באמת הייתי מתחרפנת כמו הדמות בסרט. כל הזמן חשבתי על הילדים שלי, חשבתי איך למשל הייתי מרגישה אם הילד שלי היה זה שמביא לי את כדורי השינה, וזה משהו שמאוד עזר לי להתחבר לתפקיד".
איך ילדייך מגיבים לעובדה שאת מפורסמת?
"כיוון שהם נולדו לתוך זה, זה גם מה שהם יודעים. אם היום אראה להם שער בעיתון, זו שגרה מבחינתם. בשבילם, אמא עובדת בזה, בדיוק כמו אמא רופאת שיניים או עורכת דין".
בסדרה "לאהוב את אנה" היו לך קטעים אינטימיים עם עופר שכטר. איך הסברת את זה לילדים?
"מדברים עם הילדים לפני כן, לא מפתיעים אותם. אומרים להם 'אמא שחקנית, אמא לא מתכוונת לשום דבר, זה משחק, זאת מסיכה'. היה להם מאוד קשה לראות את זה, אבל אחרי שדיברנו הם צחקו ואמרו 'למה לא תביאי את עופר שכטר הביתה ונהרוג אותו".
מה לגבי הופעה בעירום?
"כרגע לא אעשה עירום בגלל הילדים, זה נראה לי משהו לא נכון, למרות שלפעמים זה קצת 'תוקע' אותי. אם זה יהיה תפקיד מאוד מכובד, אשקול לגופו של עניין. אני לא אומרת 'לא' מוחלט, אבל מתחשבת בגיל של הילדים. הם גם בכל זאת בנים, ואני אמא שלהם".
את מספרת לעדי סיפורים לפני השינה?
"כל לילה עדי בוחר ספר ואני מקריאה לו. אני גם מתנדבת בפרויקט 'בסימן קריאה', שמתקיים בבית הספר ליידי דייוויס, כדי להעלות את המודעות לקריאה".
הטלוויזיה - אויב או מושיע?
"אם לצאת בסדר בריאיון, אז זה אויב, אבל תכל'ס זה מושיע, כי אם יש חצי שעה שבה אני מרגישה שאני לא יכולה יותר ורוצה לשתות קפה בשקט, אני מדליקה טלוויזיה ועדי שוכב בשקט, אוכל קצת ממתקים, שזה גם 'אויב או מושיע'. אבל אי אפשר להיות מושלמת...".
מה הילדים שלך הכי אוהבים שאת מכינה להם?
"הגדולים, הברזילאים, תביאי להם בשר. אני קונה המבורגרים מבשר טלה אצל הקצב, זורקת אותם על מחבת פסים ואת זה הם אוהבים הכי בעולם. הבן הקטן מאוד אוהב פסטה עם ביצה וקוטג'. זה מאכל שאני המצאתי, ואני גם מפזרת על זה תירס או זיתים".
מה הדברים שהילדים עושים שהכי מרגשים אותך?
"פתק שהם יכולים להשאיר לי בבוקר ולכתוב 'אני אוהב אותך אמא', או 'יום טוב', או איזה SMS מרגש. או שביום ההולדת שלי רוי קם עוד לפני שאני התעוררתי והביא לי לחדר מגש עם ארוחת בוקר, כולל הטוסטים שאני אוהבת".
השלימי: "אצלנו בבית אף פעם לא..."
"מרימים יד".
השלימי: "חשבתי שלא... אבל כופפתי את החוקים".
"חשבתי שלא אשתף פעולה עם הילדים בנוגע להיעדרויות מבית הספר, אבל לפעמים כשהם קמים בבוקר ולא מתחשק להם ו'כואב להם קצת הגרון', אז אני מוצאת את עצמי משתפת פעולה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם