וזאת לתעודה: מה אנחנו יודעים על תעודות הסיום של הילדים שלנו?
התעודות של פעם, עם הציונים הלקוניים וקטגוריות כמו "משמעת" ו"סדר וניקיון", חלפו מן העולם, וכיום עמלים המורים על תעודות בנות אלפי מילים, המכילות הערכות אישיות מפורטות ומעודנות ויש גם בתי ספר המבקשים מהתלמידים לכתוב את תעודותיהם בעצמם. האם זה ראוי? מוגזם? בדיקה מחודשת של מוסד התעודה, רגע לפני "יום החלוקה"
המוכרת של ילדים עולצים הפורצים בשאגות שמחה מהכיתה ומנפנפים בתעודות שזה עתה קיבלו. לחלקם (המצטיינים, כמובן) יהיה זה יום חג, למקצתם יום הדין. הכל תלוי בציונים או בהערכות שקיבלו בתעודה.
פעם, לפני שנות דור ויותר, זכו התעודות לפורמט צנוע, שכלל דיווח לקוני על הישגי התלמיד. לצד טור המקצועות הזדקר טור הציונים: טוב, טוב מאוד או בלתי מספיק, ובתעודות לתלמידי הכיתות הגבוהות יותר כיכבו ספרות. ניתנו בתעודה גם ציונים לסדר וניקיון, משמעת והתנהגות.
ומה קורה כיום? במקום תעודה ממצה, הילד מקבל תיקייה מעוצבת ובתוכה כארבעה עמודים עם הערכות מפורטות על הישגים לימודיים, התנהגות, תרומה לחברה ועוד. ים של מילים. ברבים מבתי הספר בארץ בכל מחצית שנה (ט"ו בשבט וסוף שנה) המורים כותבים הערכות אישיות מפורטות לכ-40תלמידים. לעתים, כשגם למורות נגמרות המילים, הן נעזרות בבנק ציונים והערכות המצוי במאגר הממוחשב בנוסח: "הישגיך יפים בטבע, אך עליך להשתתף יותר בשיעורים", "אתה מקשיב בשיעור, אבל עליך להתמיד בהכנת שיעורי בית", "יכולותיך גבוהות, אך אינך מממש את הפוטנציאל שלך," ועוד.
"לכל מנהל/ת בית ספר יש אג'נדה משלו/ה בנושא התעודות", אומרת ד"ר פנינת טל, מרצה ומדריכה במכללת לוינסקי לחינוך ובאוניברסיטת תל אביב. "כתיבת התעודות כיום היא ממוחשבת, יש בתי ספר בהם המורים יושבים בקבוצות בעת כתיבת התעודות, יש הנעזרים בבנק מילים והערכות, ויש המתעקשים על תעודות עם הערכה מילולית מפורטת. באחרים מוצע מנעד של שלוש רמות להעריך את הישגיו של הילד במקצוע או במיומנות מסוימים - 'שולט מצוין,' 'שולט,' 'אינו שולט מספיק' - כולל הערכה אישית שממוקמת ברובריקת 'ממני אליך,' שבה כותבת המורה מסר אישי לתלמיד, ועוד".
"כתיבת תעודות היא מלאכה מתישה מאוד. אני מתחילה בכך חודש לפני, כדי לעמוד בזמן במשימה" אומרת נועה, מורה להיסטוריה ומחנכת מדרום הארץ. "בשנה שעברה, כמחנכת כיתה, הקדשתי את כל הלילות לכתיבת התעודות. זה לא הולך ברגל לכתוב הערכות אישיות לכל אחד מ-35 התלמידים. אני
האמנם כל המלל הזה נחוץ? למה לא להסתפק במתן ציון?
"מדובר באותה גברת בשינוי אדרת", טוענת ד"ר טל. "בדור הנוכחי המורות עוטפות ברוך את ההערכות ומתבלות את הביקורת על הילד במילים מרגיעות, בלתי ישירות. אולי הן חוששות לפגוע בילד, אולי הן חוששות מההורים. לעתים ההערכות ממש מבלבלות '(אתה מבין את החומר אך אינך בקיא בו'), זו אינה הערכה אמיתית, אז מה הטעם בכך?".
אין ערך לתעודה?
"יש לה ערך, כי היא אמורה לתת ביטוי ולשקף את העשייה והלמידה של הילד. העניין הוא שבית הספר בימינו הוא מכונת מבחנים וציונים. הילדים מוערכים יותר על ידע ופחות על חשיבה ועל יישום תהליכים עמוקים. כשתלמיד אחד מקבל 82 בבחינה ואילו הציון של חברו הוא 84 אני תוהה מה פשר שתי הנקודות האלה - ברור שזה אינו מבטא הערכה ללימוד מעמיק".
כשבאמתחתה ניסיון של 20 שנה כמורה וכמחנכת בבתי ספר יסודי ובחטיבת הביניים, ענת אשד מבינה ללבם של המורים. "מסכנים המורים, הם צריכים לכתוב ספרים שלמים של הערכות, אבל בסוף אף אחד לא מבין מה הם רצו בדיוק להגיד", היא אומרת.
אשד, מנחה בכירה במכון אדלר ומנהלת פורום המכון, אומרת בנחרצות שאם זה היה תלוי בה, "הייתי מבטלת את מוסד התעודות. לדעתי, צריך לשנות את השיטה. התעודה היא מעין שוט בידי המורה, כדי שהילדים ישבו בכיתה שקטים ומרוכזים. מהיכרות קרובה עם המצב, זה די מדכא.
"מערכת החינוך מתנהלת עדיין כמו בימי המהפכה התעשייתית, והתלמיד, כמו הפועל, אמור להפיק את אותו מוצר - ליישר קו, לדעת כמו כולם, לזכור ולשנן ידע לא רלוונטי ולרוב גם משעמם, כשהתעודה בעצם בודקת את התלמיד על 'יישור הקו' הזה. רק כשמערכת החינוך תבדוק את עצמה לעומק ותשאל מה המטרה האמיתית שלשמה היא קיימת - יתחולל שינוי וכל מבנה ההערכות והתעודות ישתנה בהתאם".
כדוגמה לדבריה אשד מציגה אופציה לשיעור בתנ"ך, ובסופו ציון והערכה: "במקום שהילד יקשיב בשקט להסברי המורה, הכיתה תתחלק לקבוצות. כל קבוצה תלמד פרק ואז תעביר אותו בצורה יצירתית לחבריהם בקבוצות האחרות. בדרך הזו יהיה הרבה יותר מעניין לתלמידים, הם יפנימו את החומר ויחזקו את מיומנויות הלמידה שלהם".
ומה בנוגע לתעודה?
"התעודה, שהיא המשוב שיינתן בסוף השנה, תהיה קודם כל של התלמיד עצמו, שיעריך את יכולותיו ואת מה שלמד בכוחות עצמו. בשלב השני הוא יזכה למשוב מחבריו לקבוצה - ולבסוף מהסמכות הבוגרת, מהמורים שישקפו לו את תהליך הלמידה שחווה".
ההצעה של ענת אשד אינה לגמרי אוטופית. ד"ר פנינת טל ערכה מחקר ובו נבחנו התפישות ודרכי ההערכה של המורים את תלמידיהם בבתי ספר אנתרופוסופיים ודמוקרטיים וכן בבתי ספר ממלכתיים שבהם קיימים מסלולים ללימוד אמנות וטבע. "מצאתי כי דווקא בבתי הספר הממלכתיים שמתהדרים בתוכניות ייחודיות לאמנות ולטבע, ההתנהלות בנושא ציונים ותעודות הייתה זהה לאלה של בתי ספר רגילים," היא אומרת.
ומה אופי ההתנהלות במקומות אחרים?
"בבתי הספר האנתרופוסופיים הערכת המורים מתבססת על התבוננות בתלמיד, ובחינוך הדמוקרטי היא מתבססת על דיאלוג. אלה שני מושגים שאינם קיימים בחינוך הממלכתי. בחינוך האנתרופוסופי אין ציונים ותעודות, לפחות לא במונחים המוכרים לנו. הילדים לומדים לפי תקופות (סמסטר) ובסופה של כל תקופה המורה נפגש לשיחה אישית עם התלמיד, ובה הילד מדבר על עצמו, על התהליך שעבר במהלך התקופה, על נקודות החוזק והחולשה שלו. לאחר מכן באה הערכת המורה, המשקפת לילד את מצבו, ובעזרת הכלים שהוא מקבל מהמורה, הוא יכול להשתפר בהמשך.
"לאחר השיחה המורה כותב את ההערכה על הילד באופן עמוק ומקיף ובסופה הוא מצרף שיר ההולם את אישיותו של הילד והתהליך שעבר. הגישה הזאת אינה מעכבת - מסתבר שבוגרי החינוך האנתרופוסופי מצליחים בבגרותם במסגרות תובעניות בהן הם נמדדים במבחנים והישגים, כמו בצבא ובאוניברסיטה".
בשנת הלימודים הנוכחית הנהיג אילן גרוסמן, מנהל בית הספר היסודי "קריית יערים" ברמת השרון, נוהל תעודות חדש: התלמידים מכיתה א' עד ו' כותבים את התעודה שלהם בעצמם ובעזרת הוריהם. "הילד מקבל למייל שלו תעודה ריקה וביחד עם הוריו בבית הוא כותב את ההערכות על עצמו במסגרת הקטגוריות והדירוגים המוצעים בתעודה: 'שולט היטב', 'שולט ברמה חלקית', 'יש מקום לשיפור'", הוא מתאר.
ועל פיו יישק דבר?
"במקביל גם המורה כותבת את הערכתה עליו ועל הישגיו. ביום קבלת התעודות הם מבצעים החלפות. הילד נותן את התעודה למורה, ומקבל ממנה את התעודה שהיא כתבה. בהמשך מתקיימת פגישה בין הילד למורה ובה הם משווים בין שתי היצירות".
איך התקבלה היוזמה?
"זהו חלק מגישה כוללת לדרכי הערכה חלופיות שאנחנו מנהיגים בבית הספר. בהתחלה היו חששות, אבל בדרך כלל התגובות מדהימות. זו הפעם הראשונה שבה ניתנת לתלמיד הזדמנות להעריך את עצמו, לקחת אחריות אישית ולקבל שיקוף אמיתי של מצבו. ההערכה העצמית שלו גם נותנת למורה תמונה ברורה יותר על מצבו. בתעודות מהמחצית הראשונה היה מרתק לגלות שרוב התלמידים העריכו את עצמם בצורה מדויקת לזו של המורה".
"היוזמה נפלאה", מתמוגגת דינה, אמו של תלמיד כיתה ג' בבית הספר. "לילד ניתן מדד לגלות דברים על עצמו ולא רק על הישגיו הלימודיים. הוא לומד להיות מודע לעצמו ולדעת להעריך את עצמו. זו מתנה לילד והזדמנות לפתח את האינטליגנציה הרגשית שלו ולחזק את הביטחון העצמי".
איך מתייחסים תלמידים לתעודותיהם?
"ילדים מתרשמים מאוד מהתעודות. התעודה ממקמת את הילד בעיני עצמו ומול חבריו. זו הסיבה שילדים שציוניהם בתעודה נמוכים, נוטים פחות להשוותה לתעודות של החברים, כי הם חשים נחיתות", אומרת ענת אשד.
במסגרת עבודת מחקר של ד"ר פנינת טל, בהנחייתה של פרופ' תמר לוין, התבקשו תלמידים בבתי ספר יסודיים לכתוב דימויים העולים בראשם בנוגע לההערכות שהם מקבלים מהמורים. מרבית התשובות הממו את החוקרת. בין היתר כתבו הילדים: "אני מרגישה כמו נקודה," "אני בסך הכל גרגר חול", "אני בעצם חיה פצועה", "אני מרגיש כמו עכבר במעבדה" או "אני פלסטלינה, כחומר ביד היוצר".
המורים, שהתבקשו אף הם לכתוב מטאפורות המגדירות את תפקידם ככותבי תעודות, כתבו תיאורים כגון: "שופט", "שמאי", רופא", "גוזר את דינו של הילד", "חורץ גורלות".
היו אחרים שהתייחסו לתפקידם באופן חיובי: "אני כמו מורה דרך", "אמא", "אבא", "מטפלת", והתייחסו לילד בדימויים רכים ועוטפים, למשל "תלמיד אוצר", "כמו תיבת נגינה", "אבן יקרה" ועוד.
לא מפתיע לגלות שגם בקרב ילדים עם ליקויי למידה ההערכות על הישגיהם המופיעות בתעודה גורמות להם תסכול וחוסר אונים: "ילד עם דיסגרפיה, למשל, שהמורה מורידה לו ציון בגלל שגיאות כתיב או על סדר וניקיון, זה דבר מקומם. המורה שוכחת שאותו ילד עם לקות למידה השתדל כל כך, הרבה מעבר לחבריו בלי הלקות, ובכך היא שולחת אותו למדבר של יאוש ותסכול", אומרת הפסיכולוגית ענת מנשה, מנהלת מרכז "הפרופסור הלא מפוזר", לסיוע ותגבור ילדים עם לקויות למידה.
"במכון שלי אנחנו מכינים לילדים תעודות אלטרנטיביות. בתעודה המושקעת אני מתייחסת לכל הצדדים החיוביים והנפלאים באישיותם של ילדי החוגים שלנו: לאופי, לנחישות, לרצון, להתמדה ועוד. הם כל כך גאים בה, ממסגרים אותה ותולים בבית, כי זוהי תעודת ההצטיינות שמגיעה לילד שמתמודד עם אתגר גדול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם