הצד האבהי: הטור של אלון קרניאל
ברגע אחד שלא אשכח לעולם הבנתי עד תום את משמעות הקשר העמוק הורה-ילד. עם כמות כזו של רגשות אבהיים נראה שיש מקום לעוד ילד בחיינו
"אין סיכוי שיצאו לי עוד ילדים כאלה," אני חושב ומצדיק את העובדה שדנה היא ילדה יחידה. לקראת השעה אחת עשרה אני שומע שירים המושרים בטון הגבוה שכל כך אהוב עליי. כן, ככה הבת שלי מתעוררת כמעט מדי בוקר, כאילו מברכת על תחילתו של כל יום חדש בשירה שיוצאת לה היישר מהלב.
השמחה הבלתי מוסברת הזו מדי בוקר גורמת לה גם לפזר חיוכים לכל עבר. חיוכים רחבים, בלתי נגמרים, שחושפים שיניים קטנות שנראות כאילו יושרו באמצעות פלס. בכל פעם שאני מביט בה בשעות האלה, אני משפשף עיניים מול האושר הטהור הזה.
אנחנו מסיימים את מטלות הבוקר הרגילות, הכוללות את התמסרותה של דנה למעדן בטעם "שולוקד" (הטעות במקור(, לצחצוח שיניים עם משחה בטעם תות ולבחירת בגדים שהיא אוהבת (בכל זאת, אישה לעתיד.( כשאני מודיע לה שהיום אנחנו הולכים למסיבה, רמת השמחה של הילדה, שהייתה עד לאותו רגע בשמים, כאילו קיבלה זריקת אדרנלין שמאיימת לשחרר את כל השובבות שהיא מאפסנת בתוכה, ומזו יש בכמויות.
ואז זה קורה. שניות לפני היציאה, ברגע של היסח דעת הורי, השובבות פורצת החוצה ומסתיימת בקול חבטה עזה, שלאחריו בכי. מהרגע הראשון ברור שאין מדובר בבכי רגיל, הנובע מתלונה או חוסר סיפוק. זהו בכי קורע לב, הנובע מכאב.
אשתי ואני מזנקים לסלון אחוזי חרדה ורואים את דנה שלנו שוכבת על הרצפה, וים של דמעות שוטף את פניה. לצדה מונחת הפוכה העגלה שלה, עדות אילמת למה שקרה רק שנייה קודם. קריאות השבר "אמא, אבא, כואב," מפלחות את הלב כמו חרבות.
''אמא, אבא, כואב''.
שאטרסטוק
אני אוסף את הילדה שלי מהרצפה לתוך ידיי. מחבק אותה חזק ומרגיש איך היא נאחזת בי כמו שהיא לא נאחזה בי מעולם, מתמסרת כל כולה לחיבוק שנותן לה האיש שאמור לספק לה הגנה וכשל ברגע האמת.
פיה ואפה של דנה זבי דם, חבולים ונפוחים, וחלקים משתי שיניה הקדמיות, אשר לא עמדו בעוצמת המכה, נשברו. לא אוכל לתאר את סערת הרגשות שחשתי באותם רגעים בלי להישמע אובר דרמטי. לכן מספיק שאציין שהייתה זו סערת רגשות שנמשכה גם לאחר שהרופא שבדק את דנה אמר שהכל בסדר, גם אחרי שדנה כבר חזרה לעצמה (מה שקרה בתוך חצי שעה בערך) וגם ביום שלמחרת, ואפילו ברגע כתיבת טור זה.
מה שאני כן יכול לומר הוא שנחשפתי למנעד של רגשות שלא ידעתי על קיומם אצלי (או שהיו מחוץ לשימוש במשך עשרות שנים, והתנוונו). העוצמה
שלהם, ובעיקר של רגשות האשמה, הכתה בי ללא רחם והותירה אותי חסר כל הגנה. בכל פעם ששחזרתי את קריאות הבכי של דנה או שראיתי את חיוכה החסר, זלגו הדמעות מעיניי.
במבט לאחור על האירוע, אחרי שחלפו כמעט שנתיים, ברור לי שחוויתי עוד שלב בהורות, בהבנת החיבור הבלתי מוסבר הזה שבין הורה לילדו. פתאום משפטים שנשמעו לי בעבר כקלישאות, כמו "הייתי נותן הכל שזה יקרה לי במקום לילד שלי," נהפכו למובנים לגמרי.
לאחר שהתאוששתי מהנפילה של דנה והתוודעתי לעומק הרגשות שיצור כל כך קטן מסוגל לפתח אצל בחור אטום רגשית כמוני, הגעתי למסקנה נחרצת: אם יצור אחד קטן מסוגל לייצר אצלי כל כך הרבה רגש וחמלה, כנראה שיש מקום לעוד יצורונים קטנים בחיי. עכשיו רק נשאר לבדוק מתי אשתי מבייצת...
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם