הטוב הרע והשובבה: מדוע אנחנו "מתייגים" את הילדים שלנו?
"ביישן", "שכחן", "שובב" או "מלאך". אך האם אנחנו מזיקים לילדים שלנו כאשר אנחנו מעניקים להם תכונות אופי מסויימות? כיצד התוויות שאנחנו מדביקים לילדים גורמות להם להתקבע על דפוס התנהגות מסויים?
הילד הראשון נולד לזוג צעיר בתחילת דרכו, שלרוב אינו מבוסס כלכלית ותעסוקתית והתקשורת שלו היא מול הוריו בלבד.
הילד השני נולד למשפחה קצת יותר מנוסה ומבוססת ועליו לתקשר לא רק עם הוריו, כי אם גם עם אחיו. לעתים עם לידתו, נוצר משבר עבור הבכור שכן עד עכשיו היה הוא במרכז תשומת הלב ומ"קטן", נאלץ להיות לפתע "הגדול", "האחראי" ו-"דוגמה לאחיו".
הילד השלישי נולד למשפחה יותר מורכבת. ההורים מנוסים, בדרך כלל יותר עייפים (לא סתם אומרים ש"השלישי גדל לבד"... ). עם לידתו של השלישי, נפתחות בפני הילד השני אפשרויות חדשות שמהן הוא יכול לבחור – לחבור לבכור, לשמש אח גדול לאח הצעיר וכד'.
לכל אחד מהילדים במערך המשפחתי מטרה והיא למצוא את דרכו הייחודית להרגיש משמעותי ובעל ערך ביחס להוריו ואחיו.
התחרות על משאב ההורים מביאה כל ילד למצוא את דרכו הייחודית ולגבש את תפישתו הסובייקטיבית לגבי מקומו במשפחה. למשל, אם הילד הראשון הוא ילד טוב ומרצה, ברוב המקרים הילד השני יהיה מרדן, או שובב או לחילופין "המסכן" ו"המקופח"... הרי להבנתו הסובייקטיבית, "הכיסא" של הילד הטוב כבר תפוס. הוא מרגיש שעליו למצוא לעצמו טריטוריה פנויה.
לנו, ההורים, אין כמובן שליטה על הבחירה הסובייקטיבית של הילד או על סדר הלידה, אך להתייחסותנו לאותו מקום שהילד תופס, ישנה השפעה מכרעת. במילים אחרות, הילדים עושים את הבחירה (הלא מודעת) ואנחנו ההורים אחראים על קיבוע הבחירה או שחרורה.
הילדים עושים בחירה, אנחנו מקבעים אותה.
שאטרסטוק
עניין של מסר
טעות נפוצה הנעשית על ידי הורים רבים היא לקרוא לאותה נישה שהילד מנכס לעצמו "אופי". יש בכך פסקנות שמצמצמת, חוסמת, וכמוה כגזירת גורל. לעתים מרוב רצון להכחיד תכונה מסויימת אנו למעשה מחזקים אותה. לדוגמה: הורה שעל בסיס קבוע אומר לילד שלו שהוא ביישן ודורש ממנו "להפסיק להתבייש", יוצר אצל הילד הבנה ולמידה של "תכונת הביישנות" שלו. הורה שכל היום מבקש מהילד "להפסיק לשקר" רק מעצים אצל הילד את התחושה שהוא שקרן.
כשנדמה לנו שילד ממלא תפקיד מסוים, כדאי שנשאל את עצמנו איזה מסר אנו
מעבירים לו באמת? לעתים אנו מעבירים מסר סמוי והפוך – "אל תפסיק להיות כזה". לדוגמה: יש לנו ילדה פרפקציוניסטית ואנו אומרים לאורחת: "את יודעת איך היא, הכל צריך להיות פרפקט", או ילד נוח ומרצה שמתפרץ ואנו עונים לו – "אורי, מה קרה לך? זה ממש לא מתאים לך!", או ילד שובב ומלא קסם שאנו "מתלוננים" עליו בקול רם אבל עם חיוך קטן בצד.
לעתים קל יותר לילד לדבוק בתפקיד שמוכר לו כמו להיות "השלומיאל" או ה"סופר טוב" וכד', מתוך הפחד לאבד את המשמעותיות והשייכות שלו במשפחה.
זה לא יעזור אם אם תקראו לו ''ביישן''.
צילום: גטי אימג'ס
אז מה עושים?
1. לוקחים אחריות - היו מודעים לתהליך שהילדים עוברים ולהשפעה המכרעת שיש לכם על אותו תהליך.
2. לא נותנים שמות - חדלו לתת שמות לטריטוריות שהילדים תופסים במשפחה: "בכור", "סנדוויץ'" או, לא עלינו, "הבינוני", "הנסיך", "המפונק", "הנשמה" וכו'. כדי שנוכל לשנות את דפוסי ההתנהגות שמקבעים את הילד במקום מסוים עלינו לאלץ את עצמנו לראותו באור אחר.
לא לעשות השוואות. שאטרסטוק
לדוגמה, ילד שקטלגנו כ"שכחן", חוזר הביתה לקחת סנדוויץ' ששכח ואומר "אוף, שכחתי את הסנדוויץ', איזה שכחן אני...". במקום להפעיל את "הטייס האוטומטי" ולענות לו: "מה עכשיו שכחת? מה יהיה איתך?...", נסיט אותו מנקודת המבט שלו על עצמו לכיוון חיובי ונענה לו : "דווקא אני רואה שזכרת...".
3. לא עושים השוואות - נטרלו את האווירה התחרותית בבית והימנעו מהשוואות בין הילדים בנוכחותם. "מדוע אתה לא יכול להיות תלמיד טוב כמו אחיך", או "כשיניב היה בגילך, הוא לא היה חוצפן כמוך...". השוואות מקצינות את הטריטוריה של כל ילד ויוצרות תחרותיות ויריבות בין האחים ואף עלולות לייאש.
4. "שמים את כולם בסל אחד" – בקשו עזרה גם מ"הסרבן", אפשרו גם ל"רחפן" לקחת אחריות וגרמו לכולם לפעול יחד במשימות משפחתיות: הכנת ארוחה, תחזוק הבית, ארגון טיול.
5. עושים הבחנה בין התנהגות שלילית של הילד ובין מי/מה שהוא - אל תהפכו התנהגות רגעית לתווית שלילית המגדירה את כל ישותו. לדוגמה: אם הילד הרביץ, אמרו: "זו התנהגות אלימה ולא מקובלת עלי" במקום "אתה ילד אלים".
6. מעודדים - עודדו במקומות החיוביים והתעלמו במקומות שלא נעים לכם איתם. אנחנו מעודדים אותם כדי שירגישו טוב עם עצמם ולא כדי שנוכל "להשוויץ" בהם אחר כך.
7. משחררים - כשילד מתנסה בהתנהגות חדשה, קבלו זאת ואף שמחו שהוא לא מתקבע בדפוס התנהגותי אחד, גם אם זה לא ממש נוח לכם באותו רגע. לדוגמה: אפשרו ל"ילד הטוב" לסרב. מקומו של "הילד הטוב" נוח לנו, אך עלינו לחשוב לטווח ארוך: האם אנחנו רוצים שיציית באופן גורף גם לחבריו? לאשתו? וכיו"ב.
מהיום – קוראים לכל ילד בשמו! בהצלחה!
הכותבת היא אם לארבעה, יועצת משפחתית, מנחה קבוצות הורים ומורה במדרשה להנחיית קבוצות במכון אדלר. tal.winkler@gmail.com. 054-8162206.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם