תמונות מחיי הנישואים
השגריר בעמאן, יעקב הדס, מתאר את יחסי ישראל וירדן כמו בין בני זוג - עם עליות ומורדות
  שרי מקובר-בליקוב
26/10/2004  7:00
"היהודים הפסיקו לבוא ולנו הלכה התיירות", אומר נהג המרצדס הכחולה שהביא אותנו ממסוף נהר הירדן אל השגרירות בעמאן. דברו אנגלית בלבד, הוא מבקש, "הרחוב מסוכן ויש אוזניים לכותל". כשהסתובבנו בשוק, ביקש שהצלם יציג בגלוי את העדשה והלך מאחורינו במרחק בטוח, מתבונן לכל עבר, מתרגם בלחישה מושגי יסוד בערבית. כמעט ניתן היה לשמוע את אנחת הרווחה שפלט, כשהוריד אותנו בשערים המאובטחים של שגרירות ישראל.
 
חמישה חיילים ירדנים חמושים משגיחים על דגל ישראל במרחק ניכר מהכניסה לבניין. כשצולחים אותם, יש להיבדק ביסודיות בידי מאבטח ישראלי. אחריו מתקבלים לבדיקה נוספת אצל מאבטחים נוספים. ואז נפתח שער הברזל הכבד, ואחריו עוד דלת חשמלית, ומגנומטר, ושני מאבטחים מאחורי זכוכית עבה, וחתולים. המון חתולים קטנים שאימצו הישראלים החיים בבדידות מזהרת בשגרירות המבוצרת, מאחורי זכוכיות משוריינות ושערים מוגפים.
 
הוראות הביטחון נוקשות וחד-משמעיות. אין שום מקום בטוח בירדן, ויש להיזהר ולהישמר. לכן התקבלה החלטה גורפת להשאיר את בני המשפחה בישראל, כי אין אפשרות להגן על שלומם של הנשים והילדים. ומאז, כבר יותר משנה, מסתובבים הגברים לבדם בבניין השגרירות. כל גיחה מחוץ לשגרירות מאובטחת היטב. "אנחנו לא מפוחדים, חס וחלילה, רק זהירים", מדייק השגריר יעקב הדס, "אנחנו לא בגטו, אבל גם לא בירושלים, לונדון או ניו-יורק".
 
קשה להיות שגריר בירדן?
 
"בירדן שורר מצב ביטחוני מסוים, שהחריף בשנה האחרונה. למדנו להסתדר איתו, אבל ברור שלא קל. אין לנו פרטיות. יש שותפים שרואים ושומעים כל מה שאני מדבר ועושה. אין לי שום מקום שבו אני אוכל להימצא לגמרי לבד. אפילו לשוחח עם אשתי אני לא יכול, אלא אם כן אני לוקח בחשבון שמישהו שנמצא איתי שומע. שגריר במדינות מסוימות יכול להסתובב בבית בלבוש נוח. אני לא יכול להסתובב בתחתונים או בפיג'מה, כי מכל פינה עלול לצוץ שומר. אני רוצה לצעוק בטלפון, להיות לבד, לאכול בידיים מול הטלוויזיה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, ואין לי אפשרות לעשות את זה היום. אבל אני לא מתלונן. זו היתה החלטה מודעת. איש לא כפה עלינו כלום".
 
הירדנים לא אוהבים אותנו יותר?
 
"יש כאלה שלא, ויש שכן. יש ירדנים שלאור היום מקללים אותנו, ובלילה חומקים לכאן ומבקשים ויזה. היום, למרבה הצער, תשמעי בעיקר את אלה שלא אוהבים. כי אלה שאוהבים אותנו שומרים על פרופיל נמוך".
 
פנטזיות עכל היהודים
ממה הם פוחדים?
 
"מהאקלים הפוליטי הלא פשוט, מהתמונות בתקשורת על האירועים בעזה וברפיח, מהשכבה האינטלקטואלית שחלק ממנה לא אוהב את ישראל ומכמה בעלי השפעה שמסיתים את הרחוב. מגיעים אליי אנשי עסקים יהודים ובוכים. רוצים לעשות מיזמים משותפים בחקלאות כדי לקדם את תהליך השלום, אבל הישראלים מערימים עליהם קשיים ביורוקרטיים, והירדנים שנגד הנורמליזציה עם ישראל מקימים גם הם קול זוועות. הם אומרים לי, היינו יכולים להקים את התשתית העסקית שלנו בטורקיה. מה אנחנו צריכים את כאב הראש הזה בירדן? רק לאחרונה מישהו חכר פה שטח אדמה גדול כדי לזרוע אבטיחים משופרים באמצעות הנדסה גנטית. ואז הפיצו בירדן שהיהודים מרעילים את האדמה הערבית, ושזרעי האבטיחים הם בעצם רעל כימי. וזהו, חיסלו את העסק.
 
"אנשים פה מתחילים לפרסם כל מיני פנטזיות על היהודים. מערימים מכשולים שמקשים על שיתוף הפעולה הישראלי ירדני. יש אזורים פוריים מאוד בירדן, שמתאימים למושבים חקלאיים בערבה כדי להשביח את החממות. אז הירדנים הכפריים התחילו להתעסק בחול. קנו דחפור ומשאית, הביאו שקי חול לצד הישראלי והרוויחו הרבה כסף. כשזה נודע, הירדנים האשימו את הכפריים שהם מוכרים אדמה ערבית מקודשת לציונים, לא פחות. וחיסלו גם את היוזמה היפה הזו".
 
ביום שלישי הקרוב, ה-26 באוקטובר , יום העשור החגיגי לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, לא מתוכנן שום אירוע חגיגי בעמאן. "אני רוצה להדגיש שכרגע לא מתוכנן כלום, אבל בהחלט ייתכנו הפתעות", אומר השגריר ונימת קולו מגלה שאפילו הוא עצמו אינו מאמין בדבריו, "צריך שניים לטנגו, לא נחגוג את היום החשוב הזה לבד. אבל כרגע, לאור אירועי השבועות האחרונים בישראל, הירדנים נורא זהירים".
מקלות בגלגלים
מה תוכנן?
 
"מפגש בני נוער מעקבה ומאילת. פרנסי העיר התחילו לארגן את הטקס במעבר הגבול, וכרגע, ואני מדגיש את המילה זו, אין סיכוי שזה ייצא לפועל. היה גם דיבור על שני ראשי המדינות שייפגשו ביחד, אבל אף אחד משני הצדדים לא הצליח לקדם את הרעיון".
 
לא מזמן נערכתם למטס אולטרה לייט בשמי ישראל וירדן. למה הוא בוטל?
 
"למה? למה? תשאלי את שר התיירות. הירדנים לא קיבלו אישור על רקע ביטחוני מישראל".
 
אתה מתוסכל?
 
"כן. בוודאי. לפעמים הצד שלנו תוקע מקלות בגלגלים, ולפעמים הצד הירדני. האינטימיות במערכת היחסים בינינו לבין הירדנים מזכירה בני זוג. וכמו אצל בני זוג, גם אצלנו יש אפס אנד דאון. ריבים והתפייסויות. מה שחשוב הוא שלמרות הכל, הזוגיות קיימת. כמו שאמר שר החוץ הירדני, ד"ר מרואן אל מועשר:'לא משנה כמה ינסו להפריע, להסית ולשנוא, היחסים בין ירדן לישראל לעולם יהיו מקודשים'".

אבל האנשים בירדן, כך נדמה, לא מנסים להפריע, להסית ולשנוא. הם נחמדים אלינו למרות שלא שעינו להמלצתו החמה של הנהג ושוחחנו בינינו בעברית. בעוברנו בשוק ניכרה עלינו ישראליותנו. אבל איש לא שטם אותנו על כך. אנשי המכס במעבר הירדן כיבדו אותנו בקפה. הסוחרים בשוק הציעו לנו פיתות ולבנה בחצי המחיר. והעוברים והשבים היו עסוקים מדי בענייניהם מכדי לעצור ולהצביע עלינו כנציגי הכופרים הציונים.
 
ירדן מזכירה מאוד את ישראל, רק נקייה ומטופחת ממנה. אנשים טרודים בפרנסה. הכפריים מריצים עדרים עדרים של עזים ופרות, חובצים טונות של גבינה וחמאה, מגדלים שדות חיטה זעירים בשולי הכפרים, משביחים זנים של בננות, רימונים ותמרים. למי יש כוח לחפש יהודי כדי לערוף את ראשו? נראה שלאף אחד אין חשק להתעסק בפוליטיקה בימים יפים של שוק, כשבדים ססגוניים מרחיבים את הלב וזיתים ותמרים בשלים ועסיסיים מגירים אל הקרקע טיפות דשנות של שמן ודבש.
הפרוורים הסמוכים למעבר הירדן פשוטים יותר וצפופים. כשמתקרבים לעמאן, ניכרים בתי היוקרה והשכונות העשירות, המעוצבות על פי מיטב סגנונות האדריכלות החדשה. המכוניות מהודרות, (לירדנים חיבה יתרה לדגמים מסוג מרצדס ו-ב-מ-וו). שלטי החוצות מנצנצים באלפי מנורות ניאון, הנשים מטופחות והגברים בחליפות ארמני.
 
רק המחסומים מזכירים. מעברו השני של המתרס הם צובטים את הלב. מעוררים אי נוחות שמתבררת מיד כמיותרת. חיילים חייכנים רובצים על גגו של האמר צהבהב. מכוונים אל המכונית שלנו מקלע מדויק. חיילים נוספים ניגשים אל חלוננו, בודקים תעודות ודרכונים. ואין תורים, ואין יחס אטום וגס רוח, רק חיוך ידידותי, ברכת ערב טוב אדיבה וקריצת עין קלה. בעשרות המחסומים הללו, הפזורים על הדרך לעמאן, מצליח הנסיך עבדאללה להפחית לאחוזים מזעריים את ניסיונות ההסתננות של המחבלים מירדן לישראל. האינטרס הכפול במאמצים הללו ברור. אם השטח יבער, תשלם גם ירדן את המחיר.

לא מחביא את המוצא שלי
"בשנים הראשונות להסכם השלום עברו במחסומים האלו אוטובוסים על אוטובוסים", אומר השגריר הדס. בן 47, כבר 21 שנה בשירות משרד החוץ, שבתפקידו הקודם כיהן כראש המשרד הישראלי בנסיכות קטאר. "כולם נסעו לראות את הסלע האדום, בהתחלה היתה אופוריה, בייחוד בצד הירדני, והיו ציפיות גדולות לרווחה כלכלית. יש שיאמרו שרצח יצחק רבין היה נקודת השבר הראשונה. הירדנים האמינו באיש עוד יותר משהאמינו בתהליך המדיני שיזם. אחרים יתלו את התקררות היחסים בין ישראל לירדן בעקבות פרשת משעל ב-1997. המלך חוסיין לקח את הפרשה באופן מאוד אישי. הוא ראה בה בגידה, פשוטו כמשמעו. מעשה משעל הותיר משקעים רבים. לפני כן היתה אווירה אינטימית בין הירדנים לישראלים, ואחר כך הירדנים הפכו לקצת יותר מסויגים. כשפרצה האינתיפאדה חל השינוי הדרמטי.
 
"אבל מעבר לכל קיימת תחושה, לא מוצדקת, בקרב הירדנים, שאין פירות לשלום. כי המלך חוסיין הבטיח שהירדנים ירוויחו כספים ומעמד, ובפועל, הדברים מתנהלים הרבה יותר לאט. האזרח הקטן לא מבין שברגע שיש שיתוף פעולה בין שתי המדינות, נכנס לירדן כסף גדול שלא תמיד ניכר בקופה הקטנה, אבל עוזר ברמה הכלכלית הרחבה".
 
על פי נתוני משרד התיירות, בשנת 2003 ביקרו בירדן 160,000 תיירים מישראל. רובם ערבים ישראלים, המתקבלים בירדן בסבר פנים יפות ופוגשים שם רבים מבני משפחתם. אחד מהישראלים הוא ארז עבדת, מוכר חוטי תפירה בירדן. "אני נוסע רגיל וחופשי, ומרגיש מאוד בטוח בירדן", הוא אומר, "אמנם ב-11 בספטמבר , כשנפלו מגדלי התאומים, ברחנו משם, כי לא ידענו איך הרחוב יגיב, וגם כשחיסלו את השיח' יאסין החלטנו לא לנסוע לירדן לכמה שבועות, אבל בימים של שקט יחסי, אני מסתובב בירדן בכל מקום ושעה ומרגיש מאוד בנוח. אני נכנס למסעדות שיודעות שאני ישראלי, ומתיישב במקומות הכי עממיים. אם אני צריך לקנות כרטיסי טלפון ושואלים אותי לאיזה יעד, אני אומר שאני מישראל. אף פעם לא מחביא את המוצא שלי ולא מסתתר. חברים שלי אומרים שהם מאיטליה. אבל אני לא חושב שיש צורך בזה".
 
אתה מרגיש בנוח גם בשנתיים-שלוש האחרונות?
 
"לאחרונה שמעתי אזהרות יותר ממוקדות לגבי ירדן. אני גם מרגיש את הרחוב ורואה שיש שינוי. אסור לשכוח ש-70 אחוז מהאוכלוסייה הירדנית הם פלשתינים. ויש בעיתונות תמונות מאוד לא מחמיאות על חיי הפלשתינים בישראל ועל האינתיפאדה ועל ההרג במחנות הפליטים ובעזה. לכן בזמן האחרון באים פחות ופחות יהודים לירדן. לפני שבועיים עקבו אחרי חבר שלי, ושברו לו את המראה ברכב. ולאחרונה הגיעו כמה אנשי ממשל אל סוחר ירדני גדול שעובד איתנו ועם עוד מפעלים מישראל, וביקשו שינתק איתנו מגע. אבל הסוחר אמר להם, שההחלטה לקיים קשר עסקי עם ישראל היא החלטה של המלך. וסילק אותם מחדרו".

המון רנטיסים
השגרירות בירדן ידעה משברים קשים בתקופת כהונתו של הדס. המשמעותי מכולם היה במרס השנה, לאחר חיסולו של השיח' אחמד יאסין. "המלך עבדאללה הגיע לבקר את ראש הממשלה שרון בחווה שלו כמה ימים לפני האירוע עם יאסין", מספר הדס, "זה היה אמור להיות ביקור חשאי, ומהארץ הדליפו אותו. הירדנים מאוד לא אהבו את זה. לא שמעתי מהם משהו ברור, אבל אצל הירדנים, כשלא שומעים כלום זה גם סימן לא טוב. יומיים אחר כך חיסלנו את יאסין. ואז כולם אמרו, המלך ביקר אצל שרון, ושרון בטח ידע על החיסול של יאסין. אז אחת מהשתיים, או שהוא לא אמר על זה מילה למלך, שזה לא יפה, או גרוע יותר, סיפר למלך והפך אותו לשותף.
 
"אחר כך הגיע חיסול רנטיסי. רוב בני המשפחה של רנטיסי מתגוררים בירדן. באותם ימים ראיתי בטלוויזיה המון רנטיסים קטנים, ולא הבנתי איך ייתכן שרנטיסי קם לתחייה בטלוויזיה בעמאן. והיו הפגנות ותסיסה גדולה, וזעם נורא. ההפגנות הגדולות נמשכות עד היום. פעם בשבוע יוצאים מאות ירדנים פלשתינים באזורים שלהם, בעיקר במחנות הפליטים או במרכז העיר, ומוחים. אבל הם מוציאים קיטור בשקט. זה לא מגיע לידי אלימות משמעותית. גם העיתונות תוקפת אותנו בשצף קצף, ובתקופות שיש אירועים מול הפלשתינים בישראל אנחנו קוראים קללות וביטויים מאוד לא מחמיאים, כמו'שרון הפושע', ' הצבא הנאצי', ' הישראלים בני הכנופיות'".
 
וזה מפחיד?
 
"בוודאי. אני לא יכול לומר שזו חופשה. אבל התרגלתי. כשעשו לנו את התחקיר הביטחוני, שאלו אם אנחנו מפחדים מנחשים ואם יש לנו חלומות רטובים. אז היו הרבה גיבורים שאמרו, אנחנו לא מפחדים מנחשים, ואין לנו חלומות רטובים. ואני אמרתי, אני מצטער, אני מפחד מנחשים, וכן, בטח שיש לי חלומות רטובים. וכך אני אומר גם לגבי ירדן. אני מפחד. כן. בוודאי. אני לא גיבור גדול. כבר אמר מי שאמר שהדיפלומטים הישראלים נשלחים אל החזית, והיום החזית היא בעיקר ביטחונית. יותר ויותר עובדי משרד החוץ נהרגו או נפגעו במהלך השירות בחו"ל. יש קיר הנצחה מיוחד במשרד החוץ שהולך ומתמלא. אני חושב על הקיר הזה לעתים קרובות. זה אנושי. אבל אני יודע להעריך את תשומות האבטחה הכבדות שמופעלות עלינו כאן. ואני מתנהג יפה".
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


ראשי > חדשות > מיוחד > עשור לשלום
  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
"בירדן שורר מצב ביטחוני מסוים, שהחריף בשנה האחרונה. למדנו להסתדר איתו, אבל ברור שלא קל. אין לנו פרטיות. יש שותפים שרואים ושומעים כל מה שאני מדבר ועושה. אין לי שום מקום שבו אני אוכל להימצא לגמרי לבד. אפילו לשוחח עם אשתי אני לא יכול, אלא אם כן אני לוקח בחשבון שמישהו שנמצא איתי שומע. שגריר במדינות מסוימות יכול להסתובב בבית בלבוש נוח. אני לא יכול להסתובב בתחתונים או בפיג'מה, כי מכל פינה עלול לצוץ שומר"
כתבות פרוייקט
השלום לא הגיע אל האנשים ברחוב
השלום בתמונות
להרוויח מפירות השלום
הסלע האדום - כבר לא כמו פעם
תמונות מחיי הנישואים
אקדמיה של שלום
מעריב מציג: שלום עם ירדן