"השלום לא הגיע אל האנשים ברחוב"
החלומות והתקוות שליוו את חתימת השלום עם ירדן לפני עשור בדיוק התחלפו בקרירות. תומכי הנורמזליציה הירדנים נרדפים, בעוד שהישראלים בירדן חיים בפחד מתמיד. השלום שהכזיב
  איתמר ענברי
26/10/2004  7:00
לפני 10 שנים בדיוק, ניצבו המנהיגים המנוחים, ראש ממשלת ישראל דאז, יצחק רבין ז"ל, וחוסיין מלך ירדן, על במה אחת ודיברו על פיוס היסטורי בין שני העמים. את הטקס הנחו שדרן הטלוויזיה הנצחי, חיים יבין ושר החוץ הירדני עד לפני כמה ימים, ד"ר מרואן מועשר, שכיהן גם כשגרירה הראשון של הממלכה ההאשמית בתל-אביב.
 
ישראלים רבים פנטזו על ניגוב חומוס בחוצות עמאן ועל טיול גמלים בדרך לעיר הנבטית האסורה, פטרה, שלה הוקדש אפילו שיר. חוסיין ורבין כבר אינם איתנו. יבין, יבדל"א,  עדיין מבלה את זמנו במסדרונות הטלוויזיה הישראלית. מועשר הורחק מתפקיד שר החוץ כמה ימים לפני התאריך ההיסטורי ומונה לתפקיד של שר-על, במסגרת חילופי גברי בממשלת ירדן.
 
גם המחשבות על דיל לא רגיל לפטרה ולעמאן עם פנסיון מלא ועל שופינג באירביד הפכו לא מציאותיות בחלוף השנים. לא נותר אלא לתהות מה התחולל בעשור שחלף מאז הטקס החגיגי שהפך את השלום המיוחל לשלום בטמפרטורה של מתחת לאפס. ומי אשם בכך- הירדנים, הישראלים ואולי שני הצדדים?
 
גם בשנות המתיחות, דיברו הישראלים בהערצה על המלך חוסיין. הטייס לשעבר בעל הגינונים הבריטיים, שניחן גם בשארם בלתי מבוטל, סימל בעיני הציבור הישראלי את הפרטנר האידיאלי. תוסיפו לזה את מבצע הטיהור שביצע חוסיין נגד מאחזי אש"ף בספטמבר 1970 ותקבלו ורסיה ירדנית של גיבור ישראל. למרות ההערצה לחוסיין, לא הבשילה החתימה על הסכם השלום לכלל יחסי שכנות חמים עם השכנה בעלת הגבול הארוך המשותף ביותר עם ישראל.
דרושה אווירה טובה יותר
במבט לאחור אפשר למנות כמה סיבות עיקריות לשברו של החלום. ראשית, מרבית אוכלוסיית ירדן, על פי ההערכות לפחות 60%-65% מתושבי הממלכה, אם לא יותר מכך, הם פלשתינים, צאצאיהם של פליטים, בעיקר מהגדה. לאלה כידוע יש חשבון ארוך עם ישראל.
 
שנית, איש לא לקח בחשבון את הפחד ההיסטורי של הממלכה, בייחוד של ראשיה, מהרעיון שזכה לכינוי "אל-ווטן אל-בדיל", המולדת החלופית. במוקד הרעיון, שמעורר חלחלה בקרב דובריה הרשמיים של ירדן, עומדת הסיסמא מבית מדרשו של הימין הישראלי: "ירדן היא פלשתין". בירדן עדיין משוכנעים שחלום הבלהות הזה מבחינתם יהפוך למציאות שבמסגרתו המוני פליטים פלשתינים יגורשו לממלכה ההאשמית ויערערו את המאזן הדמוגרפי, שמשחק בלאו הכי נגד מנהיגי הממלכה ובעלי בריתם הבדואים. איש לא לקח בחשבון גם את האירועים בעשור האחרון: ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של איש החמאס חאלד משעל ב-1997 ואת התפרצותה של האינתיפאדה הנוכחית.
 
למרות התאריך ההיסטורי, החליטו בירדן שלא לציין אותו בחגיגות רשמיות. "לפני 10 שנים התחושה היתה הרבה יותר טובה", ניסה מועשר להסביר לעיתונאים ישראליים שנפגשו עמו בעת שעדיין כיהן כשר חוץ. "אנחנו רואים שהתהליך הוא לא חלק כפי שחשבנו אבל למרות זאת התהליך שריר וקיים ואין הרהורי חרטה על החתימה על הסכם השלום. עובדה היא שלמרות הקשיים, הטרור, האינתיפאדה והאלימות, ירדן לא הסירה את חתימתה מההסכם".
 
כשנשאל מדוע ירדן עדיין לא מחזירה את שגרירה לישראל, שהוזעק לארצו כמה חודשים אחרי פרוץ האינתיפאדה השיב מועשר: "דנו בנושא עם ממשלת ישראל. אנחנו מעוניינים לשדרג את היחסים, אבל זה לא נעשה בבידוד. אנחנו רוצים דיאלוג פוליטי שיימשך. זה דורש אווירה טובה יותר מזו שקיימת כיום".
נטייה להאשים את ישראל
ומה אומרים על כך בצד הישראלי? "המצב הוא לא אידיאלי, אבל יש דינמיות ביחסים", אומר שגריר ישראל בירדן, יעקב הדס. ממקום מושבו בשגרירות ישראל בעמאן, שמבוצרת כמו בסיס נחתים אמריקני ומוקפת באנשי ביטחון ישראלים וירדנים חמורי סבר הוא מנסה להסביר "איפה טעינו".
 
"אף אחד לא יכול להתחמק מאירועי ארבע השנים האחרונות", הוא אומר. "בטח לא ירדן, עם אחוז כה גבוה של פלשתינים באוכלוסייה. כשאין יציבות בזירה הפלשתינית זה משפיע גם על ירדן. יש דברים שהשתפרו מאז הסכם השלום בירדן. השנה צפוי הייצוא הירדני לארצות הברית להגיע לקו מיליארד הדולר. 30% מהסכום הזה מקורו ב-QIZ (הסכמי הסחר בין שתי המדינות). זו תרומה ישראלית גדולה. במקביל, אנחנו נמצאים במגעים עם האיחוד האירופי על הסדר דומה שמבוסס על הסכמי הסחר הנוכחיים. יש שיתוף פעולה בהרבה תחומים".
 
מה בכל זאת הסיבה לעוינות? "הבעיה הגדולה היא שהשינוי לא מתרגם ישירות לכיסו של כל אזרח בירדן", אומר הדס. "בנוסף, הנטייה הערבית הטיפוסית היא להאשים את ישראל בכל דבר".
 
הדס מעלה גורם שעולה לכל אורך הפגישות עם אישים ירדנים וישראלים. אלו הן אגודות מקצועיות, שחרתו על דגלן את המאבק ב"תטביע", בנורמליזציה עם ישראל. אגודות אלו, אליהן משתייכים מהנדסים, עיתונאים ועורכי דין, ממהרות לנדות משורותיהם כל מי שמעז לעלות על דל שפתיו את צמד המילים "סוף הסכסוך". לדברי אישים ירדנים, חלק לא מבוטל מהאגודות הללו נשלטות בידי ארגונים איסלאמיים כמו "האחים המוסלמים". עבור ארגון זה, ישראל היא בבחינת סדין אדום וכל רעיון על טיפוח קשרים עם ישראלים נחשב למוקצה מחמת המיאוס.

רשימות שחורות
אחד מנפגעי אותן האגודות, הוא ח'אלד שורמן. שורמן משתייך למה שאולי ניתן לכנות מחנה השלום הירדני. כמי שעומד בראש ארגון "מסאר", שנועד לחבר בין צעירים ירדנים, ישראלים ופלשתינים, הוא נאלץ לא פעם לשלם מחיר אישי כבד.
 
במהלך פגישה שקיים עם עיתונאים ישראלים במסגרת סיור שערך "מרכז פרס לשלום", הסביר שורמן, עיתונאי פרילנס, כיצד מנסות האגודות למנוע את הפיוס בין העמים. "לפי החוק של אגודת העיתונאים, אסור לי לבקר בישראל או ליצור קשר עם ישראלים", הוא אומר. "לאחר שהתחלתי את פעילותי בקשירת קשרים עם ישראלים, הוכנסתי לרשימה שחורה. החוקים באגודה אמנם השתנו, אבל היחס כלפי, כמי שפעיל בעמותה שחותרת לדיאלוג ולפיוס, עדיין קשה".
 
שורמן וחברו, סמאר אבו-לבדה, שעומד בראש הארגון "פורום האינטרקציה" מפנים אצבע מאשימה גם לכיוונה של ממשלת ישראל. "לא מספיק שזה לא פופולארי לתמוך בקשרים עם ישראלים", הם אומרים, "ממשלת ישראל עושה לנו את המוות. לקח לנו שלושה חודשים להוציא ויזה כדי לבקר בישראל".
כמו סרט ריגול
לא רק צעירים מנסים להביא להתמוטטות חומות האיבה בין שני העמים. בדומה למה שקורה לעיתים בצד הישראלי, גם גנרלים לשעבר בצבא ירדן, הפכו לתומכים בתהליך השלום, למרות היותם קול קורא במדבר. אחד מאותם גנרלים, שאחרי שפשטו את המדים, הפכו לפעילי שלום הוא איחסאן שורדום, מפקד חיל האוויר לשעבר ואחד מיועציו של המלך חוסיין. שורדום, אדם מפוכח שבתוך עמו הוא חי, משוכנע שהוא לא יראה עשרות אלפי אנשים ברחובות לציון החתימה על ההסכם ההיסטורי.
 
"השלום לא הגיע לאנשים ברחוב", הוא אומר. "אני וחברי כן מתכוונים לציין את האירוע אבל זה קשה. מעגל האלימות משפיע על כולנו, על הירדנים ועל הישראלים כאחד. אנחנו אומנם לא חיים בקיבוץ כמו בישראל, אבל יש לנו בכל זאת קהילה שבמסגרתה יש מחנות פליטים וכל אחד כמעט מכיר פלשתיני. כשמישהו נהרג, אנחנו הולכים לבקר אותו ולהביע תנחומים".
 
שורדום, כמו מרבית הירדנים פעילי השלום ותומכי הנורמליזציה, מאשים את הנהגתה הנוכחית של ישראל ולא את הישראלים עצמם בצינון היחסים בין שני העמים. "אנחנו לא מוותרים.אנחנו עובדים למען הפיוס אבל ממשלת ירדן מרגישה שהממשלה בישראל לא מבינה את חשיבותו האסטרטגית של השלום".
 
את הדואליות המוזרה ביחסים חווים על בשרם אנשי העסקים הישראלים שמספרים על מציאות יומיומית שמזכירה במקצת סרטי ריגול. הם מספרים על יחסי אחווה ומשפחתיות לבבית עם הפרטנרים הירדנים, אך לא חוששים להזכיר שהם מבלים את לילותיהם בירדן במעבר מבית מלון אחד למשנהו בכפוף להנחיות שגרירות ישראל בממלכה. יש כאלה שלא מהססים לנסוע מדי יום כמה מאות קילומטרים, רק כדי להגיע הביתה בשלום.
תעסוקה לירדנים
אולם למרות הקשיים, יש מי שמנסה לשבור את הקרח. בחוד החנית של מאמצים אלו ניצב "מרכז פרס לשלום" שבשורה של פרויקטים שהוא יוזם או כאלה שהוא תומך בהם ומלווה מנסה להביא לשיתוף פעולה במגוון תחומים. כך למשל, יזם המרכז את הקמתה של חווה חקלאית בירדן שמכונה "תרבות המים". במסגרת החווה מנסים מומחים ישראלים להעביר את הידע שברשותם לחקלאים מקומיים.
 
בנוסף, ליווה המרכז את הקמתו של אזור התעשייה באירביד, שבו פועלים 26 מפעלים בבעלות משותפת של ירדנים וישראלים. הגדול והמוכר שבהם הוא מפעל "דלתא-סנצ'ורי". המוצרים שמיוצרים במפעל מיועדים לייצוא. בסופו של קו הייצור שבו עמלות ירדניות בלבוש מסורתי על מכונות תפירה מוטבעים סמליהם של בתי אופנה מובילים כמו "ויקטוריה סיקרט", ו"קלווין קליין".
 
"הסכם השלום הוא דבר קדוש; דבר לא יקרה לו", אמר מועשר. "יחסים יכולים לעבור עליות ומורדות, אבל לא הסכם השלום". וזה מה שנותן תקווה לעתיד.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


ראשי > חדשות > מיוחד > עשור לשלום
  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
"המצב הוא לא אידיאלי, אבל יש דינמיות ביחסים", אומר שגריר ישראל בירדן, יעקב הדס. ממקום מושבו בשגרירות ישראל בעמאן, שמבוצרת כמו בסיס נחתים אמריקני ומוקפת באנשי ביטחון ישראלים וירדנים חמורי סבר הוא מנסה להסביר "איפה טעינו"
כתבות פרוייקט
השלום לא הגיע אל האנשים ברחוב
השלום בתמונות
להרוויח מפירות השלום
הסלע האדום - כבר לא כמו פעם
תמונות מחיי הנישואים
אקדמיה של שלום
מעריב מציג: שלום עם ירדן