 |
|
|
|
|
|
איש לא יכבה את האור
|
|
|
|
|
בכל יום נזכר ראש עיריית הוד-השרון חי אדיב באחיו שמוליק, שנהרג בהסתערות על חוליית מחבלים בהר דב ב-1988, ונשבע להמשיך בדרכו
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שמואל אחי. השנים עוברות וגעגועיי אליך רק הולכים ומתגברים. נוכחותך חסרה לי. דמותך התמירה והממושקפת וחיוכך הרחב נשקפים אלי ולכל בני המשפחה בכל פעם שאנו מבקרים אצל אימא. אין יום שחולף מבלי ששמך יוזכר או מבלי שנחשוב עליך.
אני נדרש לכתוב על שמוליק. אני יושב מול המסך המרצד של המחשב ואיני מצליח להסיר את תמונתו מזכוכית המסך. אני חש כאילו האותיות השחורות מלכלכות את פניו השחומות בלאו הכי. אני מתגעגע לדגדג באותיות את נוף ילדותינו.
גם הוא, שמוליק אחי, בילדותו העליזה הפגין כישורי יצירה משלו: הוא ידע למשוך את השמיכה ולהתכרבל ביום של חורף לצדי ולשתות בצמא סיפורים. יש כאלה שטרחו לציין את כישורי מנהיגותו כבר בגילאים אלה. אהבתי אותו ונהניתי להביט בו גדל באיטיות ובקצב מבטיח.
בהגיעו לגיל בגרות, שמחתי היתה גדולה משהבנתי. שמוליק אחי בחר בי לא רק כאח, אלא ראה בי גם חבר, איש שיחה וסוד. אני זוכר את עיניו המתגלגלות, שוב מאחורי זכוכית, כאשר הצפין אצלי סוד שלא יתגלה לעולם. אני זוכר את פגישותינו החטופות, שרובן התקיימו בסופי שבוע, ובהן נהגנו להחליף חוויות ודעות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| חי אדיב, ששכל את אחיו שמואל אדיב
| /images/archive/gallery/302/687.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
לא אזרתי אומץ לעצור אותך
|
|
 |
|
|
לפעמים נדמה היה כי הוא רושם את חוויותיו כדי שיוכל לספר לי אותן ביום שישי שאחרי. בכל מפגש חלב ממני מידע על הצבא. כל קורס היה חשוב. בתפקיד של אח בכור נטלתי על עצמי להאיר לך במעט את הדרך, לחשוף בפניך קשיים של יום. בסתר לבי רציתי לגרום לך לחדול. קורס קצינים תרם לך מאוד. שירות בקבע הפך אותך למפקד. מעתה ואילך, חשבתי לעצמי, אחד בשטחים זה מספיק, והאחד הזה הלא הוא אני.
מעולם לא אזרתי את האומץ לומר לך לעצור. ידעתי שזה חסר טעם. בבית בו ארבעה בנים משרתים ביחידות קרביות, בעת ובעונה אחת, בענייני צבא לא עוצרים לעולם. בבית בו האבא תולה דגל לאום כל ימות השנה ועונד מגן דוד כחלק מתפיסת עולם, אין אומרים לא לשירות משמעותי. כאנשי צבא, המפגשים המשפחתיים נוצלו למפגשים מקצועיים. תמיד אצל אימא ואבא, שם חווינו רגעי אושר בלתי נשכחים.
במהלך שירותו הצבאי יצא שמוליק לקורס קצינים ובמהרה הפך לשם דבר, עלה בסולם הדרגות וכיהן בתפקיד מג"ד בחטיבת גבעתי, שהוא נמנה על מקימיה. בכל פעם שפגשתי קצין שהחמיא לך לבי התמלא גאווה. השם הטוב שלך כקצין וכמפקד היה ידוע בקרב פקודיך ומפקדיך. בעיניהם אתה זכור כאיש ישר, מסור, אמיץ וכמנהיג אשר הפך את הצבא בחלוף הזמן לביתו השני.
בתוקף תפקידו כמפקד גדוד הקדיש שמוליק ימים ולילות לשמירה על גבול הצפון, במרדפים והסתערויות לחיסול חוליות מחבלים. מלחמתו הבלתי מתפשרת בהגנה על גבול הצפון ביטאה את רצונו למנוע ממפגעים למלא אחר משימתם הזדונית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שרשרת ארוכה של הצלחות
|
|
|
|
|
כאיש מקצוע בתחום אני יודע שרשומות על שמו שרשרת ארוכה של הצלחות. ממש מקצוען. הוא ידע שזוהי מלחמה עיקשת ונלחם בה, עד אשר נתן את כל כולו. נתן לה את חייו, במוסרו את נפשו למען העם והמדינה שכל-כך אהב. יהי זכרו ברוך.
ההודעה על מותו הגיעה אלי עת כיהנתי כמפקד חטיבת "בנימין" בעת פעילות מבצעית ברמאללה. בין צפצופי הקשר הבנתי כי לא נפגש עוד לעולם. במכתב לפקודיו, שמוליק כתב לחיילים שכה אהב: "בסיומו של הקורס תקבלו את היקר והחשוב ביותר להורים, והוא הבן שהוא כל עולמם...". אני מודה היום, שבשבילי כזה היית. כל העולם.
ימים חלפו, ונבחרתי לעמוד בראשות העיר הוד-השרון, מקום בו גדלנו והתחנכנו. בימים אלו אני מוצא עצמי נזכר שארבעה חברים בני אותו מחזור עם אותה בלורית שיער יצאו לדרך, ושלושה מהם הלכו לעולמם. רני היימן (במלחמת שלום הגליל), שמוליק (בהר דב) וסימו כחלון (שנפטר ממחלה קשה). הרביעי מבניהם נעדר עד עצם היום הזה. רון ארד.
אין לנו על מי להלין אם אבינו מורינו שימש כמורה בכיתות בהן למדנו, ואמו ז"ל של רון ארד הייתה מורתי בכיתה א'. ההורים-מורים, האירו לי, להם ולכולנו את האור, ואיש לא יכבה אותו לעולם. הרי יש אחד שעוד הולך בדרך. כראש עיר אפעל שלא לכבות את האור הזה לעולם. זוהי הדרך הנכונה ויש לה סיבות טובות.
אחים מספרים על הנופלים - פרויקט מיוחד
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| | | | אני נדרש לכתוב על שמוליק. אני יושב מול המסך המרצד של המחשב ואיני מצליח להסיר את תמונתו מזכוכית המסך. אני חש כאילו האותיות השחורות מלכלכות את פניו השחומות בלאו הכי. אני מתגעגע לדגדג באותיות את נוף ילדותינו | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
