להדק חגורות
שוחר שלום ואנטישמי, תעשיין שדאג לעובדיו ושנא איגודים מקצועיים, קפיטליסט שעשה עסקים עם בריה"מ. לפני 106 שנים בדיוק ייסד הנרי פורד את חברת המכוניות שהפכה לסמל האמריקני של יצרנות ועצמאות
לרוע מזלה של אמריקה כולה, ושל תעשיית הרכב בפרט, פורד חוזרת לפסגה בעקבות הקריסה הקולוסאלית של ג'נרל מוטורס שזה עתה נשכבה על הגב והכריזה על פשיטת רגל. שבוע לאחר שבית המשפט העליון בארה"ב אישר את המכירה של קרייזלר, עוד יצרנית רכב אמריקנית פושטת רגל, פורד נותרה יצרנית המכוניות האמריקנית היחידה שלא פשטה יד ולא ביקשה סיוע כספי מן הממשל האמריקני, וזה לא בגלל שהיא לא הייתה קרובה לזה, אלא דווקא מפני שהיא הראשונה שכמעט הייתה שם.
לפני 106 שנים ייסד הנרי פורד את חברת המכוניות השלישית בתולדותיו, והשנייה שנשאה את שמו. פורד עצמו, שלמזלו נפטר בשנת 1947 לפני שנוסדה מדינת יהודים, היה אדם מיוחד עם לא מעט ניגודים: שוחר שלום ושונא יהודים, תעשיין שדאג לעובדיו ושנא איגודים מקצועיים, קפיטליסט שהיה בין הראשונים לעשות עסקים עם ברית המועצות.
פורד היה אוטודידקט, ממציא שעל שמו רשומים 161 פטנטים ומגדולי התעשיינים, ויחד עם זאת גם מי שנחשב - שלא בצדק - למי שהמציא את "קו הייצור הסדרתי" בתעשיית הרכב.
ההמצאה הגדולה ביותר שלו, "מודל T" של פורד, הייתה חדשנית כשהושקה לראשונה אבל יוצרה באופן רצוף במשך 19 שנים. נמכרו ממנה יותר מ-15 מיליון יחידות, ובשלב מסוים כל מכונית שלישית בעולם הייתה "מודל T". נדרשו 45 שנים (!) עד שיוצר מספר מכוניות גדול יותר של דגם אחד בודד, וגם הדגם הזה – החיפושית של פולקסוואגן - חייב את חייו למודל T ולפורד.
הנרי פורד צבר ניסיון הנדסי מגוון במספר חברות תעשייתיות חשובות שפיתחו טכנולוגיה חדשנית בסוף המאה ה-19, ועל סמך הידע שרכש הוא פיתח מנוע בעירה פנימי משלו. בתחילת יוני 1896 הוא בנה את כלי הרכב הראשון מתכנון שלו, ושלוש שנים מאוחר יותר הוא ייסד את חברת המכוניות הראשונה שלו, שנקראה 'דטרויט אוטמוביל קומפני'.
דטרויט אוטומוביל שרדה בקושי שנתיים מפני שהמכוניות שלה היו יקרות ולא איכותיות, אבל כבר באותה שנה, לאחר ששיפר את תכנון המכוניות שלו, ייסד פורד על חורבותיה את "חברת הנרי פורד".
בעקבות סכסוך עם שותפיו העסקיים עזב פורד את החברה שנשאה את שמו. שותפיו הביאו במקומו מהנדס מוכשר אחר, ומכיוון שנאלצו לבחור שם חדש לחברה הם החליטו לכבד את הרוזן אשר ייסד את העיר דטרויט וקראו לחברה של פורד "קאדילק".
פורד עצמו ייסד ב-1902 את הגלגול הראשון של חברת פורד, תחת השם "פורד אנד מלקולם" (מלקולם היה סוכן פחם עשיר מדטרויט שהאמין בתעשיית המכוניות), וזו ביקשה לרכוש חלקים לרכב מן החברה של האחים דודג'. הבעיה
פורד גייס קבוצת משקיעים חדשה, שכנע את האחים דודג' לקבל אחוזי בעלות בחברה שלו במקום כסף וייסד מחדש את פורד אנד מלקולם תחת השם "פורד מוטור קומפני", השבוע לפני 106 שנים. לימים, כאשר החברה הצליחה ושגשגה, השתמש פורד בתרגיל עסקי מלוכלך מאין כמותו כדי לקנות את חלקם של שותפיו, והחברה עברה לבעלותו המלאה.
החלום של פורד, עוד בתחילת דרכו, היה לייצר מכונית זולה ואמינה שתימכר במספרים גדולים. כך נוצרה בשנת 1908 'מודל T' האגדית.
מודל T הייתה פשוטה מאד לבנייה, לתפעול ולתחזוקה, בין השאר מפני שהיה לה בלוק מנוע 4 צילינדרי פשוט, תיבת ההילוכים חוברה למנוע עצמו, והמתלים שלה היו פשוטים ואמינים.
מחירה, בעת ההשקה, היה 825$ ונחשב זול יחסית, וכאשר פורד אימץ בשנת 1913 את שיטת הייצור על קו ייצור סדרתי נע, הוא הצליח להוזיל את מחירה עוד יותר, עד שבשנת 1916 היא הוצעה תמורת 360% בלבד (שווה ערך לכ-7,000 דולר במונחים נוכחיים).
בשנת 1918 כמחצית מכלל המכוניות בארצות הברית היו ממודל T, ובשנות ה-20' רוב רובם של הנהגים האמריקנים למדו לנהוג על מכונית כזאת. הגאונות של פורד לא התבטאה רק במוצר, או באמצעי הייצור, אלא גם בשיווק: פורד היה הראשון לאמץ את שיטת הזכיינות, ודאג לכך שבכל עיר בארה"ב יהיה סוכן שלו, הגם שעיקר מאמצי השיווק שלו התמקדו בחקלאים מתוך הכרה בכך שעבורם מדובר היה באמצעי ייצור.
כבר במהלך שנות ה-20' הפך פורד לאחד התעשיינים החשובים באמריקה, והוא הצליח למגנט לשורותיו את רוב כוח העבודה המוכשר של תעשיית הרכב. השיטה שלו הייתה פשוטה ואכזרית כאחד: מצד אחד פורד הציע שכר עבודה של 5 דולר לשעה, לעומת כ-2.3 דולר בממוצע בתעשיית הרכב באותן שנים. הסיבה המקורית למהלך הזה הייתה הצורך לפתור את בעיית התחלופה העצומה של כוח האדם – בממוצע כל משרה אוישה באותה תקופה שלוש פעמים בשנה.
מצד שני, פורד קרא לשכר העבודה "השתתפות ברווחים", וכדי להיות זכאי להשתתפות כזאת היה העובד צריך לעבוד בחברה לכל הפחות 6 חודשים ברציפות. בנוסף, פורד העסיק "מחלקה חברתית" שהייתה למעשה מעין משטרה פנימית של החברה.
"המחלקה החברתית" פיקחה על כך שהעובדים יחיו, בחייהם הפרטיים, לפי כללי המוסר של פורד. כלומר לא ישתו אלכוהול, לא יהמרו, וחשוב מכל – לא יתאגדו באיגודים מקצועיים, שאותם פורד תיעב במיוחד.
"המשטרה הפנימית" של פורד פעלה באלימות נגד ניסיונות ההתאגדות, ופורד היה יצרן הרכב האחרון שעובדיו התאגדו, אם כי כאשר נחתם סוף סוף הסכם שבמסגרתו הכיר באיגוד המקצועי של עובדיו - העניק להם פורד תנאים טובים מן המקובל בתעשייה.
פורד היה קפיטליסט שוחר שלום שסבר, אידאולוגית, שסחר בינלאומי ושלום יקדמו את החברה האנושית וירחיבו את הכלכלה. הוא היה בין הראשונים שנקטו גישה גלובלית, והקים מפעלים של פורד בכל רחבי העולם: באירופה (בריטניה, גרמניה, צרפת), באמריקה (קנדה ולימים גם מקסיקו ודרום-אמריקה), באסיה (הודו), באוסטרליה ועוד. כך בשנת 1932 שליש מייצור המכוניות העולמי היה מתוצרת פורד.
פורד האמין שאמריקה צריכה להיות עצמאית מכל בחינה ולא תלויה באף מדינה אחרת, והמפעלים שלו יישמו את האידיאולוגיה הזאת הלכה למעשה כאשר נבנו כך שהם מסוגלים לייצר את כל שנדרש למכוניות שבנה, כולל אפילו את הפלדה.
המושג "פורדיזם" נולד כבר בשנת 1914 כביטוי להצלחת הקפיטליזם האמריקני שבא לידי ביטוי בפעלי תעשייה יעילים ומשגשגים.
פורד היה שונא יהודים מוצהר, ולמשך 8 שנים היה הבעלים של עיתון אנטישמי שפרסם, בין השאר, את "הפרוטוקולים של זקני ציון" ועשרות מאמרי שטנה כנגד יהודים.
אדולף היטלר היה אחד ממעריציו המושבעים של פורד, ותמונה בגודל מלא של יצרן המכוניות הייתה תלויה במשרדו. היטלר ביקש לאמץ את הרעיונות התעשייתיים של פורד, בין השאר בתחום הרכב, וזה היה הבסיס להקמת חברת פולקסוואגן.
4 חודשים לאחר סיפוח אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית, עוטר הנרי פורד בעיטור הכבוד הגבוה ביותר שהעניקה גרמניה לאדם שאיננו תושב המדינה.
במהלך מלחמת העולם השנייה הוסבו מפעלי פורד בגרמניה לייצור ציוד צבאי ונשק עבור הצבא הגרמני והעסיקו עובדי כפייה, אם כי לזכותו של פורד צריך לומר שגם מפעלים זרים אחרים, בהם אופל של ג'נרל מוטורס, הולאמו על-ידי הממשלה הגרמנית לאותם צרכים.
מצד שני, חברת פורד נהנתה כלכלית מן העבודה שסופקה לה בגרמניה, כאשר במקביל גם מפעלי החברה בארצות הברית ובמדינות נוספות הוסבו לצרכים מלחמתיים וגרפו רווחים.
במהלך שנות ה-30' עברה ג'נרל מוטורס את פורד מבחינת סך המכירות שלה, אולם פורד נותרה יצרנית המכוניות השנייה בגודלה בעולם עד לתחילת שנות ה-2000.
מתחילת שנות ה-90', כמו כל היצרנים האמריקנים, גם פורד "התמכרה" למכירות הקלות והרווחיות של ג'יפים וטנדרים גדולים, והקופה שלה תפחה. באמצעות הרווחים האלה הפכה פורד מאמצע שנות ה-80' ואילך, לבעלים של יצרני רכב נוספים כמו יגואר, אסטון מרטין, וולבו, לנד-רובר וכן בעלת אחוזי בעלות ושליטה במאזדה היפנית.
החגיגה הזאת הסתיימה בתחילת שנות ה-2000 לאחר שפורד לא השכילה לפתח בזמן מכוניות חסכוניות בדלק ולא עמדה בתחרות העולמית, ואפילו לא בתחרות בתוך ארה"ב, מול יצרנים יפנים וקוריאנים.
בדיעבד, מזלה של פורד הוא שהיא הייתה הראשונה מבין היצרנים האמריקנים להיקלע למשבר אמיתי, והחלה לטפל בבעיה ברצינות כבר משנת 2005.
ב-2006, שנה שבה רשמה החברה הפסד אדיר של 12.7 מיליארד דולר, פורד החלה בתוכנית התייעלות כואבת שכללה פיטורי 30,000 עובדים וסגירת מפעלים, וכאשר ההפסדים המשיכו גם לתוך 2007 היא החלה למכור את מרבית נכסיה – כולל מרבית האחזקות במאזדה וכן את הבעלות באסטון מרטין, יגואר ולנד-רובר. בסוף שנת 2006 אף מישכנו מנהלי החברה את כל הנכסים שבבעלותה תמורת 25 מיליארד דולר בכסף מזומן, ובדיעבד זה מה שהציל את החברה.
בשנת 2008, בשיאו של המשבר הכלכלי ומשבר האשראי, פורד רשמה אמנם את ההפסד הגדול בתולדותיה – 14.6 מיליארד דולר - אבל לצורך הפרופורציות, ג'נרל מוטורס הפסידה בשנים 2007-2008 יותר מ-80 מיליארד דולר, ולבסוף קרסה כלכלית.
נכון להיום אמנם מוקמת "ג'נרל מוטורס החדשה", והיא תשמור על מותגי הליבה שלה ואולי אף תייצר יותר מכוניות מבחינה מספרית מאשר פורד. אלא שפורד, נכון ליום הולדתה ה-106, היא יצרנית המכוניות האמריקנית היחידה (מבין הגדולות) שנותרה בחיים, ותחת עצמאות מלאה.
◄ רוצים לראות עוד? צפו בגלריית פורד במגזין "אוטו"
נא להמתין לטעינת התגובות
