אז מי באמת רצח את חיים ארלוזורוב?
לא בטוח שניתן לענות על השאלה הזו, ואם זו בכלל השאלה האמיתית. כיצד קרה שמפועלו העמוס של האיש המוכשר אנחנו זוכרים רק את הירצחו? 76 שנה לפרשייה שרב הנסתר בה על הגלוי
בשלב זה הוראות הבימוי מחייבות את כניסתה של מוסיקת צ'לו במקצב סטקטו מתגבר, שתלווה את הופעתם של צמד אנשי הצללים הדולקים בעקבותיהם של הזוג הצעיר. האישה רוכנת לעבר אוזנו של בעלה ולוחשת לו בהתנשפות: "השניים עוקבים אחרינו ואינם מוצאים חן בעיני". פעימות ליבו של הגבר החיוור מתגברות. הוא יודע שיש לו סיבה טובה לחשוש, רק הבוקר נכתב עליו באחד מטורי הדעה "לא תהא סליחה לאלה שמפני בצע כסף מכרו את כבוד עמם לעיני כל העולם למטורפים שבאנטישמים".
האדון הצעיר, שיומיים קודם לכן חזר ממשימה חשאית ברחובות ברלין, הטמיע בתוכו את הכישרון להתחמק מטיפוסים שכאלו דרך רחובות מבשרי רעה וסמטאות נסתרות. השניים מתרחקים מהים ומחישים את צעדיהם בין בתי הכרך, עד שבמיומנות של איש שנמלט מגורלו הם מאבדים את האיש הגבוה והאיש הנמוך שעקבו אחריהם.
רוח הערב הקרירה מן הים מפתה אותם לשוב ולחזור לכיוונו של החוף בלילה חם זה של אמצע יוני. מרחוק הם יכולים כבר לשמוע את צלצול הפעמון ממגדל השעון ביפו המכריז בפני הולכי הלילה: חזרו לבתיכם, השעה כבר עשר. לקראת סוף הסצנה האחרונה בסרט שלנו ייאלץ התאורן לרכך את פנסי התאורה כדי ליצור את אשליית אור הסהר הגווע, המאיר את שדה האבן והשיש של בית הקברות המוסלמי אליו הגיעו גיבורנו בקיצו של ערב. אך ערב שמתחיל בהימלטות לעבר הצללים ומסתיים באורו של בית קברות, אינו יכול להיגמר בשקט.
יללות הצ'לו המנטליות שבות לאוזנינו, ויחד איתם הנמוך והגבוה שבים לתמונה. הם קרבים אל הזוג בשעה שהבעל שואל: "מדוע אתם מפריעים לנו?" העלמה הצעירה נצמדת לגופו ומוסיפה "עזבו אותנו". הדמות הגבוהה תאמר במבטא לא מזוהה: "כמה השעה?", בשלב זה אנקת כלי הקשת המלווים את סיפורנו תגיע לקרשנדו סוער. האדון החיוור יסנן בכעס "אין זה עסקך", הגבוה יחזור על השאלה בשנית: "כמה השעה?".
כל הנוכחים במקום וגם הצופים בסיפור זה יודעים כבר מהי השעה הצפויה לבוא. הנמוך מהשניים שולף את האקדח ויורה לבחור הצעיר בבטן. הצמד נמלט מהמקום בריצה וכך הותיר את בני הזוג שלנו, שכובים איש בחיק אהובתו, זרם הדם שלו נוזל על שמלתה ורק הלבנה מעל עדה אילמת לזוועות אותו לילה.
את סיפורנו המתוסרט על פרשיית רצח ד"ר חיים ארלוזורוב, שאירעה השבוע לפני 76 שנים, היינו חייבים להתחיל מהסוף. אך אל תטעו, בביוגרפיה האישית של מר ארלוזורוב היו עוד פרקים רבים שקדמו לאותו לילה נורא של ה-16 ביוני 1933, שכמו ונלקח מסרט פילם נואר ישן. אז מדוע בכל זאת התחלנו בסצנת הסיום? כי במקרה של ד"ר ארלוזורוב באותו ליל התבצע רצח כפול - הרצח הפיזי התרחש כפי שתיארנו בפירוט רב בקרבת בית הקברות המוסלמי בתל אביב, היכן שהיום ניצב מלון הילטון, בסופו של הרחוב שלימים ייקרא על שמו של ארלוזורוב; בעוד שהרצח השני הוא רצח תודעתי.
סופו הטרגי של האיש הזה היה כה מזעזע עבור היישוב הקטן בארצנו, עד אשר מותו הצליח לגמד מבחינה תפיסתית את פועלו העצום. כל מה שנותר בזיכרון הקולקטיבי על ד"ר חיים ארלוזורוב זה בעיקר פרשיית הרצח וכמעט דבר על חייו של האיש. הסרט שלנו התחיל בסצנת הסיום כי אצל רובנו זו הסצנה היחידה אותה אנו עוד זוכרים.
מי מאיתנו באמת מכיר את חייו של האיש הזה? את אותו דוקטור מבריק לכלכלה שיכול היה בעזרת חדות מחשבתו להפוך לאיש עסקים ממולח ועשיר, ובכל זאת בחר להיות המלך הלא מוכתר של הפרולטריון; אדם שבליבו, כמו בלב הרחוב על שמו, ניצב מוסד ההסתדרות ואידיאולוגית הסוציאליזם.
היכן בפולמוס המתמשך מעל 60 שנים על תפקודו של היישוב אל מול זוועות הנאצים, נעלם הסיפור המדהים על חיים הצעיר שפונה לאחותו ליזה שתסייע לו להיפגש עם חברתה לשעבר לספסל הלימודים
זהו איש שעסק בכתיבת מחקרים סוציולוגים וכתיבת שירה, אדם שרשם ביומנו על מפגשים עם לורדים וסנטורים אבל גם שירבב בין הרשימות הסדורות את דאגתו לילד החולה של קצין משטרה אותו הוא פגש בירושלים ב-1931, ובכל זאת כל מה שאנו זוכרים ממנו כיום זה את מותו המיסתורי.
גם כשכבר מוזכר שמו, זה תמיד באופן בלעדי בהקשר לרצח. כך, למשל, לאחרונה צויין שמו של ארלוזורוב בשני אירועים בולטים. הראשון היה כאשר אלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט, אמר בהתייחסו לקצין בורברג, אותו קצין שהורה לחייל לירות בעציר פלסטיני כפות כי "הוא קצין מצויין, ואני מקווה שלא יאשימו אותו ברצח ארלוזורוב". ציטוט דומה שחרר לחלל האוויר גם דודו טופז בטרם אישר את הזמנת מקרה התקיפה: "אולי גם יגידו עוד מעט שרצחתי את ארלוזורוב?".
ביטויים שגורים אלו ואחרים המעידים על התנערות מצפונית מאחריות, מכתימים את שמו וזכרו של מי שהיה אחד המנהיגים ההומניטריים ביותר (גם לאוכלוסייה הערבית, אגב, מר אייזנקוט), האכפתיים ושוחרי השלום והצדק החברתי שחיו פה.
במהלך השנים אין ספור ספקולציות וקונספירציות לחשו ורמזו על זהותם של מי היו השותפים לרצח. ביניהם הוצעו שמות כאברהם סטבסקי, צבי רוזנבלט, אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אבא אחימאיר - מייסד "ברית הבריונים" - תנועה שפעלה באופן נחרץ נגד המנדט הבריטי, ועבדול מג'יד ועיסא דרוויש, שעל פי הודאתם ביצעו את הרצח כדי לתקוף מינית את סימה אשתו של ארלוזורוב, אך לבסוף חזרו בהם מהודאה זו. אך בעוד שמם של הרוצחים נשאר חבוי בערפל ההיסטורי, לפחות את שמו של הקורבן נוכל לזכך אם רק נזכור שלפני הרצח היו גם חיים, חיים ארלוזורוב.
נא להמתין לטעינת התגובות
