ימי הפרח
לפני 40 שנה התקיימה לה במשך ארבעה ימים מציאות אלטרנטיבית שסימלה יותר מכל את המהפכה שהדור ההוא רצה להנהיג. מה השתנה מאז וודסטוק?
מעבר להיותו פסטיבל שהוקדש כל כולו למוזיקה, וודסטוק הוכיח כי אירוע בסדר גודל שכזה יכול להתקיים בשקט יחסי, בלי תקריות של אלימות, גניבות ושאר רעות חולות, והיווה בכך אלטרנטיבה לאמריקה של אותם ימים, שהיתה שרויה במתיחות גזעית מבית ובמלחמה עקובה מדם מחוץ – הלוא היא מלחמת וייטנאם.
סוף שבוע של אהבה
הפסטיבל התקיים בסוף שבוע אחד, מה- 15 ועד ה- 18 באוגוסט. הופיעו בו 32 אמנים והרכבים מול קרוב לחצי מיליון צופים, שהתגודדו להם על גבעה אחת ששטחה אינו עולה על 2.4 קמ"ר.
השטח, היה שייך ליהודי טוב בשם מאקס יסגור, שהסכים להשכיר לצורך העניין את חוות האספסת שלו בעקבות הפצרותיו של בנו סם, לאחר ששני כפרים באיזור סירבו להקצות את שטחם לאירוע ההמוני.
הכרטיסים נמכרו מראש ב- 18$ בלבד (שווי ערך ל 75$ כיום, לאחר חישובים אינפלציוניים) ו-24$ בפסטיבל עצמו, אך לבסוף נחתכו הגדרות שהוצבו במקום על ידי קבוצת אנרכיסטים, במטרה להפוך את האירוע לחופשי, מה שהקפיץ את מספר האנשים שהגיעו מסביבות ה- 200,000 קוני כרטיסים לכמעט חצי מיליון בני אדם.
בארבעה ימים של הופעות מסביב לשעון, זכו מאות אלפי היפים ממוסטלים ועטופי סחבות לשמוע את גי'מי הנדריקס מתחרע על ההמנון האמריקאי, וגם את ג'ניס ג'ופלין, ג'ון באאז, "ג'פרסון איירפליין", "המי", "גרטפול דד", "סנטנה", "קרוסבי סטילס נאש ויאנג", ולהירטב עד לשד עצמותיהם בסופת רעמים שפרצה מיד אחרי ההופעה של ג'ו קוקר ביום הרשמי האחרון של הפסטיבל.
מעניין לגלות שלא כולם רצו להשתתף בחגיגה. אמנים ולהקות סופר-פופולאריות שהגדירו את התקופה, כלל לא הופיעו בפסטיבל עצמו. במבריזים אפשר למצוא רבים וטובים: "הדלתות" (ג'ים מוריסון היה ידוע כמי שסולד ממופעי ענק בשטח פתוח), "לד זפלין", "הבירדס", "מודי בלוז", "ג'טרו טול"
והיה גם דילן אחד, בוב, שמעבר לעובדה
כיום, אינספור פסטיבלים בארצות הברית ובאירופה מושכים אחריהם קהל של שוחרי פופ, רוק ואלקטרוניקה, אבל אף אחד מאלה לא משחזר את אותה הוויה, נאיבית ככל שתהיה, של אחווה כלל-אנושית שהיתה בוודסטוק.
כולם כמובן באים ליהנות ולשמוע מוזיקה, אבל השאיפה לשינוי חברתי נשארה אי-שם בסיקסטיז. את המסר של שלום ואהבה החליפו מסיבות הטראנס ההמוניות בגואה, ואף אחד כבר לא באמת מאמין שבכוחה של המוזיקה לשנות משהו, בטח שלא לחולל מהפיכה חברתית של ממש. המארגנים הממולחים של אותם פסטיבלים רוצים בשורה התחתונה לראות רווחים מההשקעה העצומה שלהם, ולעזאזל המסר.
פסטיבלים שניסו לשחזר את הרוח של וודסטוק ונקראו בשמו, הדגישו יותר מכל את הקריסה האידאולוגית שעברה החברה מאז ועד היום: וודסטוק 1994 היה אמנם מוצלח יחסית, אבל וודסטוק 1999, שהתקיים גם הוא במדינת ניו-יורק והועבר בשידור חי ברשת MTV בשיטת שלם וצפה, הסתיים בטונים צורמים, עם דיווחים על אלימות, אונס, ביזה של דוכני המרצ'נדייז, מהומות ושריפות שנגרמו על ידי הקהל המשולהב. לקראת סופו, גם הצוות של MTV נאלץ לנוס על נפשו. למקום עצמו אסור היה להכניס אוכל ושתייה, כדי לא לפגוע ברווחי הדוכנים במקום (סלייסים בודדים של פיצה תומחרו ב- 12$).
וילדי הפרחים? בחלוף השנים, נהפכו אלו מהיפים ליאפים, כמאמר הקלישאה, והמהפכה אותה רצו להנהיג נכשלה לבסוף תחת מכבש הקפיטליזם הדורסני. כל מה שנשאר מאותו קיץ של אהבה היא המוזיקה האלמותית שניגנו בו. כנראה שגם זה לא מעט.
נא להמתין לטעינת התגובות
