ביג בן: בובליל יגדיל את ש"ס
האח הגדול הגדול הוא ערוץ 2, ששולט בעניינים, ה"ארץ" הופך לילד המופרע של הכיתה, "מבט" מתרעננת עם כספית וחסון ועמליה כהנא-כרמון הגזימה בשבחיה על סופר ישראלי אלמוני למדי. מנחם בן עם תובנות השבוע
ממש לא שמתי לב שהייתי שותף לדבר עבירה, וכשהזמינו אותי להגיב על "האח הגדול" החביב והטרחני שמחתי, בתקווה להרשים את ילדיי הצופים בתוכנית. אחר כך תפסתי שמדובר במשהו מאוד לא סימפתי מלכתחילה: חברת החדשות של ערוץ 2 מקדמת תוכניות של אחת הזכייניות בערוץ 2, המממנת את חברת החדשות. דוחה, דוחה מאוד.
לעצם העניין, הייתי צריך כמובן לשער שזה מה שיקרה. שעמנואל רוזן, שראיין אותי קלות, בין שלל מרואיינים נוספים ל"אולפן שישי" (הכול בשירות האח הגדול האמיתי, ערוץ 2), לא יביא מילה מן הביקורת החמורה שהשמעתי על המנחים ועל ההפקה בסוגיית ההטרדה המינית הבלתי נסבלת של ליאון,
מילא. העיקר שהאיש במכולת אמר שהפכתי לסלבריטי. אז יופי. בינתיים, מן ההצצות החטופות שלי בתוכנית וממבול הטוקבקים, נעשיתי מודע לשנאה העדתית הכבדה השוררת בבית "האח הגדול", בעיקר מצד הבובלילים למיניהם כלפי הצברים. נדמה שמשפחת בובליל כינסה לתוך המחנה שלה את כל המזרחים, את כל הדתיים וגם את כל שונאי המשכילים למיניהם ("הבה לי תלמיד חכם ואנשכו כחמור"), כלומר, את רוב עם ישראל (השונאים את שפרה האשכנזייה והרוחנית מדי, לדעתם), מה שעלול להגדיל למרבה הבעתה את כוחה של ש"ס בבחירות הבאות. כן, עד כדי כך.
שמתם לב למופרעות המתפתחת של מאמרי המערכת ב"הארץ"? קודם הם קראו להצביע לפורוש ארוך הזקן ולא לניר ברקת, רק משום שברקת הביע דעות ימניות מתונות. שימו לב לרגע היסטורי: "הארץ" החופשי כביכול, המתקדם כביכול, קורא להצביע לחרד מארץ החרדים, כדי שכל חופשיי ירושלים ירגישו בגלות. לא ייאמן.
כמה ימים אחר כך גינה מאמר המערכת ב"הארץ" את ההחלטה הנבונה, הטבעית, טובת הטעם, לוותר על שידור הריאיון עם יגאל עמיר בערוצי 2 ו-10, סמוך כל כך ליום הזיכרון לרצח רבין. הלו, "הארץ" נעשה המופרע של הכיתה?
אם אמנם בן כספית ואיילה חסון - שניהם חכמים, שניהם מעודנים, שניהם יפים, שניהם משועשעים, שניהם חיות פוליטיות - הם המיועדים להגיש את "מבט" בליל שבת בערוץ הראשון, אז זה הולך כנראה להיות משדר החדשות המועדף עליי בימי שישי. הם יותר יפים מדרוקר ושלח ויותר בקיאים וממולחים מלפיד.
אני לא אסלח לכבלים שבשיא המתח האמריקני, בשיאי הבחירות לנשיאות ארה"ב, גזלו מאיתנו, אסירי הכבלים, את הסי-אן-אן והשאירו אותנו עם רשת פוקס הנחותה בלבד. אני גם לא אסלח לכבלים שהשאירו אותנו כל השנה האחרונה עם דיוויד לטרמן במקום עם ג'יי לנו, העולה עליו במאה דרגות ומשודר בערוץ הלוויין.
ואגב, גם די התבאסתי כשהקרינו בסוף השבוע שעבר בלוויין את "8 וחצי" המופלא של פליני, ואני נשארתי עם הלשון בחוץ. לכן אני אומר לכם: בהזדמנות הראשונה אני עובר ללוויין. אל תגידו שלא הזהרתי אתכם.
היום, כשהמוספים הכלכליים הפכו להיות מלכי העיתונות, כדאי לשים לב לאיכות המשובחת בהחלט של הכתיבה העיתונאית הכלכלית בכל שלושת העיתונים. אני קורא את גיא רולניק, אני קורא את סבר פלוצקר, אני קורא את רפי רוזנפלד. כולם כותבים מעולים. סוג של ענייניות לוהטת, רוויית חידושים, מקורית, נטולת פאלאברות. זה מה שצריך כשכותבים על כלכלה (וגם על ספרות, בעצם). ולא במקרה
דילגתי על נחמיה שטרסלר.
הדואר הביא איתו ספר חדש בשם "תמונה משפחתית" (בהוצאה פרטית, "חנות ספרים"), הכולל שני סיפורים של סופר אלמוני בשם בן ציון צוקר ואחרית דבר מתפעלת במיוחד מאת עמליה כהנא כרמון. מסתבר שהסופרת רבת המוניטין (בעיקר מאז סיפורה הראשון הנפלא "נעימה ששון כותבת שירים", הטוב בסיפוריה), הנחתה ב-1989 סדנה לכתיבה בבית אריאלה ונשאה דברים על סיפור של אחד ממשתתפי הסדנה.
האמת היא שמדובר באמת בסופר מוכשר למדי, אלא שכתיבתו היא לגמרי בנוסח יעקב שבתאי, עניין שכהנא-כרמון עצמה מודה בו, אם כי טוענת באופן שגוי לגמרי שצוקר הפליג מעבר לכך. ממש לא. מדובר בסיפורים משפחתיים, הכוללים המוני גורלות משונים, מפתיעים, טרגי קומיים, כתובים כולם בנוסח הדחוס, חסר הנשימה, של שבתאי.
אלא ש"זכרון דברים" הוא ספר נטול וולאריות, נטול קריצות לקורא, כתוב מתוך איזושהי אחווה אנושית רבת אהבה, מבודחת, תמהה, טרגית ואינסופית. אצל בן ציון צוקר, לעומת זאת, המרקם הלשוני והסגנוני הוא קצת יותר גס והרבה יותר לעגני. אצל שבתאי אין בכלל לעג. רק משועשעות לפעמים.
הנה דוגמית אחת לוולגריות המסוימת של צוקר, העושה את כל ההבדל בינו לבין שבתאי. כך הוא כותב ב"סיפור הלא גמור של מוכר הכפתורים" בקטע מיני דוחה למדי :"יאירה ששכבה על הספה הציגה את כף רגלה על הספה, והביטה בעיניה הפוזלות על שרטוטי גופו העירום של עמנואל הישראלי שגישש את דרכו וכרע בין רגליה, שיבח את שיריה, להם בז במחשבתו, וניבא לה עתיד מזהיר ביותר קצת לפני שבעלה". זה לא שבתאי.
ליצחק לאור יש כידוע שנאות משלו (לאקדמיה שפלטה אותו, לשירה שלא אהבה אותו מספיק). לכן הגדיר לאחרונה את גרשום שלום כ"שמוק אקדמי" (במוסף הספרותי של "הארץ" לפני שבועיים) ואת אגי משעול ככותבת לבני הנעורים בנוסח סמדר שיר וורד מוסינזון (במדור הספרות של "ידיעות אחרונות").
כמעט מגוחך, כמובן, שאזכיר מה שאמור להיות ידוע לכולם: גרשום שלום, חוקר תולדות הקבלה, היה איש מזהיר במיוחד וכתב טקסטים בלתי רגילים בחריפותם האינטלקטואלית, רחוקים מרחק רב מן השיגרה האקדמית המשוממת.
אך לפני ימים אחדים קראתי את השיחות הנפלאות שלו עם מוקי צור בפתח הספר "דברים בגו", ובהן קוטל שלום, בין השאר, קטילה מדויקת מאוד את פרויד ואת "פשר החלומות" שלו). ואילו אגי משעול – שוב אני אומר את המובן מאליו - כתבה לא מעט שירים יפים ויפים מאוד, גם אם יש מבנות דורה משוררות טובות ממנה (למשל, דליה הרץ. למשל, נורית זרחי. למשל, סמדר הרצפלד), אבל לאור, כמו אוסקר פח זבל מ"רחוב סומסום", אוהב ללכלך. מה נעשה לו?
לֹא, אֵינֶנִּי כָּשִׁיר לְתַפְקִיד שֶׁל שַׂר./ נִמְאָס לִי מַהֵר מִדַּי, כָּל הַטַּעַם סָר./ וְעוֹד - שְׁמוֹת-מִשְׁפָּחָה נִשְׁכָּחִים לִי מִיָּד./ זֹאת נִקְמַת נְעוּרַי, כִּי עָשִׂיתִי בַּיָּד.
יוסף ברודסקי (1940-1996) ,המשורר היהודי-רוסי-אמריקאי שזכה ב-1987 בפרס נובל גם על שירתו ברוסית וגם על שירתו באנגלית, מסביר בחרוזים המבדחים בתרגומו המצוין של עמינדב דיקמן ("שירים ראשונים ואחרונים", הוצאת דביר) מדוע איננו מתאים לפוליטיקה. בשעתו אגב הועמד למשפט בברית המועצות ונכלא בעוון "פרזיטיות", משום שהגדיר את מקצועו כמשורר.
נא להמתין לטעינת התגובות
