ביג בן: אולמרט שלום, כאן האח הגדול
טענתו של אולמרט כי תוכניות הריאליטי נטולות ערכים היא הבל הבלים וראוי שיצטרף לעונה הבאה של "האח הגדול", בחירתה של שפרה מעודדת את לבני והצעה מעניינת להתמנות לשר החינוך הבא. מנחם בן עם תובנות השבוע
טענת אולמרט בשבוע שעבר ש"אין ערכים בתוכניות הריאליטי בנוסח "האח הגדול" היא במחילה טענת הבל. ממש ההפך הוא הנכון, כי "האח הגדול" עסקה בלי סוף בשאלות ערכיות למיניהן: איך להתנהג, איך לנהוג סובלנות בזולת, איך להתחשב, מהו טוב ומהו רע (למשל, התגובה הקשה והמיידית של שפרה לסיפור השידול המיני של בובליל), מה זו קדושת שבת ואיך נוהגים בה וכו'.
ובכלל, מה היה מוסרי יותר מבחירת שפרה?
וכמעט באותו עניין: האם בחירתה המפתיעה של שפרה מסמנת את בחירתה המפתיעה של ציפי לבני? מיסטיקנים של אותיות, אם יש כאלה, יוכלו לשים לב גם לשתי אותיות משותפות בשני השמות ציפי ושפרה: פ"א ויו"ד.
הם גם ישימו לב, כפי שכבר שמו לב כל הליצנים, לדמיון באותיות בין "בובליל" ל"ביבי". הפ"א יו"ד (פה ה') מנצח את הביבי. לכאורה, לפחות לכאורה. מצד שני, ביבי כנראה הולך לנצח במשחק האמיתי, לא? "הפואטיקה של הטבלואיד" כבר צחקו עליי בעניין המיסטיקה של האותיות. לא מאמינים שמה במיסטיקה ובאלוהים, במוסף "הארץ".
לא מעניינים אותי הפרטים. הפשרה בין אורי שנער לבין קשת, שלפיה יקבל המנכ"ל לשעבר תשעה מיליון שקל שמנמנים ועגולים כפיצויים, בעוד הפקות המקור בקשת מתכווצות והולכות, והיוצרים בוכים, היא פשרע מגעילה. בוז לקשת. בוז לאורי שנער. בוז לרשות השנייה. בוז לעצמנו.
לילך וולך כתבה מחזה בשם "מסכות או לא להיות" ולהקת תיאטרון עצמאית וחדשה בשם "דיוניסיה" מציגה אותו בתיאטרון גבעתיים. השחקנים, בגילאי ה-30, כולם מוכשרים, כולם מן הסוג השינקינאי, עסוקים בדבר אחד בלבד: יחסים, וביתר קונקרטיות (את המחזה כתבה אישה) בגעגועים בלתי נגמרים לגברים. בליברליות אופיינית מספחת וולך לקבוצת הנשים המתגעגעת זמר הומו מרשים (יניר בלסן, השחקן הכי טוב בהצגה), המביע גם הוא געגועים. לגבר, כמובן (הוא עושה את זה בשירים אמריקניים בסגנון אופראי).
הכול בסדר, פרט לדלות הרוחנית המסוימת. כמה עניין אפשר למצוא בהצגות השינקינאיות האלה שעיקרן הוא הקצר ביחסים בין גברים לנשים? הרי קורים עוד דברים בעולם. דברים, לא גברים. מצד שני, כשהנשים היפות והעמוקות-בין השאר, שירלי זר, מיטל עמר, שרון אור, עדילי ליברמן, זידה יגודייבה-מתפשטות חלקית (כדי לחשוף את האישיות הפנימית, כמובן), והגברים אומרים לפעמים דברים מבריקים (כגון הרפליקה החביבה שבה איש צעיר ומורכב, השחקן דורון בן דוד, מסביר לאשתו הצעירה שהוא נוטש אותה כי היא משקיעה יותר מדי בעבודות הבית, והוא רצה אותה אמנית), אז יש איזשהו טעם לכל העניין. לא מספיק. עם שם כמו וולך, מותר לצפות ליותר.
לכל מי שמגנה את ההצטרפות המבורכת מאוד של העיתונאים לפוליטיקה: גם זאב בנימין הרצל וזאב ז'בוטינסקי היו עיתונאים. אגב, לפני כמה ימים פנה אליי היועץ המשפטי של מפלגת עלה ירוק, עו"ד רפאל גרוס, וסיפר לי כי פרסם גילוי דעת ובו הציע למנות את עבדכם לשר החינוך. סוף סוף. מי אם לא מקורב לעלה ירוק יכול להציע גם לי משהו?
סוף סוף, אחרי כמה כרכים בלתי-קריאים מן הקלאסיקה היהודית הרבנית (ר' להלן), הופיע בסדרת "עם הספר" כרך שווה במיוחד , קלאסיקה שבאמת אין גבול למחמדיה: אוסף מסיפורי שלום עליכם, גאון ההומור היהודי, שאפשר להשוות אותו רק לגאוני הפרוזה בספרות העולם, מגוגול עד מארק טוויין.
נכון, גם הכרך הזה, מה לעשות, סובל מכמה ליקויי עריכה. כבר בעמוד השני אנחנו נתקלים בשתי שגיאות הגהה חמורות: "מוטל בין פייסי החזן" (במקום "בן פייסי החזן") ו"דן מרון" (במקום "מירון").
גם בהמשך, במאמר המבוא הנאה של עורך המבוא, פרופ' דוד רוסקיס, מרצה בסמינר התיאולוגי בניו-יורק , מצויים כמה וכמה משפטים תמוהי פשר בניסוחם. למשל: "מה גורלו של אדם במקרה הכי טוב? להתעשר פתאומית ולאבד את הכול". מה? מה? מה? נניח שהכי טוב לו לאדם הוא להתעשר, אבל האם גם "לאבד הכל" הוא הכי טוב? זה מה שמשתמע מן המשפט כפשוטו.
אבל כל אלה הם באמת קטנות לעומת אוסף הסיפורים עצמו, שאין גבול לקסמו ולצחוק הפרוע שמעוררים אינספור קטעים מתוכו, יותר ממאה שנה אחרי שנכתבו. אני קורא, למשל, את הסיפור הראשון "אוצר", שנכתב במקורו עברית לפני כמעט 120 שנה, והאקטואליות שלו משעשעת להפליא.
ממש סיפורי ברנראד מאדוף (היהודי-הניו-יורקי של הימים האלה שגנב 50 מיליארד דולר), או פיתויי קרנות הנאמנות והאג"ח הקונצרניים שלנו – בגירסת העיירה היהודית של המאה ה-19.
וכדאי להזכיר בהקשר זה, כי שלום עליכם התפרנס בצעירותו, בין גיל 28 ל-31, כסוחר בניירות ערך בבורסה של אז, בקייב שבאוקראיינה, ולבסוף פשט את הרגל. הוא הכיר את העניינים מבפנים. תקראו, תתפוצצו מצחוק.
הבעיה היא שמעטים בינינו יכולים היום לקרוא את שלום עליכם, עם כל העושר הנפלא של העברית הישנה והמפוארת שלו, שנלמדה באוקראינה במאה ה-19 (!) עמוסה רמזי הלשון התנ"כיים והמדרשיים (עם משפטים כמו "הלא כמר מדלי הוא לעומת העושר העצום השמור לה!"). מי מבין הקוראים הישראליים היום, אחרי לימודי התנ"ך המקולקלים להחריד שחוו בבית הספר הישראלי, יודע מה זה "מר מדלי"?
ולעומת שלום עליכם הנפלא, מציעה לנו סידרת "עם הספר" עוד כרך חדש מן הרצף הרבני המתיש: הפעם "תורת החסידות", עם איגרת הבעש"ט וספר התניא, ובלי קשר לקסמו הרוחני האמיתי של הבעש"ט, הטקסטים שלו ושל חסידיו כשלעצמם כתובים ברמת האיגרות הרבניות העילגות המתורגמות מיידיש, שפירסם בשעתו הרבי החביב מלובאביטש.
זוכרים? עם משפטים כמו "ובהרצון אינו ניכר התחלקות המידות. ואפילו הטעם לא נתגלה ברצון" (סתם פתחתי עמוד מקרי). ובכל זאת, יפה שסידרת עם הספר אורזת למעננו מחדש את הספרים הידועים ביותר מתוך "ארון הספרים היהודי".
לזה כשלעצמו יש ערך חינוכי: שנדע עד כמה רוב הספרות היהודית לדורותיה היא עניין מסורבל, רבני ובלתי-נגיש, ועד כמה הספרות הישראלית והיהודית החדשה בשיאיה, שכמעט איננה מיוצגת בסידרה זו, עולה על רוב ארון הספרים היהודי הישן.
לָמָּה לֹא אֶשְׁלֹט עַל קְרַב הַשִּׁכְחָה, עַל שׁוֹשַׁנַּת מֹחִי הָאֲדֻמָּה?/ הִנֵּה חֲלוֹם שָׁכַחְתִּי, אוֹבְדִים צִבְאוֹת מַחְשְׁבוֹתַי, כִּמְעַט אָמוּת.
יוסף עוזר שלח אלי פואימה ארוכה בשם "כְּיַד אִשָּׁה בַּמְּנִיפָה", העוסקת בחלום נבוכדנצר, המסופר בספר דניאל. כזכור, שכח המלך את חלום הלילה שלו (גם לנו זה קורה,כידוע, ולכן זהו גם שיר על חלומות בכלל), ותבע מיועציו לספר לו מה היה החלום האבוד. ולא – יוצאו להורג. רק דניאל איש חמודות השכיל לעשות את זה בחסד אלוהים.
אגב, במוצאי שבת שעברה נערך מטעם כתב-העת "משיב הרוח" ערב לכבוד שירתו של יוסף עוזר והשתתפו בו כמה ממיטב אנשי השירה שלנו. בין השאר, אריאל הירשפלד, חנה עמיחי, חמוטל בר יוסף וסבינה מסג. לא במקרה.
נא להמתין לטעינת התגובות
