ביג בן: מטיירה בנקס ועד חנן גולדבלט
על הרשעתו של חנן גולדבלט, סרטו של אילן זיו, היומרנות של אורנה בנאי, הישבן של טיירה בנקס וגם שורה יפה במיוחד משיר של דוד אבידן. מנחם בן עם תובנות השבוע
חנן גולדבלט הורשע באונס ונדון לשבע שנות מאסר, ובעיני, זה בלתי נסבל לחלוטין. לא משום שלא צריך להיות עונש על אונס, אלא שצריך להבדיל בין אונס לא אלים, שאפשר להגדירו גם כפיתוי נואל, לבין אונס אלים. רק אלימות (כולל כמובן מגע אסור עם קטינים) מצדיקה מאסר. כל השאר טעון טיפול בשיטות אחרות לגמרי. להכניס שחקן מקסים כמו גולדבלט לכלוב למשך שבע שנים הוא מעשה בלתי אנושי, בלתי סביר, מגעיל ונורא.
למה אי-אפשר היה להסתפק למשל בקנס הרבה יותר כבד מן ה-25
אני קורא בקנאה גדולה על מעמדם המרכזי של התנ"ך ואלוהים בבחירות בארצות הברית. ראינו את זה גם בסרט הבינוני של אילן זיו שהוקרן בעניין זה בערוץ 1. אצלנו אף אחד לא מדבר על העניינים האלה, כי הכול חומרני עד ייאוש ותפל עד בחילה, ואם כבר, אז אדם צריך לבחור בין פורוש לבין זהבה גלאון. כי אין אפשרות רוחנית אחרת. זו נבלה וזו טריפה. ושום דבר לא רוחני.
בינתיים אני קורא מבחן בתנ"ך שניתן בימים אלה. ושוב שואלים את תלמידי ישראל על "השקפות דוייטרומוניסטיות" (מושג לועזי מאוס ושובר-שיניים שפירושו השקפות ברוח ספר דברים). כלומר, לא מפסיקים לענות את תלמידינו במושגי הבל תפלים ואקאדמיים ומיותרים עד אימה, וכל הטענה כי הופסק השימוש במונחים אקאדמיים בהוראת התנ"ך לא היתה אלא כזב מוחלט.
כל המהפכות המתוכננות בחינוך לא יהיו שוות כלום עד שלא נעיף את האחראים הנוכחיים על הוראת התנ"ך, ניבנה תוכנית לימודים חדשה לגמרי, ונחזיר את ספר הספרים שלנו, האוצר הרוחני הכי גדול שיש לאיזשהו עם בעולם, למרכז התודעה.
אמאל'ה של אורנה בנאי הוא תסריט גרוע, משחק נחות, טיפוסים שטוחים בעלי עולם ריגשי ושיכלי נורא לא מעניין, והכול גם מלאכותי, לא אמין, לא אמיתי. ובעיקר ילדותי, למרות שזה כביכול עולם של מבוגרים. עם המון חרמנויות. בסוף זה גם יצליח אצלנו, כי נעשינו דפוקים פחד פה בארץ.
חבל שבנאי נעשתה יומרנית כל כך. היא היתה נהדרת בתקופה הראשונה של לימור. אחר-כך הלכה והתייבשה, ובהמשך יצרה את עצמה כ"יוצרת", "שחקנית", "דראמאטורגית". מה לא. אבל היא ממש לא במיטבה באף אחד מאלה, למרות שנשארה קומיקאית לא רעה ואוהבת חיות נפלאה.
הדוגמנית ומגישת החדשות האמריקאית הסקסית במיוחד טיירה בנקס, מציעה לכל מי שיש לו טענות כלפיה וכלפי גיזרתה "לנשק את התחת השמן שלה". היא כנראה באמת לא מבינה שזה בדיוק מה שרוצים רוב הגברים.
סליחה, אבל אפשר לבקש מצחי בוקששתר לא לאכול ולטעום מן הכף שבה הוא בוחש את המרק שהוא מגיש לאורחיו? נכון שהמרק הרותח משמיד את כל החיידקים, אבל בכל זאת.
כמעט לא מובן איך הצליחה האוטוביוגרפיה של ברק אובמה "חלומות מאבי" (תרגום: עדנה שמש, הקיבוץ המאוחד), שהופיעה אצלנו לפני כמה חודשים, להיעדר מרשימת רבי המכר בישראל. עכשיו היא בוודאי צריכה להפוך לרב מכר, בלי קשר לכושר השיווק של ההוצאה.
מדובר קודם כל בספר מקסים ממש, שאובמה כתב בעצמו לאחר שקיבל מקדמת כתיבה עבורו ממו"ל אמריקאי. כלומר, מדובר בסופר אמיתי, ולא בפוליטיקאי שסופר צללים כלשהו כתב עבורו את חייו (פעם,אגב, גם לנו היו מדינאים-סופרים: הרצל, ז'בוטינסקי. זוכרים?). ושנית, מדובר בספר שכל מי שיקרא בו יכיר את אובמה מקרוב ממש, יריח את ריח לבו, ואין מעניין מזה כשמדובר בנשיא הנבחר הלוהט של ארצות הברית.
ייתכן שכמו סארטר, גם אובמה צריך להודות לגורלו על שגדל בלי אב, משום שבשבועות הקצרים בהם התגורר איתו אביו, אינטלקטואל נדיר למדי, הוא נתקל למורת רוחו בשתלטנות האבהית , שאולי היתה מנמיכה את תקרת הצמיחה הרוחנית שלו.
הנה לדוגמא כמה דברים טריווייאליים שלא ידעתם על אובמה, ושחלקם אולי יפתיע אתכם: הוא היכה עד זוב דם ילד בכיתה ז' שקרא לעברו כושי. הוא כתב חמשירי זימה, לבקשת סבא שלו, ובכלל, בתקופה מסוימת הוא כתב "שירה גרועה מאוד", לטענתו. חשיש, אגב, הוא לקח "כמשהו שיוכל לתת לי גישה ישירה לליבי". וכן, תתפלאו, הוא ניסה, כמו כל החבורה שעימה נמנה, "לשכב עם בנות".
בקיצור, איש אנושי מאוד, שעומק הפנימיות שלו ניכר למשל במשפטים כמו: "הוא תפס אותי בשקר. שני שקרים, למען האמת. השקר שסיפרתי על טים והשקר שסיפרתי לעצמי". מי ממנהיגינו יודע להודות בשקר כלשהו, שלא לדבר על "שקר שסיפרתי לעצמי"?
באופן מפתיע יש לא מעט קווי דמיון בין האוטוביוגרפיה של אובמה לבין יומן המסע האוטוביוגרפי של בעז גאון,"המקום שבו נגמרת אמריקה" (עם עובד). העיתונאי, המוכר לקוראי מעריב ככותב ססגוני במיוחד, הוא גם עורך דין ואמריקופיל שהתמכר לתרבות האמריקאית, בין השאר, למשוררים מובחרים במיוחד כמו אלן גינזברג או ג'ון ברימן.
בולט, אגב, הנתק המביך שלו מן התרבות העברית, שהתנ"ך שלה עומד אחרי הכל בבסיס אמריקה , עניין שגאון כמעט איננו מודע לו כמדומה. אלא שבמהלך השנתיים האחרונות , שבהן שהה באמריקה שוב, הוא פיתח אליה עויינות, והוא נוסע בין לאס וגאס ללואיזאנה, בין טקסס לניו יורק, כדי לחשוף לפנינו את כשליה הכבדים, כולל פער המעמדות הנורא וההיררכי עד בחילה ואפליית הכושים, הכל בסגנון סיפורי ציורי מאוד, מבריק מאוד – המזכיר במידה רבה את כתיבתו של אמריקנולוג עסיסי אחד, רון מיברג.
אהבתי במיוחד את הווידוי על הצימאון הרוחני, שעמד מאחורי בריחתו הראשונה לניו יורק מלכתחילה, מתוך קריירת עורך הדין הבכיר שאליה נדחף (אביו היה איש העסקים בני גאון ז"ל): "אלמלא ניו יורק הייתי עורך דין. אלוהים ישמור".
נורית בוכוייץ היא אמנם ד"ר וראש החוג לספרות השוואתית במכללת בית ברל, אבל ספרה החדש "רשות מעבר" (הקיבוץ המאוחד), העוסק במאיר ויזלטיר ושירת שנות השישים, בעיקר יונה וולך ויאיר הורביץ, מוכיח, כי כמו עוד דוקטורים ופרופסורים לשירה אצלנו, אין לה מושג על מה היא מדברת.
הכל לכוד בשפה אקדמית נוראה ("הנחות היסוד של הפורמליזם ותיאוריית הרב-מערכת ממשיכת דרכו לגבי השתנות פנים- ספרותית") ומבוסס על אי הבנות בסיסיות. למשל, אין שחר לטענה כי "מאיר ויזלטיר מייצג את נורמות הכתיבה של דורו באופן המובהק ביותר". אין למשל שום דמיון, ולו מינימלי, בין ויזלטיר, כופר הכותב שירי מציאות בלשון מפוכחת ומעליבה, לבין יונה וולך, מאמינה מוחלטת באלוהים, שכל שיריה הם שירי דמיון, הזיה ואמונה.
קְצֵה הַדָּבָר שֶׁנִּשְׁאַר בִּקְצֵה הַקָּצֶה/ נִכְנַסְתָּ עַכְשָׁו נִרְאֶה אוֹתְךָ יוֹצֵא
דוד אבידן מסביר בעליצות מקברית כי אחרי שנכנסנו לעולם הזה אנחנו צריכים לדעת איך לצאת ממנו. לאבידן עצמו זה לא כל כך הלך, כידוע. מתוך "זמר ישישים פרועים", מתוך "שירים שימושיים", אחד המופלאים בספרי השירה האבידניים ( הוצאת לוין אפשטיין, 1973)
נא להמתין לטעינת התגובות
