היהלום של מוסאיוף: תכשיטי איבל
אורנה לוי, נצר למשפחת התכשיטנים הירושלמית, דווקא רצתה להיות מורה בעלה הוא שהחזיר אותה לאהבת הפנינים וכיום, בנוסף לעסקים חובקי עולם, הם מעסיקים עשרות עולים חדשים ותיקים במפעל המשפחתי במוצא לוי: "עד היום כל פנינה מיוחדת מרגשת אותי מאוד"
"איבל" קמה מהשקעה של 2,000 דולר בלבד. גם לכם יש את היכולת?
תפנית לא צפויה בסיפור היא העובדה שמי שנמנית על צאצאיו של המיליונר שלמה מוסאיוף, שעשה את הונו בבוכרה ממסחר בתה, משי ואבנים יקרות, התחילה את העסק הפרטי שלה מחדר השינה שלה בירושלים, ויצאה להרפתקה המקצועית עם רק 2,000 דולר בודדים בכיסה.
ההיסטוריה המשפחתית של המוסאיופים מלמדת כי אבי השושלת והסבא-רבא של לוי, שלמה מוסאיוף, הגיע לארץ בסוף המאה ה19- מלווה בשיירת גמלים, כ100- בני משפחה ו40- ארגזי זהב. מוסאיוף, ממקימי שכונת הבוכרים הירושלמית, הביא עמו לעיר את המקצוע המשפחתי - ועד מהרה שלח את שבעת ילדיו לתור ברחבי העולם בחיפוש אחר פנינים ייחודיות. לוי, שבצעירותה תכננה דווקא לשבור את המסורת המשפחתית שלאורה התחנכה, גילתה שהחיים טוו לה תכניות אחרות.
"אני הבת הצעירה של הבת הבכורה של רחביה מוסאיוף, הבן של שלמה מוסאיוף, ואחרי אמי נולדו עוד 11 אחים ואחיות," פורטת לוי את אילן היוחסין המיוחס. "היה שלב שבו כל 12 הילדים של סבא שלי התעסקו בתכשיטים, ובהם גם אמא שלי שפתחה בתחילת שנות ה60- חנות יוקרתית במלון המלך דוד בירושלים. אמא היא מעצבת תכשיטים מדהימה, כך שנולדתי לתוך העולם הזה וזה היה סביבי תמיד. ביליתי את הילדות שלי בחנות שלה, ושם אפילו למדתי ללכת".
לתכשיטים, היא מספרת, הייתה נוכחות קבועות במשפחה: "סבא שלי, רחביה, המשיך את השושלת של אבא שלו ופתח גם הוא חנות תכשיטים ידועה בירושלים. כשהגיע לגיל ,60 סבא החליט שהוא רוצה להביא פנינים מהמזרח הרחוק למדינות אירופה, ולמעשה היה הראשון שייבא פנינים מיפן לאירופה. מאחר שהבית היה פה, והוא המשיך לגור בישראל, גם אנחנו נהנינו מהפנינים."
עד היום, מספרת לוי, לא מוטל בישראל תשלום מס, אלא רק מע"מ, על ייבוא פנינים. זאת, בזכות הסכם שעשה סבה עם השלטון המנדטורי דאז.
אחרי השירות הצבאי הכירה לוי את איציק, בעלה לעתיד, שעלה שנים קודם לכן מארגנטינה, והשניים חיפשו את דרכם בחיים. "היינו שני ילדים צעירים אחרי צבא, אובדי עצות, ולא ידענו מה אנחנו רוצים לעשות. אני חשבתי ללכת לסמינר למורות ולעסוק בהוראה, ואיציק תכנן להתחיל ללמוד מחשבים באוניברסיטה." אחר צהרים שגרתי, כשהתלבטו באשר למסלולי החיים, סיפרה לוי לבעלה כי היא יודעת להשחיל פנינים מילדות. "איציק ביקש שאני אלמד אותו, אז ישבנו אצל אמא שלי והתחלנו להשחיל פנינים."
התלהבות הבעל קבעה את הכיוון שבו יצעדו מעתה בני הזוג, כשכל יתר התכניות נגנזו. "אני לא רציתי לעסוק בתכשיטים, כי זה מה שהיה סביבי כל חיי ושבעתי מזה. מי שנורא רצה והתאהב בעולם הזה ברמות מדהימות זה איציק, שהצליח גם לחבר אותי לזה בחזרה."
אף שלמשפחתה לא חסרו כסף וקשרים בעולם התכשיטנות, הזוג הצעיר יצא לדרך עצמאית כמעט לחלוטין. "לי לא היה כסף ולאיציק היו 2,000 דולר, אז הלכנו לחנות של אמא שלי בירושלים וקנינו חומרי גלם. התחלנו לעבוד עם פנינים, מנעולים וכדורי זהב שהיו אז באופנה ועיצבנו תכשיטים. אמא שלי ואחי, שגם הוא מתעסק בתכשיטים, הנחו אותנו קצת בהתחלה."
את
מחדר השינה עברו בני הזוג למרפסת, ואט אט התרחבו עד שהקימו את חברת "איבל," שהיא היום שם דבר בתחום התכשיטים. חלוקת העבודה בין השניים נקבעה כבר מההתחלה. "מאוד לא אהבתי למכור," מודה לוי. "היה לי קשה עם הקטע הזה, ואיציק החליט שזה מה שהוא רוצה לעשות. אז החלטנו שהוא ישווק ואני אעשה את הדוגמאות בבית. עבדנו בחדר השינה שלי בירושלים בשכונת רחביה, ולאט לאט - ככל שקיבלנו יותר הזמנות - התחלנו להכניס עוד עובד, ואז עוד עובד. בשלב מסויים עברנו לבית של ההורים שלי, ומשם עברנו למשרד שכור קטן בבניין כלל. אחרי כמה שנים הבנו שאנחנו צריכים מקום גדול יותר ועברנו לשכונת תלפיות, כשבמקביל הגדלנו את מספר העובדים."
"התחלנו בקטן. לא היה לי מושג מה יהיה ולאן זה יתפתח, וגם לא הייתי מאוד אופטימית - רק איציק. דוד שלי שלמה מוסאיוף, שהוא היום בן ,88 היה כבר אז דמות בולטת בתחום ויש לו חנויות תכשיטים יוקרתיות בלונדון ובז'נבה. יום אחד, בתחילת הדרך, נפגשנו איתו, ואיציק אמר לו שהוא רוצה להתפתח לחוץ לארץ. אני זוכרת ששלמה אמר לנו אז - 'עד שלא תדעו למכור בארץ, לעולם לא תצליחו בחו"ל."'
אף שקיבלו את עצת הדוד, ההתחלה, משחזרת לוי, לא היתה פשוטה. "התחלנו למכור בארץ, וזה היה מאוד מאוד קשה. בזמנו. לאורך השנים התפתחנו ביחד עם העסק, והיום אנחנו מובילים בתחום אופנת עיצוב התכשיטים."
ומה הוביל אתכם לפתוח חברה משלכם ולהתחיל מאפס, במקום להיכנס לאחד העסקים המשפחתיים?
"גדלתי בחנות של אמא שלי, והיו לי משם כמה זיכרונות ילדות טראומטיים. לכן לא רציתי להצטרף לעסק שלה. בתור ילדה רציתי את תשומת הלב של אמא שלי, ולא הבנתי את העיסוק בתכשיטים. כשאיציק נכנס לתמונה, הוא מאוד התחבר לעולם הזה, וביחד הצלחנו לבנות פן חדש של עולם התכשיטים שלא הכרתי מהבית."
אף שהתווית "מוסאיוף" היא שם דבר בהיסטוריה הירושלמית ובעולם התכשיטים, נראה כי גם אביה של לוי ניחן בגן היזמי. "אבא שלי היה יזם מאוד גדול, והוא מי שהביא את ברינקס לארץ. אחרי שיצא לפנסיה אבא הקים מפעל לתכשיטים שייצר בעיקר מנעולים לפנינים, כך שבהחלט אפשר להגיד שקיבלתי את זה בבית."
לוי, שלה אחות עורכת דין ואח שכאמור גם הוא בתחום המשפחתי, מעידה כי בבית הקפידו על ערכים ציוניים: "קיבלנו חינוך לאהבת הארץ. אבא שלי היה קצין המבצעים של הלח"י ואמא שלי היתה בזמנו באצ"ל, כך שכל מה שעניין אותם כל החיים זה מדינת ישראל - ורק אחר כך פרנסה ומשפחה. אנחנו תמיד הקפדנו לייצר בארץ וגם היום אנחנו מייצרים בארץ ומשווקים לחו"ל."
את אותם ערכים מעבירים בני הזוג גם לילדיהם. "יש לנו בת בת 23 שלומדת תקשורת במכללה למנהל, ובן בן 19 שמשרת בצבא. הוא אלוף ישראל בסקי מים, כך שאפשר לומר שגם לו יש סוג של יוזמה. בהתחלה הציבו אותו בקריה, אבל הוא לא יכול היה לשאת את זה והיום הוא עומד לסיים קורס מדריכי כושר גופני בוינגייט".
לפני כמה שנים החליטו בני הזוג לוי שהגיע הזמן לפתוח אולם תצוגה רחב בישראל אליו יגיעו קונים ומתעניינים מכל העולם, ומיקמו אותו במוצא, סמוך לירושלים. המעבר למתחם החדש הושלם לפני כשנה והוא נחנך לאחרונה. "יש סיפור מרתק מאחורי מיקום אולם התצוגה החדש," מגלה לוי, "כשאיציק עלה לארץ בגיל ארבע וחצי, בשנת ,1963 לאבא שלו היה קצת כסף והציעו לו לפתוח בית חרושת לנקניק - בגלל החיבור שבין ארגנטינאים ובשר. המפעל ההוא היה במקום שבו ממוקמים המפעל ואולם התצוגה שלנו היום, ומהר מאוד אבא של איציק הבין שרימו אותו והשותף הישראלי שלו ברח לו עם כל הכסף. בגלל ההיסטוריה הזו, לאיציק היה חשוב לבחור דווקא את המקום הזה, כדי שתהיה לו סגירת מעגל חיובית. לא משנה כמה זמן עבר, אבא שלו תמיד זכר את הסיפור של המפעל במוצא, וכל פעם שהיה עובר שם הוא היה מזכיר את מה שקרה."
החזון של איציק הוא שהוביל למיזם נוסף שהקימו בני הזוג: בית ספר לצורפות ותכשיטנות המיועד לבני הקהילה האתיופית בארץ. "כשחגגתי לאיציק יומולדת 50 התחלתי לחקור על הילדות שלו ורציתי לבנות משהו מההיסטוריה שלו. גיליתי שהקליטה בארץ הייתה לו מאוד קשה, מבחינת לימוד עברית וההתערות בחברה הישראלית. כל החיים הוא היה אומר לי 'כשתהיה לנו יכולת, אני רוצה לעזור לאוכלוסיות של עולים חדשים,' והגענו לשלב שבו אנחנו יכולים. לפני חמש שנים הגינו את התכנית לבית הספר, והיום יש לנו 21 תלמידים שעומדים לסיים את המחזור הראשון שנפתח בספטמבר .2010 שבעה מהם יעברו אלינו למפעל."
המסלול בבית הספר כולל לימודי תכשיטנות שאורכם שנה וחודשיים בהנחיית צוות מקצועי, כשהמשתתפים מקבלים מלגת מחיה חודשית וליווי של משרדי הרווחה והתמ"ת "כדי שיוכלו ללמוד בראש שקט." הקשר עם עולים חדשים בולט גם בין העובדים במפעל של בני הזוג לוי, שגם הוא עבר לאחרונה למיקום החדש.
"היום יש לנו מפעל מדהים עם קרוב ל70- עובדים שנמצאים איתנו הרבה מאוד שנים, רובם עולים חדשים-ישנים. אין אצלנו תחלופה של עובדים, אלא רק עוד ועוד. אני מאמינה שבמפעל שלנו יש משהו מאוד מיוחד, כי הצלחנו להפוך אותו למאוד משפחתי. אנחנו מוציאים את העובדים במפעל לטיולים, מלמדים אותם ידיעת הארץ ופעם בשבוע עורכים סיור לכל מיני מקומות בארץ. הרבה מהעובדים שלנו נחשפים ככה בפעם הראשונה לכל מיני מקומות, ואנחנו יוצרים חוויות מדהימות ביחד. מעבר לעבודה שלנו, יש המון המון אנושיות ומשפחתיות. זה משהו שאני מאוד גאה בו, למרות שלא תמיד זה גרר תגובות חיוביות והיו שאמרו לי שבתור מנהלת צריך לנהוג אחרת, אבל זה פשוט לא מי שאנחנו."
"ההתרגשות היום היא אחרת," אומרת לוי על ההבדלים שחלו בעבודתה עם השנים, "איציק ואני קונים את הפנינים ברחבי העולם, ויש התלהבות כשאנחנו מוצאים דברים מיוחדים - ולאו דווקא את הפנינים העגולות והקלאסיות. היום אין חוואי פנינים בכל מקום בעולם שלא מכיר אותנו."
ויש עדיין התרגשויות בעסק הזה?
"עד היום פנינה מיוחדת מרגשת אותי מאוד. הגענו לזה כי מאוד אהבנו את העולם הזה. לכן, גם אחרי 25 שנים, איציק ואני היחידים שמעצבים במפעל ואנחנו עדיין עושים את מתוך אהבה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם