קבוצות הדיאטה: מקום של חוקים, מגבלות וחברות אמיתית

צ' שקלה 75 קילו כבר כשהייתה בת 13. א' מאבדת את הצפון בכל פעם שמגיעים החגים. י' מחסלת את כל האוכל שלא נכנס לפה של הילדים. פעם בשבוע הן נפגשות בקבוצת הדיאטה של רוני כדי לעודד ובמקרה הטוב - לרזות. סיפורן של נשות העולם המערבי

שלומית הוך-גרונוול | 10/5/2010 8:55

חוק מספר אחת: לא נוקבים בשמות מאכלים, אלא בשמן של קבוצות מזון. חוק מספר שתיים: מתחילים את המפגש בקריאת טקסט שנותן כוח למשתתפות. חוק מספר שלוש - החשוב ביותר - לא סוטים מהכתוב בחוברת.

יחסי קרבה בין המשתתפות בקבוצה צילום המחשה: רויטרס

לא מדובר במפגש של כת וגם לא בסרט ההמשך למועדון קרב, אלא בקבוצת דיאטה קלאב בבאר שבע - מקום שבו נשים שנאבקות במשקל גוף עודף נפגשות כדי לקבל תמיכה, לשתף אחת את השנייה בתהליך ובעיקר - לרזות.

"אני יוצאת מהבית לטיולים עם הכיתה שלי עם צידנית. אני לא אוכלת בתחנות דלק או בפיצוציות. הכל מחושב ומתוכנן יום לפני", מספרת ג', מורה במקצועה, שהשילה מגופה 24 קילו במשך שמונה שנים. "התוכנית הזאת שינתה את חיי".

כשמאזינים לשיחות שמתקיימות בין ג' לשאר הנשים שבקבוצה ניכר שהעיסוק שלהן בדיאטה יוצר יחסי רעות וקרבה ביניהן. את הדיון פותחת מצטרפת חדשה, שמצליחה לרגש בכנות שלה. "קוראים לי צ', אני חדשה פה. אני בת 24 ובשלוש השנים שמאז השחרור מהצבא העליתי 30 קילו.

"אני פה כי החלטתי לא להתייחס לגוף שלי בזלזול. אני רוצה ליהנות משנות ה-20 שלי ואני אוהבת את עצמי ומכירה את הפוטנציאל שלי. אני מרגישה שאני מפסידה משהו בכך שאני במשקל כזה בגיל צעיר. זה לא נובע מחוסר ביטחון או חוסר אהבה עצמית, פשוט יש יותר מדי ממני".

"התחלתי לפרוק עוול"

צ' היא תוצר טיפוסי של החברה המערבית המודרנית. בגיל צעיר גילתה את אהבתה לאוכל, ובגיל 13 כבר שקלה 75 קילו. "תמיד הייתי ילדה שמנה, עד שההורים שלי רצו שארזה", נזכרת צ'. "אמא שלי רזונת ותמיד מתוקתקת. גם אחותי. ילדה מהממת. בגיל צעיר התחלתי להרעיב את עצמי. ירדתי למשקל מאוד נמוך, ואמא שלי לקחה אותי לטיפול פסיכולוגי אחרי אולטימטום של טיפול או אשפוז. היו ימים שלא הייתי אוכלת כלום".

הטיפול הפסיכולוגי איפשר לצ' לחזור לאיזון. היא השמינה מעט ובזמן שירותה הצבאי שקלה 68 קילו. "נראתי מצוין ואהבתי את זה", היא מספרת. "אבל אחרי הצבא יצאתי מהבית והתחלתי ללמוד באוניברסיטה. התחלתי לפרוק עוול: אכלתי, עישנתי, שתיתי - התייחסתי לגוף שלי כמו אל פח זבל. עכשיו נמאס לי. אני רוצה לחזור לעצמי וליהנות מכל הדברים

שעוד מחכים לי".

את וידויה של צ' שומעות הבנות בחדר שבו אין דבר פרט למשקל ולכיסאות. במקום הזה המראות הן החברות, שמשקפות אחת לשנייה את עצמן בכל מצוקה ובעיה. קשה לפספס את האהדה שהן רוחשות אחת לשנייה - חברות אמיתית שמגיעה ממצוקה ומקשיים.

אחרי צ' מגיע תורה של א' לדבר. "ביום העצמאות הייתה חגיגה בגינה הציבורית", היא אומרת בפנים מבוישות. "האמת היא שמפסח אני כבר לא בתוכנית. בימים שלפני השקילה אני נכנסת למשטר, אבל במשך השבוע אני לא מקפידה ממש".

"את חייבת להיצמד לחוברת", מתריסה אחת הבנות. "היא כמו תנ"ך", היא אומרת, תוך ניסיון לקשור את הדיאטה לעולם המושגים הדתי של א'. " נראה לי שלך צריך להיות קל יותר", היא מוסיפה. "גם ככה אתם חיים בעולם עם כללים וחוקים. אז תתייחסי לזה אותו הדבר".

אזעקה על הקופסה

את קבוצת האמהות מייצגת י'. היא מספרת על בעיית הממתקים והחטיפים שנאגרים בארונות, ושנפתחים בשעת תשוקה קשה. "גם אני וגם בעלי שמנים", מתוודה י'. "הלכנו לייעוץ אצל דיאטנית לילדים, שאמרה שצריך להכניס קצת חטיפים הביתה כדי לא ליצור מצב של חוסר אצל הילד, שאחר כך יתנפל על כל חטיף שייקרה בדרכו. הבעיה היא שאם חטיף נשאר על השולחן, אני דואגת לחסל אותו".

י' מספרת שלפני שהפכה לאם הייתה נגעלת לשמוע סיפורים על אמהות שאוכלות את השאריות של הילדים שלהן. היום, היא אומרת, היא הפכה לאחת מאותן האמהות. "את מענישה את עצמך", אומרת אחת מהחברות בפשטות. רוני, המדריכה, נחלצת לעזרה. "אם כבר הכנסנו שטויות הביתה, צריך לכתוב על הקופסה את השם של הילד והיא רק שלו", היא פוסקת.

"כדאי לך גם לשים אזעקה על הקופסה", מתלוצצת אחת הבנות, "שכולם יידעו מתי הקופסה נפתחת". מצוקתה של י' מעוררת דיון תוסס. ע', מורה לספרות, חולקת התבוננות מעניינת: "בסיפור של מקבת עולה סוגיית האשמה", היא אומרת.

"אנחנו בעצם עולים על רצף של מודע או לא מודע. אם בן אדם לא מודע, אי אפשר לשפוט אותו. אבל בהקשר שלנו, כל פעם שאנחנו מושיטות יד לאוכל, אנחנו פועלות במודע. אף אחד לא מצמיד לנו אקדח לרקה בתביעה לאכול. אני גם חושבת שהדבר הכי נכון לילד זה לראות את ההורים שלו במשקל תקין, וזה יותר חזק מכל עזרים חיצוניים".

כבר לא בצנע

הדיון ממשיך באותו הטון, ומישהי מעלה את סוגיית שאריות האוכל של אחרי האירוח. "אם יש אוכל שנשאר בבית, תחלקי אותו לאורחים שייקחו הביתה. אנחנו כבר לא בתקופת הצנע", היא אומרת. "ואם לא, תזרקי לפח. אבל כדאי קודם להרטיב את האוכל שאת זורקת, אחרת גם לשם אפשר להגיע".

רוני המנחה מסכמת את הדיון. "מכל רגרסיה לומדים משהו שאפשר לקחת הלאה. אנחנו לא אוהבות דיאטה כי אנחנו מרגישות שאנחנו מקופחות. אבל צריך לזכור שמה שאנחנו עושות זה שינוי בסדרי חיים. אנחנו לא אוכלות כל מה שאנחנו רוצות מתי שאנחנו רוצות".

נראה שהבנות מצליחות להוציא מעצמן דברים חיוביים. הן מגלות עניין אחת בשנייה, לומדות לדבר, להזין ולקבל הזנה - ולא דרך אוכל. השתייכות לקבוצה כזאת נותנת מענה להתמודדות עם חלק מהקשיים שמתעוררים בדרך למשקל הרצוי. אחרי הכל, כשאנחנו נמצאים בסביבה סימפטית, שמזדהה עם הבעיות שלנו וחולקת אותם המאבקים בחיי היומיום, ההיצמדות לדרך החדשה נעשית קלה יותר.

עם זאת, קשה שלא לתהות אם ההשתייכות לקבוצה לא דוחפת את הבנות להיאחז בקיצוניות אחרת. בסופו של דבר, צריך לזכור שהחיפוש אחר הגירוי הבא שייתן לנו שלווה ונחמה הוא זה שדוחף אותנו לחטט במקרר באמצע הלילה. האם ישיבה בחדר ללא מראות, עם קבוצת נשים, נחמדה ככל שתהיה, באמת מספקת מענה לצורך האמיתי?