ראשי » חדשות » בריאות » התהום שבפנים

הפחד מהסטיגמה של מחלת נפש קיים והורג

הסטיגמה של להיות חולה נפש עדיין קיימת, לכן הפחד להגדיר עצמנו ככאלה. וזה מה שעלול להביא למוות

אני פונה אליכם, המתנגדים הקשים והנחרצים לטיפול תרופתי ופסיכיאטרי, בין אם אתם חולים בדיכאון, בני משפחה או ידידים של חולים, או בגדר משקיפים מבחוץ. אני פונה להזכיר כי הסבל שגורם דיכאון עמוק הוא לעתים כה קשה וממושך, עד כי כמעט כל אמצעי כשר בדרך להקלתו.

אני פונה אליכם גם כדי להסביר שבדיוק כמו במחלות פיזיות קשות מסוימות, גם בדיכאון עמוק, לא חשיבה חיובית, לא כוח רצון או יכולת התמודדות, לא הרגלים כמו תזונה נכונה או כושר, לא טיפולים אלטרנטיביים כמו יוגה, דיקור או אחרים, וגם לא אמונה דתית או רוחנית. כל אלו לא ירפאו את המחלה, וגם כמעט שלא ישפיעו עליה.

כן, אני מכירה, אפילו מעצמי ומחיי, את התירוצים שמשמשים לעתים גם אותנו, החולים, תוך כדי שאנחנו מתלבטים ומתמהמהים, נרתעים וחוששים מלקחת תרופות. גם אני, בזמנים מסוימים, השתמשתי ביני לבין עצמי במגוון תירוצים כמו:

"בלאו הכי זה לא יעזור. אין תרופות פלא לדיכאון". (אבל גם הטבה חלקית היא לעתים הישג משמעותי בדרך ליציאה מדיכאון עמוק).

"לא בריא לקחת תרופות" (והדיכאון עצמו תורם לבריאות? הלא ידוע ממחקרים ארוכי טווח שהוא עלול להשפיע לרעה גם על הגוף, ולגרום לבעיות פיזיות שונות).

"התרופות ימחקו לי את האישיות" (מהניסיון האישי שלי - לא את האישיות, אלא דווקא את מה שמדכא אותה).

"התרופות גורמות לתופעות לוואי כמו החלשת הליבידו" (ומי מסוגל אפילו לחשוב על סקס בזמן דיכאון עמוק?).

"בגלל התרופות אני לא אוכל לשתות יין או בירה עם חברים" (כמות קטנה של אלכוהול בטח לא מזיקה, גם עם התרופות)

או: "עם התרופות אני לא יכולה להיניק" (התינוק שלי ינק חלב אם בריא תוך שהחזקתי אותו בידיים כמו חפץ שאינו מעורר אלא תחושות קשות של אשמה וכאב. אמללתי את עצמי ואת שאר בני המשפחה, ושקעתי בדיכאון עמוק שארך מספר חודשים. ולא עדיף היה להחליף את ההנקה בבקבוק, לקחת את התרופות, להתחזק להתאושש ולחזור ולהרגיש תוך זמן קצר בהרבה, כמו אם, כמו אישה, כמו אדם?)

והתירוצים הללו ואחרים נראים לעתים כה קלושים מול המחלה, עד שאני נוטה לייחס את הרתיעה מהתרופות לדבר פשוט בהרבה: להכחשת המחלה בגלל החשש של כולנו להגדיר את עצמנו כחולים ב"מחלת נפש".

כי לעתים קרובות הסטיגמה עדיין קיימת, חיה ובועטת. לא רק בחוץ, אלא גם בתוכנו פנימה, עד כי אנשים יעדיפו להימנע מללכת לפסיכיאטר או להשתמש בתרופות גם כשהם מגיעים כבר למצבים של בכי בלתי נשלט, חוסר תפקוד ורצון למות.

וכשתרופות אינן מספיקות, לעתים אין ברירה אלא לעבור לטיפולים דרסטיים יותר. אני ממשיכה להזכיר לכם, אתם המזדעזעים וסולדים כל כך מאשפוזים פסיכיאטרים ומנזעי חשמל, כי מדובר במחלה שאינה רק גורמת לסבל, אלא היא גם מסכנת חיים.

כן, זו מחלה שעלולה להסתיים בהתאבדות, ולכן, לעתים, כשאין

ברירה, יש להשתמש גם באמצעים הללו, גם אם הם נראים לכם נוראים או לא אנושיים.

איבדתי חברה טובה לדיכאון. בגיל צעיר היא חלתה בדיכאון עמוק וממושך. דובר כבר על אשפוז ועל נזעי חשמל, אלא שהיא נרתעה מכך בגלל הפחד והחשש מסטיגמה. מספר ימים לפני האשפוז המיועד היא התאבדה.

וגם אני עצמי - ייתכן שללא האשפוז ונזעי החשמל לא הייתי כאן היום. וגם אם נגרם לי נזק כלשהו כתוצאה מהטיפול, הרי שהוא היה זמני והפיך, מה שלא ניתן לומר על המוות.

נכון - הפסיכיאטרים, הטיפול התרופתי ושאר שיטות הטיפול שהם משתמשים בהם אינם בגדר תרופת פלא, אך לרוב לא נראה לי שהם גורמים נזק רב יותר מהדיכאון עצמו. ועדיפים חיים לא מושלמים עם מוגבלות או מחלה הדורשות טיפול תרופתי או אחר, על פני המוות.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...

התהום שבפנים

הכותבת מתמודדת עם מחלת הדיכאון מזה שנים רבות, ועברה אישפוזים, טיפולים פסיכולוגיים, תרופתיים וכו'. בטור זה היא מנסה לתאר את המציאות הפנימית של המחלה, כפי שחוותה אותה במהלך חייה - כילדה וכנערה, כאישה צעירה ובוגרת, כאם וכבת זוג

לכל הכתבות של התהום שבפנים