טיפול בדיבור: לזכרו של הפסיכולוג שלי
שוב פסיכולוג חדש שהוא זר לי. שוב לדקלם את תולדות המחלה. לא נתתי לו סיכוי רב אבל הפעם הוא היה שונה
כשהגעתי אליו, הייתי אחרי קריירת דיכאון ארוכה. במקביל פיתחתי קריירת טיפולים ממושכת ומגוונת, שכללה אשפוזים פסיכיאטריים, טיפול תרופתי ופסיכולוגי. כמו רפלקס מותנה שהופעל שוב בכל דיכאון חוזר, וגרם לי לשוב אליהם, אל אנשי המקצוע, בחיפוש אחר הקלה.
ושוב - פסיכולוג חדש. אדם זר לי, שעליי לדקלם בפניו פעם נוספת את קיצור תולדות המחלה שלי. למודת ניסיון מהעבר, צינית וחסרת אמון, לא נתתי לו סיכוי רב והייתי מוכנה כבר מהרגע הראשון להתנתק בזמן המתאים, כשהמשבר יחלוף מסיבה כזו או אחרת.
בינתיים, שיחקתי את משחק התפקידים שלקחתי על עצמי בכל טיפול: אני החולה, הוא המטפל. כל אחד מאיתנו ישחק את תפקידו, נעמיד פנים שיש בינינו קשר ממשי כלשהו, או שישנה התקדמות כלשהי, עד שנתנתק, לפני שהאמת תצא לאור.
חודשים ישבתי מולו ושתקתי. שתקתי כי התביישתי והסתרתי, שתקתי כי כעסתי, כי פחדתי להגיד משהו שלא ימצא חן בעיניו, שתקתי מתוך הרגל. גם כשדיברתי שתקתי: המחשבות שלי רצו במסלול נפרד, לעתים מנוגד למה שאמרתי. וכשסיפרתי, על ההורים, על העבר, על הילדות, דיברתי בשטיחות מכנית, עברתי שוב באותן מסילות שחוקות, רק כדי להימלט מהשתיקה הלא נעימה.
למרבה ההפתעה, בפעם הזו העיניינים לא התנהלו כמצופה. הוא לא שיתף פעולה עם המשחק שלי. הוא לא שאל אותי שאלות שאוכל לענות עליהן, לא חקר אותי על העבר שלי או על הרגלי המין שלי. הוא לא התחנף אליי, לא ניסה לעודד אותי, לא הפעיל טון טיפולי (כמה שנאתי את המשפט המוכר: "את חזקה ויכולה להתגבר"). הוא נתן לי לנהל את המפגש, גם כשהשתררה שתיקה ארוכה.
מבלי להרגיש התחלתי לדבר איתו. קודם סתם לדבר. לפטפט על דברים לא רלבנטיים כלל לטיפול, כמו ספרים או סרטים ששנינו התעניינו בהם. בשלב הזה היינו שני אנשים, זה מול זה, לא עוד בתפקידים שיועדו לנו. מהשיחה גלשנו לעתים לוויכוחים על טעם אישי, דעות והשקפות.
בהמשך התחלתי גם לספר על טיפולים קודמים, מתוך כעס שמעולם לפני כן
התחלתי להגיב כלפי דברים שאמר שפגעו בי. קודם בהשהיה, אחרי שבוע או שבועיים, אחר כך באותה הפגישה ואפילו מיד, מה שמעולם לא עשיתי לפני כן. זמן התגובה בין כעס לביטויו הלך והתקצר, ומילים ומחשבות התחילו להתמזג.
למדתי לכעוס, ואחר כך לשכוח ולסלוח. למדתי להסביר למה אני מתכוונת, מה אני רוצה להגיד ומה בדיוק אני רוצה. התחלתי לקחת שליטה על הטיפול התרופתי והפסיכיאטרי, לשאול ולברר, לא לוותר ולדרוש את מה שמגיע לי, לעזוב ולהתמיד כשצריך.
אבל פרט לכל זה, עדיין פשוט פטפטנו לפעמים. לאט לאט למדתי להכיר אותו כפי שהוא. לא מטפל שיש לו בלעדיות על הנורמליות, אלא אדם, על כל חולשותיו, ספקותיו ובעיותיו היומיומיות. אדם שהתגלה כדומה לי מבחינות רבות.
החדר הקטן והמוגן, הסבלנות והסובלנות שלו (שלעתים הייתי מטיחה בפניו שאינן אלא אדישות וקהות), וגם האינטואיציות שלו (לפעמים היה מבין ממילה או מתיאור קצר דברים שאיש לא הבין מעולם), גרמו לי לספר, לדבר על עוד ועוד דברים שהסתתרו במרתפים הכי חשוכים.
"תספרי", הוא אמר לי. "תספרי, זה טוב לספר". ואני סיפרתי. גם דברים שמעולם לא סיפרתי, גם כאלה שכבר סיפרתי, אבל עכשיו באופן אחר. לא מתוך תחושת חובה, אלא בצורה שגרמה לי לחשוב שוב על הדברים, לחוש אותם, לחלום עליהם בלילות. ומה שנחשף לאור הפך למאיים פחות.
כל זה התנהל לא בקו רציף וישר כפי שאני מתארת כאן. בשנים שהייתי בטיפולו היו תקופות של נסיגה, או כאלו שבהן נראה היה שדבר לא קורה, שהדיבורים האלה שמהווים טיפול פסיכולוגי לא עוזרים כלל לדיכאון שלי, שמקובע ועמיד כל כך וכבר חלק מהותי ממני וממי שאני.
וגם בסיומו של הטיפול לא נרפאתי מהדיכאון. ובכל זאת, כיום, לאחר שחלפו מספר שנים מהטיפול, אני מבינה שהטיפול בדיבור שינה משמעותית את האופן שבו אני מתמודדת עם הדיכאון, מנהלת את הטיפול בו ובעיקר את האופן שבו אני מתקשרת ו"מדברת החוצה" את מה שיש לי בפנים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם