איפה הייתי היום בחיי בלי הדיכאון שלי?
מה היה קורה בחיי בלי הדיכאון? אולי הייתי מנתחת מוח, או ד"ר לפיזיקה? האמת היא שזה לא ממש משנה
ובכל זאת, לפעמים אני תוהה: האמנם הייתי מתפתחת להיות אדם אחר לחלוטין, ללא הכוח ההרסני הזה שהשתלט על חיי כבר מגיל צעיר? האם הייתי מגיעה רחוק יותר, האם היו יכולים להיות לי הישגים מרשימים או קריירה מיוחדת?
אולי הייתי הופכת לד"ר לפיזיקה גרעינית, או למנתחת מוח? אולי לספורטאית או אדריכלית מצליחה? ואולי פשוט הייתי אותו אדם, רק בלי... רגועה, בוטחת, שלמה עם עצמה ומאושרת.
ואולי דווקא להיפך? אולי דווקא המחלה הקשה הזו גרמה לי לחוות ולהעריך את החיים באופן מיוחד? בדיוק כפי שמעידים חולים במחלות קשות, הרואים לעתים יתרון במצבם, שכפה עליהם התמודדות והתפתחות ייחודית.
לא, אני אינה חסידה של התיאוריה הזו. אני נתקפת צמרמורת כשאני נתקלת באמרות כמו "אין אושר בלי סבל", או "הכל לטובה". מחלת הדיכאון היא קשה והרסנית, וכשדיכאון עמוק תוקף הוא ממית כל דבר אחר, כל מימד חיובי של החיים. וגם הדיכאון הכרוני המתון יותר, הדיסתמיה, מחליש ופוגע ללא הרף ברמת התיפקוד, ביכולות ובשאיפות. קשה לי לומר שיש כאן תהליך של "צמיחה מתוך הכאב".
ובכל זאת, לפעמים אפילו אני יכולה למצוא יתרונות מסוימים שהביאה לי המחלה. למשל, היא נתנה לי פטור מהדרישות של הסביבה, מהמרוץ. לאחר האשפוז שעברתי עוד בגיל העשרה, לא ציפו ממני להרבה.
ההישגים שלי לא נמדדו עוד לפי קנה המידה הכללי והקשוח. וגם אני עצמי - שאיפתי היחידה היתה להמשיך לחיות. ולתפקד. לא מאושפזת. חופשיה מדיכאון במידת האפשר. כך התחלתי את חיי הבוגרים, ומנקודה זו אפשר היה רק לעלות. וכך, מה שעבורכם הוא פשוט ומובן מאליו - לנהל חיי שגרה נורמליים - הוא הישג חשוב עבורי.
הודות
שאיפות מסוימות הן בגדר מותרות, כשבראש סדר העדיפויות ממוקמים תפקוד יומיומי בסיסי ומשפחה. למדתי לזהות מה המינימום ההכרחי, ובזמן דיכאון עמוק אני נפטרת מכל מה שמעבר לכך, כמו שמשליכים מטען מכביד מכדור פורח כדי שלא יצלול ויתרסק.
ולעתים יש לי גם פטור מדאגות כלליות: כשאתם מוטרדים מהמצב בארץ ובעולם, התודעה שלי מלאה וגדושה מדי בענייניה שלה, ואני מתקשה לעתים להבין על מה כל המהומה. וגם במישור האישי והמשפחתי רכשתי פרופורציות: אם תקופה מסוימת אני כמעט שלא מסוגלת לצאת מהבית פרט למה שהכרחי - לא נורא.
אם במשך שבועות כל מה שאני יכולה לעשות בשעות הפנאי זה לשכב במיטה ולצפות בתוכניות ירודות בטלוויזיה - לא קרה שום דבר. אם לא נוסעים השנה לחו"ל - זה לא אסון. אם הילד לא לומד - זו לא טרגדיה. כל עוד הוא בריא בגופו, וגם בנפשו - פחות או יותר. כל עוד הוא לא חולה בדיכאון.
ישנו גם השלב של היציאה מדיכאון עמוק, שהוא כמו החלמה וחזרה לחיים לאחר מחלה קשה וממושכת, מחלה סופנית, שידעת בוודאות גמורה שאין לך כל סיכוי להחלים ממנה.
החיים חוזרים אליך כמתנה לא צפויה, והם שבים במלוא עוצמתם, כמו הפשרה אחרי תקופת קרח ארוכה: הצבעים מתחדדים, ההנאות הקטנות מקבלות מימד חדש, ולזרימה המתחדשת של תחושות כמו תקווה ואהבה יש טעם חזק, ראשוני. ובכל מקרה, פיזיקה זה משעמם. מי אמר שהייתי מעוניינת בכלל להיות דוקטור לפיזיקה גרעינית?
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם