גם היום אני חוששת לחשוף ולהיחשף
לא קל לי לספר על הדיכאון לאנשים קרובים והסוד הזה הוא תמיד גבול בלתי נראה. המדור הוא צעד קדימה עבורי
וכך, איני מתפלאת כלל כשאני שומעת מדי פעם את התמיהה הזו המובעת בעקבות התאבדות בשל דיכאון, אלא רק נתקפת בצער ובכאב נוראים: "לא יכול להיות שהיה לו דיכאון. הוא בא כל יום לעבודה, עשה הכל כרגיל ואפילו דיבר וצחק".
או: "ראיתי אותה במסיבה, היא היתה בסדר גמור, היה נראה שהיא כבר התגברה, שיצאה מזה לגמרי". ושוב אוחז בי הרצון להתריע ולהסביר עד כמה קל להסתיר.
אצלי התפתחה המיומנות הזו, היכולת המופלאה להסתיר, בגיל כה צעיר, עד כי כמעט ואיני זוכרת מתי ואיך היא הופיעה. כנראה יחד עם התחושה שאני שונה מאחרים, שהבפנים שלי פגום, וכי רק אם יתגלה לעין, יגרום לתגובה קשה ונוראה, לסלידה ולדחייה מצד משפחתי וכל העולם שמסביבי, לגירוש שיותיר אותי מורחקת ומוקצה, בודדה ונטולת אהבה.
וכך - כדי לטשטש כל רמז או סימן מסגיר לקלקול הזה שבפנים, למדתי כבר כילדה צעירה להיות תמיד ילדה טובה, ממושמעת, צייתנית, שקטה כמו חייל תחת הדממה.
כשפחדתי או הרגשתי מאויימת, הייתי מתחבאת, מנסה להעלים את עצמי כדי לא להוות מטרה. כשכעסתי, הייתי משתתקת ומתכנסת פנימה, לא מגיבה, מרוכזת בכל הווייתי בצורך למנוע התפרצות שעלולה להידרדר לחוסר שליטה.
קנאה ושנאה הייתי מסווה בשקרים ובהכחשות, וכשעמדתי לפרוץ בבכי הייתי מתאבנת, מקפיאה את הפנים, מנסה למנוע אפילו את הלחלוחית העולה מעצמה בעיניים. כל זאת כדי למנוע את הגינוי באמצעות מילים, גוון קול או אפילו מבט בלבד של אמי, שדי היה בו כדי לעורר בי תחושה צורבת של בושה.
ובו בזמן התאמצתי תמיד להפגין כלפי חוץ את מה שמצפים מילדה, מנערה או מאישה. כמו מרגלת בשטח אויב הייתי לומדת את הקודים הנהוגים ומחקה אותם בקפדנות, כדי להסוות את זהותי האמיתית, כלומר
כך יכולתי למלא את חובותי, תוך הצגת חיצוניות שהיא מעל לכל חשד. בגיל ההתבגרות, למשל, הקפדתי לצאת לטיולים או להשתתף במסיבות, והכרחתי את עצמי לקחת חלק בפטפוטים מטופשים, ובהתנהגויות טיפש עשרה טיפוסיות.
לחילופין, כאשר כשלו כל האסטרטגיות, הייתי מנסה להסתתר ולהעלים את עצמי במידת האפשר, כדי שלא לעורר חשד, וכדי להימנע מהאשמות כמו: למה את כל כך רצינית? למה את שקטה? למה את עצובה? עליהן הייתי עונה בהכחשה גורפת: מה פתאום, בכלל לא.
וכשבגרתי למדתי לקום, לעמוד על הרגליים, לתפקד, לעשות את כל מה שנדרש ממני, כמעט בכל מצב, תמיד באופן ענייני, הגיוני ומועיל, גם בזמנים בהם לא הייתי אלא קליפה חלולה, מכונה הפועלת על אוטומט ותו לא.
נכון, מיומנות ההסתרה שלי מקנה את היתרון של תפקוד גבוה באופן יחסי בחיי כאדם בוגר. אבל פעמים רבות הקלות הזו של ההסתרה עבדה לרעתי. ההרגל הזה, שהפך אצלי לטבע שני, הוא גם מסיכה מהודקת מדי, שהתקשיתי להסיר אותה, גם כשכבר רציתי לספר, לגלות, לצמצם את הפער הנורא הזה שבין הפנים לחוץ.
כי גם כשכבר אזלו כוחותי, ורציתי לצעוק: "כואב לי נורא! תעזרו לי!", או לשכב במיטה ולהכריז: "די! אני לא יכולה יותר! אני לא קמה!", לא הייתי מסוגלת לעשות את הדבר הפשוט הזה, הטבעי כל כך במצב של מחלה וכאב.
וכך, במקום לפנות לעזרה בשלבים מוקדמים יותר של הדיכאון, הייתי מגיעה לטיפול רק במצבים קיצוניים של התמוטטות. ואפילו אז, מול הפסיכולוגים והפסיכיאטרים, במקום שבו צריך לספר, הייתי מציגה חזות מאופקת של חולה טובה, הגיונית ומשתפרת, ולהכריז: "עכשיו כבר יותר טוב", גם כשבתוכי משתולל גיהינום.
גם כיום, אחרי כל השנים הללו, אני עדיין חוששת, מפחדת לחשוף ולהיחשף. לא קל לי לספר על המחלה אפילו לאנשים קרובים, והסוד הזה מהווה תמיד גבול בלתי נראה, מחסום בקשר שלי עם אחרים.
רק לאט לאט, בצעדים קטנטנים, אני לומדת לספר, לא רק להצהיר על המחלה, אלא גם לחשוף את הכאב והסבל שאני חווה. ואין ספק כי מדור זה, בו אני משתפת אחרים בפרטים הקשים שלה, מהווה עבורי צעד גדול קדימה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם