האולימפיאדה - סוף הדרך
מי שתיאר את הסינים כאוסף של רובוטים שירים משחקים מתוקתקים אבל חסרי נשמה, לא יודע על מה הוא מדבר, וקשה להאמין שלונדון תצליח לדגדג את הסטנדרט שהועמד בבייג'ינג. ומה איתנו? נמשיך להלך במדבר ונתפלל לחסדים של הישראלים שכישרונם בא להם בלידתם. כמו אותו בחור יקר מאילת שנשא היום את דגל ישראל במצעד הסיום
פרופיל
טקס הסיום של בייג'ינג 2008 צילום: רויטרס
כי הסינים הרוויחו בדין את רכישת האמון הזאת עליה עמלו קשה מאוד לפני ובמשך המשחקים. הם הקימו בסוף העולם, שמתפתח להיות מרכז העולם החדש מערך אדיר של תשתיות ספורט, תקשורת, תחבורה, הסעדה ואירוח שעולים בדרגה אחת לפחות, אם לא יותר, על כל מדינה אחרת שאירחה לפניה אולימפיאדה.
מי שתיאר את הסינים כאוסף של רובוטים שירים משחקים מתוקתקים אבל חסרי נשמה, לא יודע על מה הוא מדבר. עשרות אלפי המתנדבים, אולי מאות האלפים, העמידו פה סטנדרט שירות שלא מהעולם, שספק אם לונדון, המארחת של 2012, תצליח לדגדג אותו אם בכלל.
אפילו בשווקים ובמרכזי הקניות כולם הסבירו פנים, וחייבים לומר שאם התל"ג של סין יעלה אחרי האולימפיאדה באחוז נוסף, אפשר יהיה לייחס את זה לישראלים שרוקנו את המדפים ב'סילק', שוק המשי.
הסינים לקחו אמנם על עצמם את האירוח כפרויקט ומשימה לאומית, אבל הכניסו בו המון נשמה ורגישות ומעל הכל תודעת שירות מרגשת. לאורך כל ימי המשחקים, לא הורגשה התרופפות מבחינת סידורי ההתנהלות. הכל דפק באפס תקלות וב-100 אחוז יעילות. הספורטאים והתקשורת נישאו כאן על כפיים כדי להציג את פניה היפות של סין, ובכך המארחים הצליחו אפילו מעל למשוער.
2. מעבר להתנהלות האישית ולאמפטיה הרגשית הבולטת, צריך לזכור שהסינים הם סינים. אפילו במדינות מזרח רחוק פתוחות יותר מבחינה פוליטית, כמו דרום קוריאה למשל, האזרחים מרגישים מחויבות לאומית כמעט מגוייסת. זה נובע כמובן מהעבר הרעיוני-פוליטי שלהם, מהחינוך המוקפד ומהציות והיכולת לקבל מרות טוטאלית.
מהרבה בחינות ישראלי לא יצליח להבין זאת, אבל בכל מה שקשור להרמה של פרויקט כמו אולימפיאדה - אתה לא יכול להתנהל אחרת, אלא אם כן אתה מעצמה אחרת או מדינה של 50 מיליון תושבים לפחות. ליוון שאירחה לפני 4 שנים יש נסיבות מקלות. היא הרי המציאה את המשחקים.
טקס הפתיחה האולימפי צילום: עדי אבישי
3. ולכן, כשאלכס גלעדי דיבר על החלום שלו שישראל תארח אולימפיאדה ב-2016, הוא דיבר על חזון, על הרצון שלו לראות את ישראל משתנה מכל הבחינות כדי שתוכל לעשות את זה. מאז שהגה את הרעיון, בערך לפני 8-7 שנים, לא קרה בישראל שום דבר שקירב אותה ליעד. להיפך, היא התרחקה ממנו.
המצב הגיאופוליטי רע כתמיד, הבירוקרטיה הקטלנית אצלנו תוקעת כל אפשרות להתקדם ברמת תחבורה ותשתיות, והבעיה המרכזית שמקרינה על כל אורח חיינו – היא היעדר המנהיגות ברמה הארצית, שתיקח על עצמה אחריות לפרויקט הגדול ביותר של ישראל מאז קום המדינה.
4. מבחינת ספורט, זו הייתה אולימפיאדה אדירה, מרתקת, עוצרת נשימה בדרמות שלה ומאוד לא חפה מפוליטיקות. החזון הקלישאתי על שלום ואחווה בין מדינות לא היה קיים מעולם, וגם פה השתבש במלחמה בין רוסיה לגרוזיה, בהחרמת השחיינית הסורית את המשחה המשותף שלה עם שחיינית ישראלית, במניעת הנפת הדגל של טיוואן, בקרע של הקוריאות.
זאת הייתה אליפות עולם ענקית שבה התחרו כל הענפים בו זמנית. המון גיבורים, מקומיים ועולמיים, נולדו כאן, או המשיכו את תהילתם שנמשכת כבר 4, 8 או 12 שנים ברציפות. אב שייצג לפני 20 שנה מדינה אחת, ראה פה את בתו מביאה מדליית
אני לא נכנס לתחרות מי הוא הכוכב הגדול ביותר – מייקל פלפס או אוסיין בולט. כל אחד מהם ענק לשיטתו, למקצועו ולעולמו. הדרישה הנפסדת לבחור רק אחד תמיד תעשה עוול לאחר, ואנחנו לא במשחק הזה.
5. באולימפיאדה הקודמת זכתה סין ב-32 מדליות והפעם היא נושקת ל-50. יהיה מרתק לראות אם בלונדון תימשך המגמה שבה הסינים ואסיה בכלל, מטים את שיווי המשקל האיכותי אליהם.
האמריקנים גרפו את ליטרת הבשר היפה מאוד שלהם, אבל כרגיל, גם הציגו רשלנות שעלתה להם בעוד 4-5 מדליות זהב בטוחות. ברמות האלה – מדובר בטרגדיה ספורטיבית.
ישראל גרפה שוב את המדליה שלה, אבל את הניתוח של הישגי הספורטאים צריך לנתח פרטנית. היו מצוינים והיו כושלים, למרות שכל אלה שהגיעו שייכים לשמנת, והם יוצאים מהכלל שאינם מעידים על הכלל. חולשת השלטון המרכזי בקריית הממשלה מקרינה גם על הספורט הישראלי.
כל עוד בראשו עומד עסקן פוליטי חסר מושג, נמשיך להלך במדבר ונתפלל לחסדים של הישראלים שכישרונם בא להם בלידתם והם לא תוצר ממשי של 'המערכת הישראלית'. כמו למשל אותו בחור יקר מאילת שנשא היום את דגל ישראל במצעד הסיום.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם