מייקל פלפס יוסיין בולט והיילה סטאין
השחיין שמחק את ספיץ והאצן שמחק את ארה"ב היו ענקים, אבל דווקא המרתוניסט המקשיש, שאיחר להגיע לאיצטדיון, גרם לנו לכבד את ההנאה שבאיטיות. וגם: על העמך הסיני והסטיגמות
אני מחכה להיילה סטאין שיגיע. לפני 23 דקות וחצי עבר פה סמואל קמאו וואנסירו מקניה וחצה את קו הסיום בריצת מרתון. שעתיים, שש דקות ו-32 שניות. זה אומר שהוא רץ כל קילומטר בפחות משלוש דקות ב-31 מעלות חום וקרוב ל-70 אחוזי לחות. בשורה התחתונה - מטורף. הוא, התוצאה והסיטואציה.
23 דקות עברו והקהל באיצטדיון מתחיל לזחול החוצה באיטיות, נאחז במעקות האיצטדיון, מסתכל עוד פעם לאחור אל הזירה, מתרפק על מה שהיה פה בימים האחרונים, צורב בתודעתו את הזיכרון. כל אחד והגיבור הפרטי שלו.
אנחנו עוד מחכים להיילה סטאין, איש המרתון שלנו. עברו ארבע שנים מאז הריצה המצוינת שלו באתונה והמקום ה-.20 אבל מאז הוא לא הפך ליותר צעיר. הוא אומר שהוא בן ,45 הרישומים מדברים על .53 זה לא משנה, אבל זה לא גיל שרצים בו מרתון במעמד כזה.
אני רואה את הריצה מהמסך במרכז התקשורת. כשהקנייתי מתקרב לאיזור האיצטדיון אני רץ בחזרה ליציע, לראות את מעמד הכניסה. אחד הזכרונות הכי מונצחים אצלי מאולימפיאדות, אולי הכי מונצח, זו הכניסה של אמיל זאטופק לאיצטדיון בהלסינקי ב-,1952 בדרך להשיג מדליה שלישית אחרי שתי מדליות זהב ב-5,000 וב-10,000 מטרים.
פועל הנעליים ממוראביה בן ה-,30 שלא רץ עד אותו יום אפילו פעם אחת את הריצה הזאת, סיים ראשון ב-2.23.03 שעות. התוצאה הזאת של זאטופק מ1952 היתה מספיקה לו אתמול למקום ,45 טוב יותר מהתוצאה של ארג'ון באסנט מנפאל, אבל עדיין טובה יותר בשבע דקות מזו של סטאין שלנו. עניין של שני ק"מ בערך.
כשהסינים כבר ביקשו למרק את האיצטדיון לקראת טקס הסיום של הערב, ומישהו הציע להשאיר את המפתח מתחת לשטיח, הופיע סטאין באיצטדיון, מנסה להדביק את יואכים נשימרימנה מהרפובליקה של בורונדי. לשווא. מקום 69 ב-2.30.07 שעות, כשהוא מקדים רק שבעה רצים שסיימו את הריצה.
השאלה הגדולה - האם מדובר בגיבור או בקוריוז - נשארת פתוחה. אפשר לשאת אותו על כפיים על זה שלא ויתר למרות הכנה נוראית שכללה מנת פסוליה בבית סוהר בגונדר. אבל מצד שני, עם מקום 69 מ-,76 גם איתי מגידי יכול להרגיש שהוא מטוס.
הסופר הצ'כי מילן קונדרה מספר בספרו "ההנאה שבאיטיות" על רוזנת ואביר שמבלים ליל אהבה איטי, זוחל ממש, שמגיע למימושו רק עם עלות השחר. קונדרה מדבר על המאה ה-,18 שבה מתואר סיפור הרומן כתקופה שבה עצם החיזור והמאמץ הקדחתני סביבו היה לב העניין.
ואילו המאה שלנו, ממשיכתה של המאה ה-,20 היא בית משוגעים שאיבד את אותה הנאה שבאיטיות, שהעולם שלנו הפך לקרוסלה חסרת מעצורים של אירועים ושברי אירועים, של פורענויות, אסונות, חבלה, סיפוקים מהירים ו-9.69 שניות
השאלה הגדולה ששואלים רגע לפני שמתקפלים מכאן היא מי יותר גדול - מייקל פלפס או יוסיין בולט. אפילו הניסיון להכתיר אחד, שיהיה הגדול מכולם, כדי שיהיה אפשר להתעסק רק בו - היא גם יציר העולם התחרותי ששואף לאותו מספר .1 כאילו שאין מקום לכולם. פלפס ענק, ובמידה אחרת גם בולט ענק.
ברמה האישית אני אוהב יותר אתלטיקה והיא יותר חזותית משחייה שבה כמעט כל הגוף נמצא מתחת למים. פלפס מחק את השיא של מרק ספיץ, שהחזיק מעמד 36 שנה, אבל לעומתו בולט בא ובשמה של ג'מייקה מחק את אמריקה הגדולה מהענף שבו שלטה ללא עוררין, ועוד נתן השראה לנשות ג'מייקה לחקותו בריצותיהן המקבילות. ומיהי ג'מייקה? מדינה של 2.7 מיליון תושבים. להריע להם.
3. אני עוזב את סין והסינים בתחושות אחרות מאלו שהחזקתי כלפיהם לפני שהגעתי לכאן. סין הרימה פה משחקים כמעט באפס תקלות. קל מאוד להיתפס לקלישאות ולומר שהם עבדו כמו רובוטים. זו שטות. בכל פינה ומקום שהיינו בהם, היתה נשמה אדירה שהם הכניסו למנגנון הבלתי נתפס הזה.
צבא המתנדבים לא עבד כמי שכפאו שד אלא חייך בטבעיות, היה שם לכל שאלה, עזר בכל קושי, בדק, ניסה, ארגן, אלתר אפילו וכמעט שבכה כשלא הצליח לענות על מבוקשי.
הם היו שם בכל יום, בכל שעה, זקופים, עירניים, טריים. גם ביום אחרון. שום סימן של רפיון. הם הקימו פה מצודות ספורט מרהיבות לנצח, והם גם יודעים לתחזק אותן. אחרי ה-100 מטרים של בולט, יצאו 91 אלף איש החוצה, וכשנעלמו, הרצפה סביב היתה מבהיקה.
בעוד שבועיים, כשייגמר בר"ג המשחק מול שוייץ, נסו לעבור שם דרך הררי האשפה והוונדליזם שיישארו. כשאבא משליך זבל לרצפה, ממי אמור הילד שלו ללמוד איך לנהוג. לעולם לא נוכל להרים מתקנים בסטנדרטים שלהם, וגם אם נרצה, תמיד יוציאו אצלנו התנגדויות, ידרשו פיצויים, יבקשו אחוזים, ישיגו דחייה. המטרו בת"א יקום כנראה ב-.2013 רק התחנה הראשונה.
לפני יומיים, ליד מקדש השמים, ראינו את העמך מבלה את השבת שלנו. הצעירים שיחקו בכדור נוצה, הקשישים שרו במקהלה, בדיוק כמו אצל אפי נצר וחברים, וכל השאר שיחקו דומינו או קראו עיתון, ניגנו על כלי עתיק, נמנמו או סתם טיילו וחיפשו מחסה תחת העצים המצלים. והפארק נשאר נקי. ואף אחד לא הבעיר אש ועשה מנגל. והם עדיין היו מאושרים.
לסינים באים בטענות שהם מזהמים את העולם, שיש להם מפלגה אחת, שהם יטביעו יום אחד את האמריקנים עם אגרות החוב שהם מחזיקים אצלם, שהם מדכאים טיבטים ומוציאים אזרחים להורג יותר מבכל מדינה אחרת בעולם בכל שנה. אבל בהיסטוריה של העולם, סין היא לא בדיוק האיש הכי רע בסיפור. דווקא באירופה, כאילו ערש הציוויליזציה והתרבות, צמחו המדינות המנוולות ביותר ונרצחו הכי הרבה אנשים.
4. ומה איתנו? לבן-גוריון מיוחסת האימרה "לא חשוב מה חושב העם, חשוב מה שטוב לו." במידה מסוימת היא עשתה לו עוול כי מתנגדיו ניסו להציגו כאויב הדמוקרטיה וחובב של שלטון יחיד. אבל בן-גוריון הבין שיש בעיה עם העם והוא זקוק למנהיג וליד מכוונת.
ישראל זוכה מאז ברצלונה 1992 במדליה אחת לפחות, ומסיימת בשליש העליון של המדינות שחוזרות עם משהו הביתה. זה לא מעיד על תרבות ספורט שצמחה פה אלא על הסתמכות על הכישרון הטבעי התורן שהציל את התחת לעסקנים, 'והביא קצת נחת למדינה'.
כיוון שאנחנו לא באים ממשטרים ריכוזיים כמו מזרח גרמניה או קובה, שראו בספורט אמצעי לחיזוק השלטון והרעיון המרקסיסטי, נשאר לנו לדבוק במצוינות, ביסודיות ובחינוך לספורט. מלבד איים בודדים של איכות, אנחנו כושלים בבסיס. בבתי ספר אין כמעט תחרויות אתלטיקה או מאבקים בין ארציים בריצות שדה, ולכן לא מפתיע שישראל שולחת סבא להישחט במרתון.
אין אצלנו מעקב מוקפד אחר כשרונות, והכל יקום וייפול על כשרונו של אינדיבידואל אחד בג'ודו ואולי קצת יותר בשייט. בגלל היעדר המנהיגות בירושלים, הכל מוקרן כלפי מטה, עד לספורט. אין אבא ואמא. רק אותו סבא חביב במרתון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם