הבלתי מנוצח: פרידה מג'ו פרייזר
ג'ו פרייזר עשה את מוחמד עלי גדול. עלי עשה את פרייזר נצחי. אלוהים, אלוהים, כמה גדול היה האיש הגונח

אחרי 14 סיבובים, שהניבו יותר רגעים מקפיאי דם ("הכיתי אותו מכות שהיו מפילות עיר," אמר פרייזר אחרי הקרב ,( ויותר משפטים בלתי נשכחים ("זה היה הכי קרוב שאפשר להגיע למוות," אמר עלי ) מאיזשהו אירוע ספורט אחר העולה בזכרון, הפסיק המאמן של פרייזר את הקרב ועלי הוכרז מנצח.
אבל פרייזר לא נוצח. מוחמד עלי הוא המתאגרף הגדול בהיסטוריה, בעיני הספורטאי הגדול אי פעם. אבל אי אפשר לחשוב עליו בלי לחשוב על ג'ו פרייזר.
פרייזר לא היה משורר ראפ, בדרן בחסד עליון ומתאגרף זריז רגליים ומתוחכם כמו עלי. הוא היה מתאגרף קלאסי וחובט שמעטים כמוהו בהיסטוריה.
מכת הקרס השמאלית שלו מדהימה בעוצמתה יחסית לאיש שגובהו היה פחות מ180- ס"מ ומשקלו היה נמוך יחסית למתחריו. היא יכלה להפריד כל יריב מההכרה שלו ברגע. הוא ידע לספוג, באותה רוח בלתי ניתנת להכנעה שהציג בשלושת הקרבות נגד עלי.
הוא ידע, מהרגע שבו הוכתר לאלוף עולם ב1968- (כשעלי מושעה מאיגרוף ונחשב בעיני רבים לאלוף האמיתי) ועד לרגע שבו לא קם מהכיסא אחרי הסיבוב ה14- במנילה, שלעולם לא יוכל להיות יותר ממס' .2
אבל יש הבדל בין להיות מס' 2 לבין להפסיד. בימים שלפני הקרב הראשון ביניהם עשה עלי, שידע היטב שמצבו הגופני נחות משל יריבו, הכל כדי לנצח את פרייזר מחוץ לזירה. הוא העליב אותו פיזית ")מכוער") ומוסרית ")הדוד תום," כלומר שחור שמתחנף ללבנים") למרות שפרייזר לא היה זה או זה.

פרייזר, למעשה, עמד לצידו של עלי כשזה הופשט מכתרו עקב סירובו לשרת בצבא. פרייזר ניצח, בקרב לא אסתטי ונשכח לגמרי, ועלי גמל לו בשני הקרבות שבאו אחר כך.
אבל הדם הרע ביניהם לא נרגע לעולם ועבר גם לדור הבא: בתו של פרייזר, ג'קי, עורכת דין והיום שופטת, נכנסה לזירה בגיל 39 עם ליילה עלי הצעירה ממנה ב15- שנה (עלי ניצחה ). אבל פרייזר ועלי גם ידעו שאין להם קיום זה בלי זה. פרייזר עשה את עלי גדול; עלי עשה את פרייזר נצחי.
אתמול שלח לי חבר ציטטה של פרייזר, שבניגוד לעלי נחשב למי שמדבר עם האגרופים: "אתה יכול לתכנן חיים או קרב, אבל
שם באות לידי ביטוי ריצות הבוקר שלך. אם רימית שם, בחשכת הלילה - עכשיו כולם יראו את זה, באור הבוהק."
ג'ו פרייזר לא רימה מעולם. הוא לא החמיץ ריצת בוקר, קפיצה על חבל, מכה עד השק המהיר או הכבד. הוא לא מצמץ מעולם, גם מול החובטים המפחידים ביותר שידעה הזירה.
"אלוהים, אלוהים, הוא אלוף גדול," גנח פרייזר על מיטת המעסה, עיניו עצומות, ברגעים שאחרי ה"ת'רילה במנילה." אלוהים, אלוהים, כמה גדול היה האיש הגונח.