
מהבית האטלנטי לאדריאטית
האוהדים יסלחו, השחקנים ישכחו, והחודשיים שאבדו לא באמת מזיזים למישהו. היחידים שישלמו את מחיר ההשבתה ב-NBA יהיו המאמנים
צפו: 18 נק' לכספי בבכורה בקאבס
הכל אנשים: דמויות המפתח של העונה
אם יש דבר שאמור לצמוח מהקיץ המטורף, שבו הליגה כמעט ביצעה חרקירי מחוף לחוף, זו קצת צניעות לטווח קצר: לכל המעורבים התברר שלאף אחד לא ממש אכפת אם ליגת הכדורסל המקצוענית תירה לעצמה בראש. יש פוטבול, בייסבול, מכללות. אם יש NBA נבוא, ואם לא, גם לא נורא.
זו כאמור צניעות לטווח קצר: באפריל הבא כל מי שיהיה מעורב בפלייאוף יחזור לחשוב שהשמש זורחת לו מהבק-קורט, למרות הרייטינג הלא מרשים. ככה זה בספורט. אבל הרגש החדש הזה עשוי להשפיע על חודשי הליגה הראשונים, שממילא מתנהלים בצל הפוטבול הזולל את כל תשומת הלב.
ברור מעל לכל ספק שאף אחד לא ממש מצטער לקבל 66 משחקים ולא 82, ואף אחד לא מייחס חשיבות גדולה למה שקורה באוקטובר-נובמבר. אפילו חלק מהשחקנים מברכים על כך בצינעה (ומקללים באותו זמן את אובדן חמישית מהשכר שלהם).
זה עוד יותר טוב, מפני שהחודש-חודשיים הבאים יהיו קדם-עונה לכל דבר, חוץ מזה שהתוצאות נספרות. סגלים יתגבשו וישונו תוך כדי תנועה, לאחר 16 יום שאליהם נדחסו גם מחנות האימונים המקוצרים וגם כל עונת הטריידים וההחתמות. קבוצות יבדקו איך השחקנים שלהן מסתדרים עם לוח הזמנים הדחוס, שייעשה קטלני עוד יותר כשיגיע הפלייאוף.

הניסיון של עונת ההשבתה הקודמת, 1999, אומר שזה עובד בסופו של דבר לטובת הקבוצות שכבר יש להן בסיס של וטרנים משופשפים, ושיטה שכבר הוכיחה את עצמה. ובמילים אחרות, דאלאס או סן אנטוניו.
מי שישלם באמת את המחיר הם המאמנים. הם ניצבים על קו התפר המודלק בין השחקנים להנהלות, הם שצריכים לגבש שיטה והיררכיה לסגלים שנבנו בחופזה ושכמעט לא התאמנו, ועם מספר משחקים מופרז בשבוע אפילו בתנאי ה-NBA. אטורה מסינה, שהמיר את הצמרת האירופית במשרה מקצועית במערכת של הלייקרס (וקיבל סגל שלא הרבה יותר טוב ממה שהיה לו בצסק"א), מוזמן להרים טלפון לידידו דיייד בלאט, שיספר לו איך זה נראה.