חזיתי בו: פרויקט ליונל מסי
אני מרים את הראש, והוא עושה לי סימן של "תביא את הכדור". הסתכלתי, ולא האמנתי: זה היה מסי. דני רופ על החבר החדש
האהדה הגדולה שלי לברצלונה ולמסי התגברה בחמש-שש שנים האחרונות. הייתי אוהד
תוך כדי זה ברצלונה התחילה לצמוח עם שלל הכוכבים שלה, עוד לפני מה שהיא הייתה היום, והאהדה לקבוצה הזו הלכה וגברה ככל שהכדורגל הפך לאיכותי יותר - עוד לפני ההישגים. ליאו מסי עוד היה אחד הכוכבים העולים, אבל רונלדיניו היה הכוכב הגדול של ברצלונה, תיירי הנרי היה שם, סמואל אטו. היו גם פויול, צ'אבי ואינייסטה.
לפני חמש שנים הייתי בכנס בברצלונה ורציתי לראות את הקמפ נואו. הגעתי ביום האחרון לסיור במגרש ובמוזיאון. נכנסתי למתחם שכנראה אסור היה להיכנס אליו, וראיתי המון אנשים בחוץ, צלמים וצוותים, ואני בתוך מגרש אימונים, ושחקנים משחקים שם. עליתי למגרש, שואל את עצמי אם זה דשא סינתטי או רגיל, ופתאום כדור עף לעברי. אני מרים את הכדור, מרים את הראש, ובנאדם עושה לי סימן של "תביא את הכדור". אני מסתכל ונראה לי שאני בחלום: זה היה מסי, ורונאלדיניו עומד לידו.
התברר שאני עומד בתוך מגרש האימונים, באמצע אימון יום חמישי לפני משחק, ורואה את כולם לידי. אני אמנם כבר בחור מבוגר, אבל השתוללתי מהתרגשות. הבאתי איתי רק מצלמה סלולרית, כי לא חשבתי שיהיה מה לצלם, כולה מוזיאון. אבל התחלתי לצלם בסלולרי כמו משוגע, את השחקנים, האימון, הכל.
בסוף האימון הם יצאו, והיו שם חמישה־שישה אנשים, כנראה בני משפחה או מקורבים, שהצטלמו עם כל אחד, קיבלו חתימה מכל אחד, ואני, מרוב הלם, לא ביקשתי להצטלם עם מסי או רונאלדיניו באופן אישי, אלא רק השתרבבתי לצילום הקבוצתי. ככה פגשתי את מסי פנים אל
מאותו רגע האהדה לקבוצה גברה ברמה מטורפת, עקבתי אחרי כל שער של מסי, אני מתווכח עם כל מי שאומר שהוא לא הכי גדול אי פעם, אם אומרים שזה פלה, מראדונה, או זידאן - כמו שמיקי חיימוביץ' טוענת. נסעתי לקמפ נואו שוב, הצטלמתי כמו ילד בן 10 ליד בובה של מסי.
הייתי במשחק עם אחי, אחר כך במשחק אחר עם אשתי - שגם היא התרגשה נורא ולא רצתה לצאת, והשיא היה גמר ליגת האלופות, עם הבן שלי. נסענו לגמר, צרחתי שם בקהל בטירוף, הפכתי להיות פנאט. יש לי בגדים של ברצלונה, טרנינג של ברצלונה, הכיסוי של הנייד הוא של ברצלונה.
מסי מדהים. הוא בנאדם צנוע, ענו, פשוט, רגיל. זה השחקן הכי גדול שקם לכדורגל מאז ומעולם, ומה שעושה אותו לכזה זו העובדה שהוא נפל לתוך קבוצה מדהימה. ברצלונה לא רק משחקת ביחד, היא חושבת ביחד. השחקנים ממש חושבים ביחד. רואים את זה כשמסי הולך לשחק בנבחרת ארגנטינה, שם אין את החשיבה הזו. לא חושב שאנחנו, בני ה-30 וה-40, נזכה לראות דבר כזה עוד פעם.
מסי יודע תמיד איפה להיות. הוא בכלל לא רץ כל כך הרבה, לא משתולל. הוא יודע לאן למסור, איפה לעמוד ואיך לקבל את הכדור. מעבר ליכולות הטכניות, אי אפשר לקחת לו את הכדור. גם במשחקים החלשים שלו, אגב, כשהוא לא מבקיע, כל כך הרבה שומרים עליו וכל השאר פנויים. הבן שלי, גם הוא כל הזמן מדבר על מסי. היתה תקופה שהוא היה דומה לו.
כשהיינו באנגליה עצרו אותו אוהדי מנצ'סטר יונייטד ורצו להרביץ לו. נראו בדיוק אותו דבר. מסי וברצלונה, יחד עם ההתעסקות של הבן שלי בכדורגל, פשוט החזירו אותי לילדות, החזירו לי את האהבה לכדורגל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם