המשחק זה הוא: פרויקט ליונל מסי
חייזר שהיה נוחת כאן לא היה מאמין שהבחור הנמוך, המבויש, הוא המסי הזה שמטריף את העולם. בן כספית על העילוי הגדול
ליאו מסי הוא השחקן המענג ביותר שידע הכדור, זה שבו אנו בועטים, וגם זה שעליו
הוא לא הראשון שמאלץ אותנו לראות את מהלכיו בהילוך חוזר, איטי, כדי להבין מה היה לנו שם, אבל הוא הראשון שעושה לנו את זה פעמיים־שלוש במשחק. לקודמיו זה קרה פעמיים־שלוש בקריירה.
לפעמים נדמה שהיכולת שלו אינסופית. שהוא פשוט יכול לעשות כל מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה. שעוד רגע הוא יעשה את כל מעשי הכשפים שהוא רגיל לעשות, רק ברוורס.
אין לו פוזה, אין לו אגו, אין לו כבוד, אין לו פתיל קצר, אין לו גינונים, אין לו צרכים מיוחדים, אין לו דרישות, אין לו הברקות מילוליות, הוא אדם משעמם, הוא מרואיין נורא, הוא נראה כמו הבחור מהדלת ממול שאף אחד לא זוכר איך קוראים לו.
לו היה נקלע לכאן חייזר מהחלל החיצון, שגם אוהב כדורגל, והיינו מראים לו את מסי הגדול, הוא לא היה מאמין שזה האיש שמטריף את העולם, שזה, הבחור הנמוך, הלבנבן, בעל הלחיים הוורדרדות, המבט המבויש והבלורית, הוא ליאו מסי הגדול, הפרעוש בכבודו ובעצמו.
תעמידו אותו רגע ליד כריסטיאנו רונאלדו. מי מהם נראה כוכב? רונאלדו משדר כוכבות בכל גן מתשלובת הגנים המושלמת שלו, מהג'ל בשיער ועד מגיני הקרסוליים, ומסי? אם הוא לא היה מי שהוא, אף אחד לא היה מסובב אחריו את הראש ברחוב. אבל אז, בקצה הרחוב, נמצא המגרש. כל קיומו והווייתו של מסי נוצרו בשביל המגרש הזה. משהו קסום קורה לבחור הזה על הדשא.
משהו שאף אחד לא יכול להסביר, שאין לו נוסחה, שאי אפשר ללמוד אותו. נולדים איתו. תקראו לזה ניצוץ, או גאונות, תקראו לזה איך שתרצו, אבל הבחור הזה מחולל על מגרש הכדורגל דברים שלא התחוללו עליו מעולם. הוא לא עושה את זה בתדירות של פעם בכמה חודשים, או בכמה שבועות, או בכמה משחקים, כמו עמיתיו הכוכבים בני התמותה. הוא עושה את זה כל כמה דקות.
ותמיד, אבל תמיד, נדמה לך שזה בא בלי מאמץ, שזה פשוט נשפך ממנו בהיסח הדעת, אגב אורחא, על הדרך, לא בכוונה. הוא שחקן הכדורגל האולטימטיבי. כשבראו את המשחק הזה, חשבו עליו.
מה עוד אפשר לבקש? מה אפשר לשפר? אין כמעט תחום שבו מסי יכול להיות טוב משהוא עכשיו. וזה עוד לפני שדיברנו על האופי הנדיר שלו,
הכדור מאוהב במסי, נדבק לרגליו, מתלטף בנעליו, משוגר ממנו בכמויות עצומות של כוונה, מוטיבציה, תחכום ומקוריות. כן, הטור הזה עמוס קלישאות ותיאורים פומפוזיים חוצבי להבות שהיו נשמעים מגוחכים, אולי אפילו גרוטסקיים, אילו היה מדובר בכל דבר אחר. מכיוון שאנחנו מדברים על מסי, אז כל מה שאתם קוראים כאן הוא אנדרסטייטמנט. כי כל מי שבעט בכדורגל בילדותו, כל מי שהריח דשא בבגרותו, כל מי שמאוהב במשחק המופלא הזה בחייו, יודע שמסי גדול בהרבה מסך הקלישאות שנכתבות עליו.
יצא לי לראות אותו משחק כמה פעמים. האחרונה הייתה בגמר הצ'מפיונס מול יונייטד בשנה שעברה. התחושה עילאית, הקתרזיס מושלם, הסחורה סופקה במלואה (בארסה ניצחה 3־1 את יונייטד הגאה בוומבלי וזכתה בצ'מפיונס, מסי הבקיע), וכל מה שנותר לי היה לברך את הרגע ולהודות שהוא רגע הכדורגל הגדול ביותר שחוויתי אי פעם. חוץ משער האליפות של ערן זהבי בטדי, כמובן. ואולי גם הגול ההוא של סיני בימק"א. כן, והריפעטיל.
ותמיד, אבל תמיד, נדמה לך שזה בא בלי מאמץ, שזה פשוט נשפך ממנו בהיסח הדעת, אגב אורחא, על הדרך, לא בכוונה. הוא שחקן הכדורגל האולטימטיבי. כשבראו את המשחק הזה, חשבו עליו.
מה עוד אפשר לבקש? מה אפשר לשפר? אין כמעט תחום שבו מסי יכול להיות טוב משהוא עכשיו. וזה עוד לפני שדיברנו על האופי הנדיר שלו, על השלווה, רוח הספורט, הווינריות הבלתי נגמרת, הקבוצתיות, האהבה. מסי אוהב את המשחק ואת הכדור, ונדמה לי שזה הדדי.
הכדור מאוהב במסי, נדבק לרגליו, מתלטף בנעליו, משוגר ממנו בכמויות עצומות של כוונה, מוטיבציה, תחכום ומקוריות. כן, הטור הזה עמוס קלישאות ותיאורים פומפוזיים חוצבי להבות שהיו נשמעים מגוחכים, אולי אפילו גרוטסקיים, אילו היה מדובר בכל דבר אחר. מכיוון שאנחנו מדברים על מסי, אז כל מה שאתם קוראים כאן הוא אנדרסטייטמנט. כי כל מי שבעט בכדורגל בילדותו, כל מי שהריח דשא בבגרותו, כל מי שמאוהב במשחק המופלא הזה בחייו, יודע שמסי גדול בהרבה מסך הקלישאות שנכתבות עליו.
יצא לי לראות אותו משחק כמה פעמים. האחרונה הייתה בגמר הצ'מפיונס מול יונייטד בשנה שעברה. התחושה עילאית, הקתרזיס מושלם, הסחורה סופקה במלואה (בארסה ניצחה 3־1 את יונייטד הגאה בוומבלי וזכתה בצ'מפיונס, מסי הבקיע), וכל מה שנותר לי היה לברך את הרגע ולהודות שהוא רגע הכדורגל הגדול ביותר שחוויתי אי פעם. חוץ משער האליפות של ערן זהבי בטדי, כמובן. ואולי גם הגול ההוא של סיני בימק"א. כן, והריפעטיל.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם