חולי הצלחות: השחייה בדרך הנכונה
אפשר לומר שהשחייה הישראלית סתמה לכולם את הפה בשבוע האחרון. רק שהמדליות אפילו לא מתחילות לתאר את עומק השגשוג
יהונתן קופלב זוכה במדליית הזהב צילום: רויטרס
הבוקר (שני), כשנבחרת ישראל חוזרת מאליפות אירופה עם אלוף משלה, חמש מדליות ו-11 הופעות בגמר, למשקיף מהצד לא נותר אלא לתהות: אם כך נראה ענף חולה, אולי כדאי שנבקש מחברי המשלחת להתעטש על הספורט הישראלי כולו. שיידבק קצת.
כבר כמה שנים הענף מתנהל בצל ויכוח אישי מכוער בין האופוזיציה לשלטון הרוב. סכסוך שחרג מכל פרופורציות. בדרך, טענות לקיפוח הגיעו עד האשמות באפליה וגזענות. למאמן הלאומי קוראים "שקרן", ליו"ר האיגוד "דיקטטור", ושחיין שלא עומד בקריטריון נשאר בבית "בגלל שהוא ערבי".
אז איש לא יטען שאין מלחמות באיגוד. ודאי שיש. גם אמוציות, טינה ואפילו פוליטיקה. עסקני ספורט הם גם פוליטיקאים. רק שהשחייה הישראלית הוכיחה השבוע שוב שהיא יודעת מה היא עושה. ואם לא התנצלות, מגיע לה לפחות הקרדיט הציבורי, להמשיך לעשות. ההכרה שאם הוועדה המקצועית מקבלת החלטה, כנראה היתה סיבה עניינית. כמו אתמול, כשלא איפשרו לגיא ברנע עוד הזדמנות לקבוע קריטריון בשליחים. וברנע שייך להפועל ירושלים.
כמובן, אפשר לטעון שאין קשר הכרחי בין הצלחות במים לבעיות ניהול. להזכיר משטרים לא סימפטיים, שהגיעו להישגים מאוד מרשימים, גידלו אלופות אולימפיות בהתעמלות, והודפי כדור ברזל משובחים. רק שהסיפור של השחייה הישראלית הרבה יותר מרשים מחמש המדליות כשלעצמן.
המדליות מצטלמות טוב, הגמרים מצוינים לכותרות, ונותנים הזדמנות לאלה שלא מכירים לזרוק מבט. אבל בדיון הזה, המבחן המהותי והיותר חשוב, כמו שמספרים המורים למתמטיקה, הוא הדרך.
דרך שיודעת לקחת ילד מאשדוד ואחד מחיפה. בחורה מוכשרת מעמק חפר, שניים מעומר וקיבוצניק מחמדיה, ולנווט אותם לצמרת האירופית. אותה מסגרת שמאז 1997, בין הדורות המתחלפים, שומרת כמעט בקביעות על ראש חץ של ספורטאי על. ובאופן עקבי, בלי להשתמש ברכש מוכן.
לא בטוח שליאוניד
קאופמן יתחבר להקבלה, אבל בגדול, במקום לקנות ביצים הביאו תרנגולת. קאופמן עלה לפני 21 שנים. השחיינים עצמם, כולל שמונה מדליסטים, מאיתן אורבך ועד יונתן קופלב, למדו לשחות כאן. בעזרת תשתית רחבה, באגודות שונות, אצל רשימה ארוכה של מאמנים. בדרך כלל, עם המשך במסלול טיפוח המצטיינים שמוביל קאופמן (בשנים האחרונות לצד חנן גלעד) במכון וינגייט.
ועדיין, בין שעוני העצר, עדות האופי הכי נוגעת הגיעה השבוע בספונטניות דווקא מפייסבוק. משחייני עבר, הווה ועתיד, ללא הבדל מין, סגנון או מועדון, שחיו כל מקצה. חברים לשעבר בנבחרת, חברים שעוד יהיו, וכאלה שכבר לא בהכרח מכירים אישית את כל יורשי העצר, ועדיין חגגו כל גמר, כאילו הם עדיין קופצים כל בוקר בשש לבריכה. ככה אמור להיראות ענף מאוד בריא.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם