מינימליזם מונומנטלי: על גמר ווימבלדון
מארי הרגיש את משק כנפי ההיסטוריה חולף על פניו ובוחר לטוס לצד השני של הרשת וסמפראס יכול להיפרד מהמקום הראשון בזכיות בווימבלדון. הוא ישאר שם מקסימום שנה - שנתיים
נמאס להם כבר לבנות את אכסניות הספורט המלכותיות ביותר בעולם, מוומבלי עד ווימבלדון, ולחלק פרסים לאחרים. לבנות מגדלים באוויר, להמר עליו בסוכנויות ההימורים, להזכיר לו בעיתון שהוא הבריטי הראשון במעמד הזה אחרי 74 שנה, ואז לבכות.
אחרי 74 שנה ושלוש שעות, פלוס-מינוס, זה נגמר. רוג'ר פדרר נחלץ לרגע מבועתו הסטרילית ונשכב על הגב באותה תנוחת ניצחון, די מופרכת צריך לומר. זו תנוחה שאומרת "אני לא מאמין שעשיתי את זה שוב," למרות שכולנו האמנו שזה יקרה, למרות שהפסיד במערכה הראשונה.
כל השמנת והסלט של לונדון התגייסו לבלום אותו. ראש הממשלה קמרון, האחיות מידלטון, משפחת בקהאם, סר אלכס במחווה של סקוטי לסקוטי, קליף ריצ'ארדס, סטן סמית.' זה אותו סמית' מנעלי האדידס הלבנות עם הפסים הירוקים, שקיבלתי לבר מצווה מאיזו דודה, ונשאו את שמו.
הרבה שנים חשבתי שסטן הוא בסך-הכל נעל. בטקס, רגע אחרי שהכל נגמר, מארי נגע ללב. הוא מתח את כל שרירי פניו כדי לדחוק את הבכי שאיים להתפרץ. הוא היטה את כתפו וממש הקפיד לא להסתכל לעבר היציע בו ישבו המשפחה והחברה, כדי לא להישבר. מעניין על מה בכה.
מארי: "פדרר משחק לא רע יחסית לגיל 30"
על זה שהוא, הקוטר הלאומני ושובר המוסכמות, קיבל חיבוק סוחף שכזה מהממלכה ובכל זאת הכזיב את הרגילים להתאכזב? מארי הרגיש את משק כנפי ההיסטוריה חולף על פניו, מתעכב לרגע אחרי המערכה הראשונה, אבל עדיין בוחר לטוס בגובה נמוך מעל הרשת, לצד השני של הרשת, עדיין עם האיש שהגדיר מחדש את המינימליזם בטניס, והפך אותו למונומנטלי.
אני לא בטוח שהתאומות של פדרר ישבו שם כל המשחק, אבל זה הווימבלדון הראשון שהן יכלו להצביע לעבר המגרש, כשהוא הניף גביע ולצעוק "הנה אבא."
זה היה רחוק מלהיות הגמר המדהד ביותר שראינו בווימבלדון, אבל למרות שסמפראס הוא עכשיו שותף שלו בשיא הזכיות, אני במקומו של פיט לא הייתי בונה שזה יחזיק יותר משנה. מקסימום שנתיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם