 |
/images/archive/gallery/476/196.jpg עקרת בית.
צילום: יחסי ציבור  |
|
|
|
|
| דן לחמן קרא את המקראה "ללמוד פמיניזם" וחזר עם כמה תובנות על יחסי נשים וגברים והשיעור שיכולים גברים ללמוד מההיסטוריה של התנועה הפמיניסטית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אוי המלה הזאת, פמיניזם. לא נמאס לכם ממנה? אז זהו, שלא. נכון שנשים רדיקליות מסוימות הביאו לרוויה את יכולת ההקשבה למה שהן אומרות. אך המושג, המשמעות שלו, חי ותוסס. הוא ממשיך להיחקר באוניברסיטאות וממשיך להיות נושא מרכזי בחברה.
מה אנחנו יודעים על פמיניזם? אנחנו, הגברים,
ובחלקנו גם נשים שאינן תופסות את עצמן, ככאלה. כולנו שמענו על דרישה לשוויון זכויות נשים ועם זה כולם מסכימים. רובנו שמענו את המונח "תקרת הזכוכית", ואת זה מעטים יותר מבינים. נו, אז הן רוצות עוד? הרי שוויון כמעט והושג, נשים משפיעות מופיעות בכל מקום. מה הן צועקות. לעיתונאי גבי ניצן היה טור "פמיניסטי" בשנות השמונים. אינני זוכר אם ב"כותרת ראשית" או ב"חדשות" אך אני זוכר אותו כגבר הראשון שהסב את תשומת הלב הגברית אל המושג וקירב אליו גם כמה גברים. אישה שאני מכיר אמרה לי פעם:
"מצד אחד, אני מקבלת את הדרישה לשוויון. לא רק בגלל שזה גם נוגע לי אישית, אלא מפני שצריך שוויון בין בני אדם. מצד שני, אני לא יכולה לקבל את מה שהפמיניזם עושה לנשים. הוא מוחק את מיניותן, מנתק אותן מהרגשות הרומנטיים, הופך את הגבר לקרציה. ואני רוצה את הגבר שלידי, גבר, לא קרציה".
לאחרונה יצאה אסופת מאמרים על פמיניזם, אסופה שמנסה להקיף כמה שיותר תחומי וכיווני מחשבה שנולדו עם התפתחות הרעיון. המאמרים מובאים לפי סדר תאריך כתיבתם.
די מפתיע למצוא את מאמר הפתיחה שנכתב כבר ב-1791. מובן שאפשר להיזכר בסופרג'יסטיות שדרשו זכות בחירה, בעיקר כנשים אקסצנטריות רעשניות, שנתנו כמה תפקידים טובים לשחקניות קולנוע. למשל, זוכרים את השם אמה גולדמן ולא תמיד יודעים לאן לשייך אותו. הרעיון התפתח וזחל כמו לבה מתחת לפני השטח.
כך שהפמיניזם איננו באמת דרישה חברתית חדשה. הוא שינה את פניו, הרחיב את כיווני המחשבה, אך נמצא אתנו כבר מאות שנים. הוא התבשל לאט וסופו חמין שיצא מוצלח.
אולאמפ' דה גוז' כתבה את המאמר "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" בשנת 1791 כתגובה ודרישה לכלול את הנשים בסדר הציבורי בעקבות המסמך המכונן של המהפכה הצרפתית, "ההצהרה על זכויות האדם והאזרח". "אתה הגבר, כלום יש לאל ידך לנהוג מנהג צדק? אישה היא השואלת: הן לא תשלול ממנה את זכות השאלה. אמור לי מי שמך עליון לדכא את מיני?", היא כותבת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"מאיפה בא הישו שלך?!"
|
|
|
 |
|
|
|
מרי וולסטונקרפט, שבין שאר מעלותיה היא גם אימא של מרי שלי (שכתבה את ספר האימה "פרנקנשטיין"), מאפיינת את בעיית הנשים בשנת 1792 באנגליה: "הזנחת השכלתן של בנות מיני הוא המקור לאומללותן". היא איננה נמנעת מלקבוע את עליונותו הכוחנית-גופנית של הגבר, אך זו איננה סיבה לדעתה שגברים ידכאו את הנשים עוד יותר ממה שהטבע יצר.
"אני מקווה שבנות מיני תסלחנה לי אם אתייחס אליהן כאל יצורים הגיוניים במקום להחמיא להן על חינן... ברצוני לשכנע נשים להתאמץ ולבנות את כוחן, הפיזי והשכלי, להוכיח להן שדברי חלקות, לב רגיש, עדינות נפש וטעם מעודן, הן מלים נרדפות לחולשה", היא כותבת.
סוג'ורנר טרות לא ידעה לכתוב. היא נולדה לעבדים ונמכרה בעצמה מאדון לאדון כמה פעמים. היא חוותה התגלות דתית והחלה לשאת נאומים בעניין ביטול העבדות ונגד דיכוי האשה, השתתפה בכמה מוועידות הנשים הראשונות שפעלו לזכויות נשים. את הנאום ה נשאה ב1851. נאומה "אני לא אשה?" שוחזר על ידי שומעים ובו היא אומרת בין השאר:
"הגבר הזה שם (מצביעה על הכומר) אומר שנשים צריכות שיעזרו להן לטפס על כרכרות ושיסחבו אותן מעל תעלות... אף אחד אף פעם לא עזר לי לעלות על כרכרה, או לעבור שלולית בוץ... הסתכלו עלי, אני חרשתי ושתלתי ואספתי תבואה לגורן ואף גבר לא עשה את זה יותר טוב. אז מה, אני לא אשה? ואז הוא מדבר על הדבר הזה שבראש... אינטלקט.
"מה הקשר של אינטלקט לזכויות של נשים או של שחורים? והאיש הקטן שם, בבגדים השחורים הוא אומר שלנשים לא יכולות להיות זכויות כמו לגברים כי ישו לא היה אשה! מאיפה בא הישו שלך? מאלוהים ומאישה. לשום גבר לא היה בו חלק! אם האישה הראשונה שברא אלוהים הייתה מספיק חזקה כדי להפוך את העולם לבדה, כל הנשים האלה יחד בטח יכולות להפוך אותו בחזרה ולתקן אותו".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| "לשום גבר לא היה בו חלק". ישו. ציור מתוך האתר bible.com
| /images/archive/gallery/494/309.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
עייפות עקרת הבית
|
|
|
|
|
|
|
בטי פרידן הייתה בין הראשונות, אם לא הראשונה, לזהות את מצוקת חיי עקרת הבית האמריקאית. ב-1963 פרץ לאור הזרקורים ספרה "המסתורין הנשי" ומאז הפך להיות חומר קריאה לכל אשה ובוודאי לכל מי שלומד לימודי נשים באוניברסיטאות. כאן מובא חלק מפתיחת הספר בו בוחנת בטי פרידן את התפתחות הנשיות באמריקה. והיא מזהה שם את תחילת בעיית "עקרות הבית הנואשות". במשך כל השנים שלאחר מלחמת העולם נעשו מאמצים להחזיר את האשה חזרה הביתה, אחרי שיצאה ממנו בגלל שהגברים היו במלחמה.
כל הכתבות בעיתוני הנשים חזרו להלחיץ מחדש: ללמד את הנשים איך לשמור על הבעל, איך להניק תינוק, כיצד להפעיל מדיח כלים, באיזה אופן לאפות לחם ולבשל. הן חונכו לרחם על נשים "נוירוטיות" שרצו להיות בעלות מקצוע חופשי: משוררות, עורכות דין, רופאות ונשיאות. אישה נשית, כך אמרו להן, אינה מחפשת קריירה, איננה רוצה בחינוך גבוה ובאפשרויות שכבר כמעט שהושגו במאבקים הישנים.
פרידן מגלה מהסטטיסטיקות שגיל הנישואין ירד אל סוף גיל העשרה. הייתה ירידה משמעותית במספר הסטודנטיות לעומת העבר. נשים הלכו לאוניברסיטאות לא כדי לקבל השכלה כמו בימים בהם להן קשה להתקבל, אלא כדי לצוד בעל ולנשור מהלימודים. בתי ספר תיכוניים נאלצו להכניס לתכנית הלימודים הדרכה לחיי נישואין. חלק מהמתחתנות היו תלמידות תיכון. נשים ילדו מעל ארבע ילדים בממוצע, דבר שקשר אותן לבית לשנים ארוכות. מידותיהן של נשים בבגדים ירדו בכמה וכמה מידות. מודעות הפרסומת והמוכרים בחנויות הוליכו קו שנשים חייבות להתאים לבגדים ולא להיפך. מיסטיקת חלום עקרת הבית הפרברית הפכה לחלום שהנציח את עצמו וגרם לנשים בעולם לרצות להיות כאלה.
במשך שנים רבות, כל נושאי השיחה בין נשים היו קשורים לגידול ילדים, בשיפור חינוכם בבתי ספר. מקצוען הרשמי הפך להיות "עקרת בית". ביקורת באמריקה על ספרה של סימון דה בובואר "המין השני", שהיה ממתווי הדרך בחשיבה הפמיניסטית באירופה, גרסו שאותה צרפתייה אינה יודעת מה הם החיים.
נשים התחילו להרגיש מועקה ולא הבינו אותה. פסיכיאטר שעבד עם נשות הפרברים טען: "אינני יודע מה קורה לנשים בימינו, אבל ברור לי שמשהו אינו כשורה. רוב לקוחותיי הן נשים ובעייתן אינה מינית". פרידן רואה גם בחיפוש הבעיה המינית הכתבה גברית, כי כך לימדו באוניברסיטה. ומועקת הנשים הלכה והתגברה ולא היו להן מלים לתאר מה עובר עליהן. זו הפכה להיות הבעיה חסרת השם של רבות מנשות אמריקה.
"תופעת עקרת הבית הלכודה" הפכה להיות שם מוכר לבעיה חדשה. כשהתחילו להופיע המאמרים הראשונים בעניין בעיתוני המשנה של אמריקה, אחרי שז'ורנל כמו ה-Time שאל מה יש להן, הגברים ניסו לתלות את הסיבה בחוסר סיפוק מכלי הבית והתחילו לחפש דרך לשפר את מכשירי החשמל הביתיים. אחרים טענו שהאומללות באה מהשכלת ייתר. פסיכיאטרים התחילו לחוש שנשים לא נשואות מאושרות יותר מאלו הנשואות. עוני, חולי, רעב, קור לא היו יותר חלק מהסבל של הנשים הנשואות. דבר מה קרה לנשיות עצמה. ועדיין לא הייתה לזה תשובה.
עקרת הבית הפכה להיות מכשיר כלבו: רעיה, מאהבת, אם, צרכנית, מבשלת, נהגת. היא מתרוצצת בין מדיח הכלים למכונת הכביסה, מן הטלפון למייבש, לסופרמרקט, להסיע את הילד לחוג, להקפיץ את הבת למורה פרטי, להחזיר את הילד, להחזיר את הילדה, למסור בדרך מכשיר לתיקון. יש לה עשר דקות לכל פעולה. גבר לא היה מסתדר.
האישה הפכה להיות כל כך עייפה שאפילו בשבועוני הנשים אין לה כוח אמיתי לעיין. העייפות הפכה להיות הצל המלווה. רופאים החלו לאפיין את תופעת "עייפות עקרת הבית". צריך לזכור מדובר בשנת 1963 וזו תחילתה האמיתית של המחשבה בדבר מה באמת הנשים צריכות, מה הן רוצות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| בעיית עקרות הבית הנואשות. צילום: יחסי ציבור
| /images/archive/gallery/476/195.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
האישי הוא הפוליטי
|
|
|
|
|
|
|
באמצע שנות השישים, יחד עם תופעות אחרות שהעידו על שינוי באמריקה התחילו להתארגן קבוצות נשים פמיניסטיות. מונחים כמו "אחוות נשים היא כוח", "האישי הוא פוליטי", "פוליטיקה של עבודת הבית", "כל עשייה היא פוליטית", החלו להיות לא רק נשמעות יותר, אלא משפיעות גם מעבר לחוגי הנשים הפעילות. מתוך קבוצות אלו החלו להגיע עוד סיסמאות חדשות.
"אנו מזדהות עם כל הנשים. אנו מגדירות את טובתנו כטובתן של כל הנשים המרודות והמנוצלות בצורות מחפירות ביותר", קראו נשים ברבים. זו היתה אמירה שבארץ באופן עקיף הביאה למחלוקת האם הכוונה להכליל את הלסביות בתקופה מסוימת או את הפלסטיניות בתקופה אחרת.
בתחילת שנות השבעים התנועה הפמיניסטית התלבטה קשות בבעיה של הצטרפות הלסביות המאורגנות לתנועה. הלסביות דרשו להיות מוכרות ככאלה, הפמיניסטיות פחדו שתדמיתן הציבורית תיפגע ודרשו מהלסביות לא להזדהות ככאלה בתנועה. הדים למלחמה זו הגיע גם לארץ וגם כאן הייתה בעיה עם נשות קל"ף (קהילה לסבית פמיניסטית) הראשונות שהפמיניסטיות רצו לדחות החוצה או לפחות לא להזדהות כלסביות.
הגל השני של הפמיניזם שינה דברים, בהבנה ובאווירה הכללית. מכאן הדברים הולכים ונעשים קשים יותר, בכל הרמות. השפה הבהירה הופכת להיות מניפסטיבית או אקדמית-מחקרית. הפרשנות רדיקלית ואלימה יותר והתביעות תובעניות יותר. אי אפשר שלא לחוש בשינוי עמדה כלפי הגברים. לא פלא שהרבה גברים נבהלו מהפמיניזם החדש וראו בגל השני של הפמיניסטיות עדר של אמזונות לוחמות שבאו לסרס את הגברים.
קייט מילט מכניסה גורם חדש למשוואת השוויון. היא מתחילה לדבר על "פוליטיקה מינית". כדי לבחון את המושג החדש היא מסבירה שאיננה מתכוונת לפוליטיקה, מפלגתית, ישיבות אספות ויושבי ראש. כשהיא מדברת על פוליטיקה היא מתכוונת להסדרים שבהם קבוצה אחת של בני אדם נשלטת על ידי קבוצה אחרת.
לדעתה, "מין" הוא קטגוריה של סטאטוס בעלת השלכות פוליטיות, של יחסי כוח. היא טוענת כי "המוסד העיקרי של הפטריארכיה הוא המשפחה... המשפחה, המשרתת כסוכנת של החברה הרחבה, לא זו בלבד שהיא מעודדת את חבריה להתאים את עצמם וללכת בתלם, היא גם פועלת כיחידה בממשל של המדינה הפטריארכלית השולטת באזרחיה באמצעות ראשי המשפחה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| התלבטו בנוגע לצירוף לסביות. נשים מפגינות. צילום המחשה: אמיר מאירי
| /images/archive/gallery/561/606.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
מה מנסה מיתוס הנישואין לערפל?
|
|
|
|
|
|
|
המאמר הבא מוליך אותנו לשאלת הנשים הלסביות. המאמר "אשה מזדהה עם נשים" הוא חלק ממניפסט הקבוצה שנקראה "רדיקלסביות", שקמה לעמוד מול התנועה הפמיניסטית שהקיאה את הלסביות מתוכה. "לסבית היא הזעם של כל הנשים, דחוס עד לנקודת פיצוץ". זו ההגדרה הראשונית. כותבות המניפסט מסבירות את התהליך העובר על אשה המגלה שאינה נענית לציפיות חברתיות. החיים "האחרים" מלמדים את הלסביות, הרבה לפני ההטרוסקסואליות, על הבדידות המהותית לחיים שאותה מנסה מיתוס הנישואין לערפל.
יש להבין שלסבּיוּת, כמו הומוסקסואליות, היא קטגוריה התנהגותית שנוצרת ככזו רק בחברה סקסיסטית המאופיינת על ידי תפקידי מין נוקשים ונשלטת על ידי עליונות גברית. תפקידי המין מפחיתים מאנושיותן של הנשים בכך שהנשים מוגדרות כ"קסטה" תומכת המשרתת את קסטת הגברים. גברים נדרשים לקיים ניתוק מגופם ומרגשותיהם לשם ביצוע יעיל של תפקידים פוליטיים, כלכליים וצבאיים. הקללה הומו- לסבית מכוונת לסוג של בגידה במעמד שנולדת לתוכו. שאינך משחק את התפקיד המיני שהקצתה לך החברה.
גם נשים הטרוסקסואליות נמנעות מלדון במקומן של הלסביות בחברה. הפחד הלא-מודע מהסטיגמה החברתית פועלת באופן חברתי. במאמרים יפים מאוד, לאקאניאניים בחלקם, מנתחות נשים השתקפות של תדמיות נשיות באמנות, בקולנוע ובכתיבה. הלן סיסקו כותבת בתחילת מאמר מצוין שלה:
"על האישה לכתוב את עצמה. על האישה לכתוב על האישה ולהביא נשים אל הכתיבה, שממנה הן הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן מאותן סיבות, תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האישה להכנס לטקסט, כמו גם לעולם ולהיסטוריה- ביוזמתה הייחודית".
סקרתי מעט מתוך המאמרים המופיעים בספר. לא נגעתי בשאלת הפמיניזם של הנשים השחורות. ולא בעוד כעשרים מאמרים אחרים המוליכים את הראיה הפמיניסטית עד ימינו. לא הבאתי הסברים לטענות ששמעתי פעמים רבות נגד פמיניסטיות. טענות מהסוג "טוב, אבל למה הן צריכות לא להוריד שיער, לא להתאפר, לשרוף חזיות?". כשקוראים לעומק את אסופת המאמרים ומבינים כנגד אלו את דיכוי נשים, הכל נעשה מובן מאליו.
אינני יודע איך נשים תגבנה על החומר המצוין הזה שלוקט למענן. מעניין אותי הרבה יותר להקשיב לרחשושים שיעלו מפי גברים אם יתפתו לפתוח את הספר בכלל. אין ספק שזה אחד הספרים שהיו כל כך חסרים כאן. מקראה ואסופת מאמרים שתסביר את מה שרובנו לא יודעים באמת. חסר לנו העומק הרעיוני שמעבר למלים והמונחים המוכרים. גברים צריכים לדעת על מה נשים נלחמות נגדם. הבנה היא התחלה של שינוי, בעיקר כשמסכימים להתחלק בכוח.
דליה באום ואחרות (עורכות), ללמוד פמיניזם: מקראה, מאמרים ומסמכי יסוד במחשבה פמיניסטית. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006. | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
