אוֹבּוּנְטוֹ, אוֹבּוּנְטו

כשא' היה ממלמל "אוֹבּוּנטוֹ, אובונטו", הוא לא ביקש שנאמין באלוהים, אלא רק שנקשיב איך נשמע לב רחב בתוך חדר עם פלורצנטים חזקים

יוסי רז | 27/7/2005 12:27

"שלום לך יוסי,

האם אתה בדיעה שכדי לעשות עבודה רוחנית אמיתית יש ללכת למורה הכי תובעני שיש? כוונתי היא לאנדרו כהן. אני התחלתי להיות תלמידתו לפני 3 שנים. מאוד נסחפתי, כי ראיתי שהוא אמיתי, אך במשך הזמן עזבתי, כי הבנתי שאם אני לא הולכת את כל הדרך, שהיא מאוד קשה ותובענית, אין לי מה לעשות שם. אבל היום, אחרי אינספור מקומות ומורים בהם ביקרתי, ניראה לי שהכי נכון ללכת להכי תובעני, כי רק שם יש סיכוי לשחרור אמיתי.

אשמח לקבל תשובה, מורן (שם בדוי)".

שלום מורן,

פעם, לפני שהכל התחיל, היתה רק רוחניות. קראו לה בפשטות "אלוהים". מכל קצה בעולם, יכולת לעצום עיניים, להתפלל ולהביא תקווה וריפוי לכל כאב ופחד. זה היה נורא פשוט. רק לעצום עיניים ולהתפלל. אפשר להגיד שזה היה ממש מביך בפשטותו.

לימים, סוחרים ערמומיים שהבחינו בהזדמנות העסקית של הישות האלוהית הזאת, חשבו שאם הם ישווקו משהו כל כך טבעי ופשוט, אנחנו לא נמהר לשלם

עבור סחורה פשוטה שכזו. ולכן, מאוחר יותר, לפחות כך מספרים דברי הימים, הם תרגמו את הישות החומלת הזאת דרך בן-אדם בשר ודם, משה. משה נתפס כמנהיג תובעני מדי בעיני עמו. הוא היה צינור לדרישות אלוהיות מפרכות ומתישות (ארבעים שנה במדבר, מבחני אמונה קשים בדרך), ועל כן, ברבות הימים, החליטו לעשות לאלוהים מיתוג מחדש, מעין קמפיין שכלל את הסְלוֹגֵן הידוע "ישו כוכב עליון".

וכך, הרוחניות הישנה והפשוטה החלה להפוך לרוחניות מודרנית, רוחניות שעקומת הלקוחות שלה צומחת בכל יום יותר ויותר לגובה, יותר לייט, עד שבימים אלה ממש, דמות המורה המתוארת בספרות הניו אייג' העכשווית, היא דמות של קוסם וגואל-לייט.

היום, במבט לאחור, אפשר להגיד שהמורה הרוחני המודרני הוא מין צאצא של ישו. רוצה הוכחה? בבקשה: למורה הרוחני המודרני יש ידע לתווך בין הישות האלוהית העליונה לבין האדם. הוא יודע איך להביא גאולה (שחרור, התעוררות, הארה). ומאחר שהצורך בגאולה תמיד יהיה קיים - ישו תמיד ימשיך להתגלגל עד אינסוף, יופיע ויתגלם אצל מורים רוחניים מודרניים, ואם את לא מאמינה, תסתכלי טוב טוב בפנים של מורים מסוימים, ותביני.

לכן, מורן, מצד אחד, את ואני, העמךָ הפשוט, חולים ונמשיך לחלות בחולשות האנושיות: עצב, דאגה, כעס, אובדן וכדומה, ומצד שני, המורים של הרוחניות המודרנית, ימשיכו להציע לנו גאולה שתעזור לנו לשכוח, ולו לזמן קצר, את הביוגרפיה האישית הכל כך למודת סבל. אז הנה הגענו לאפיון של המורה המודרני: זהו איש צנום, יפה, שיודע לדקלם פילוסופיות שמסיחות את הדעת מהריפוי האמיתי של הנפש. (הריפוי האמיתי של הנפש הוא תמיד תהליך התפתחותי איטי, קשה וממושך, שכרוך במפגש עם המעמקים הכואבים והאפלים, ובהתעמתות מודעת עם המפלצות שבתוכם).

עכשיו אני רוצה לספר לך משהו אישי. לפני שנים רבות רציתי לעשות מדיטציה. הרגשתי ששלווה היא מרכיב חשוב בחיי. בבוקר עבדתי במקום עם פלורצנטים חזקים מעל ראשי, ובערב הייתי רץ לעשות מדיטציה ביחד עם עוד כמה משוגעים בבית של א', ברחוב יבנה בת"א. היו אלה זמנים מטורפים. הייתי מגיע מהעבודה ישר לבית של א', כדי להשתיק את הרעשים הפנימיים ולשמוע את השקט, וזה היה לי חדש ונפלא.

עברו חודשים, השקט הפך לבועה רצינית בחיי, ואז לקחתי החלטה שאני עוזב את הפלורצנטים ומשקיע את כל כולי בחיפוש אחר האור הפנימי. רציתי להיות כמו א'. מעולם לא עלה על דעתי לחשוב שא' ביקש משהו אחר לעצמו, מלבד ללמד אותנו. לדעתי, היו אלה הפשטות והענווה שלו שהגדירו מחדש את המושג "מורה". מבט טוב אחד ועמוק שלו יכול היה להמיס את כל הספיחים המיותרים שדבקו בתוכנו במשך שנים. פעמים רבות נותרנו יושבים מולו בצורתנו הטהורה והבהירה כמו שמש, ורק שתי מלים - "אוֹבּוּנטוֹ, אובונטו" - היו מילות ההוראה היחידות שא' השמיע בחלל החדר בין מדיטציה למדיטציה ובהפסקות.

"אובונטו" הוא מושג אפריקני שפירושו: האנושיות שלי קיימת בגלל החיבור שלי אליך. כולנו מחוברים, ולכן האושר שלי יהיה שלם רק כאשר אתה עצמך תהיה מאושר. וכך, שבוע אחר שבוע, צרב א' את כוח האהבה שבו אל תוך הצורך שלנו "להשתחרר", והערכים הפשוטים האלה - אהבה וחמלה -תומצתו ללא לאות בלשונו המיוחדת "אוֹבּוּנטוֹ, אובונטו".

לא' היה קהל קטן מדי. לדעתי מורים כמוהו ראויים להרבה יותר הכרה, אך האשמה, אם יש כזאת, איננה שלו כי אם שלנו, של הרגלי התרגול העצלניים שלנו, של החולשה שלנו לצרוך מורים כמו קורנפלקס תעשייתי שאוכלים בכפית. אנחנו אוהבים מורים עם הילה חתיכית מעל ומתחת לקו המצח, ובלי סטיות מהצבע סגול, בבקשה.

בשבילי א' היה אמן גדול של הרוחניות הלא מודרנית. הוא אהב להציג בפנינו, בכנות וגם בקריצה, את הבסיס הרעיוני עליו מונח האושר ושמכוחו הוא צומח: אנחנו משתנים, אך איננו משתנים מאוד. או כמו שהמשורר פרננדו פסואה כתב: "צבע הפרחים בשמש אינו זהה לצבעם בשעה שחולפת מעליהם עננה, או כשהלילה יורד ולפרחים אז צבע של צל. אך המיטיב להתבונן רואה שאלה אותם פרחים".

כאשר א' היה ממלמל "אוֹבּוּנטוֹ, אובונטו", הוא לא ביקש שנאמין באלוהים, אלא רק שנקשיב איך נשמע הלב הרחב בתוך חדר מלא פלורצנטים חזקים, ועד כמה אנחנו מעוניינים להרחיק לכת ולהשתכנע בקיומו.

קישורים נוספים

מכתבים ליוסי רז אפשר להפנות למייל זה.

לבית הרייקי, אתר הבית של יוסי רז

לפורום מדיטציה ורייקי בקהילות NRG בניהול יוסי רז