הסיפור על דגי הבננה
יוסי רז על הורים משעממים ועל דגים שאוכלים בננות
אפשר להגיד הרבה דברים על אמא שלי - שהיא צפויה, שהיא מסתכלת על הממשלה שלנו וממלמלת "רק בן-גוריון, רק בן-גוריון...", אפשר. אבל כשהיא מקרצפת עם הנוזל הצהבהב את ה"חרסינות" (קראמיקה זה לא בלקסיקון שלה) שבקיר המטבח, אי אפשר לא להנהן איתה בהסכמה כשהיא אומרת שהממשלה שלנו לא מצליחה לעבוד על אף אחד. "הם כאן בשביל הכסף והמעמד. איפה הימים של בן-גוריון, איפה", היא אומרת ושתי ידיה מורמות לשמים, בימינה הסמרטוט ובשמאלה הסַנוׁקליר הפנטסטי שלה.
ואבא שלי? נו, תנחשו. בכל פעם שאמא שלי מתחילה לדבר על בן-גוריון, הוא מתחיל עם הקטע של "תראו-אני-גם-תרמתי-למדינה-הזאת-עוד-לפני-שבגרוש-היה-חור-והייתי-עומד- בתור-ללחם-שחילקו-בתקופת-הצנע-וכל-זה-בשביל-מה?". אחר כך הוא מבין שהוא צריך לקחת עוד מלא אוויר בשביל המשפט הבא, אבל במקום להמשיך לנאום על האבטלה והחינוך והעוני, הוא מושך בכתפיו וממשיך בשקט לחדר שלו. היום, אחרי הנאום שלו, ראיתי שהוא לקח לחדר את העיתון פתוח בעמוד של הסודוקו.
וזו הבעיה עם ההורים שלנו, בעצם. אין בהם שום דבר מיוחד, או מעניין. הם בסך הכל אנשים ממוצעים, ואפילו בתור קשישים, הממוצעות
השבוע מצאתי את אמא שלי מחזיקה ספרון בידיה שהיו מכוסות בכפפות גומי צהובות. "מצאתי את הספר הזה בארון, יוסי", היא אמרה. הספרון היה ספר שירים דקיק "ארנים נדהמי שמש" של זלדה, שקניתי לפני שנים בחנות לספרים משומשים באלנבי. "מה הכוונה האלוקית / בצמחים צצים ונובלים/ גם תכלית חיי ותכלית מותי / לא אדע בעולם הזה". היא קראה בקול ודמעות זלגו מעיניה. היא סיפרה לי שהמילים בשיר הזכירו לה את עצמה כשהיתה נערה יפה מחליקה על הקרח. היה לה בגד גוף שחור והיא על הרקע הלבן של הקרח היתה מושכת את תשומת ליבם של כל הבחורים הצעירים שעמדו מסביב לצפות בבנות זוגן. "המילים האלה של זלדה הזכירו לי שהתחלתי את החיים בראיה שהכל שחור או לבן כמו הבגד השחור שלי שבלט על הקרח", היא אמרה. "לוקח המון שנים, לפעמים רוב החיים חולפים להם כדי להבין שאין עולם של נכון ולא נכון, שחור או לבן. יש עולם של אולי ואפשר. החיים במציאות זה לדעת לקבל את טווח הצבעים שבין השחור ללבן. זוהי לדעתי התכלית של חיינו ומותנו", אמרה אמא. חיבקתי את אמא שלי ובמקום להגיד "אמא, אני אוהב אותך", אמרתי רק "שנה טובה, אמא". נכון אמא, העולם מטורף. אנחנו לא מוצאים בו היגיון. אתה צודק, אבא. העולם באמת לא הגיוני. אבל עולם איננו צריך להיות הגיוני. אנשים צריכים לבחור מטרות הגיוניות.
אני רוצה לספר לכם את הסיפור על דגי הבננה. (מתוך "יום נפלא לדגי הבננה" מאת ג.ד סאלינג'ר). פעם אחת היו דגי בננה שחיו באוקיאנוס. הם נכנסו לתוך מערה, ושם הם התחילו לטרוף בננות עד שהם חלו בהרעלת בננות. כתוצאה מזלילת הבננות, הדגים השמינו נורא ולא הצליחו לצאת מפתח המערה עד שהם מתו חולים בתוכה. בכל פעם שאנחנו מתפתים לזלול את הדברים הבלתי הגיוניים שמציעים לנו החיים (המערה), אנחנו הופכים לדגי בננה. בכל פעם שמישהי מגדילה חזה, היא יותר סקסית, אבל היא גם יותר דג בננה. בכל פעם שאנחנו זוללים כסף והישגים, בכל פעם שאנחנו מתעלמים מהכוונה האלוהית של היותנו גם צומחים וגם נובלים, אנחנו כמו דגי הבננה, גוססים וכלואים בקרקעית הרדודה של החיים.
לניוזלטר השבועי של יוסי רז
לבית הרייקי, אתר הבית של יוסי רז
עדכון אחרון : 6/10/2005 12:53
נא להמתין לטעינת התגובות
