"הקטרקט בעיני הרוח", אופיר טושה גפלה
הרומן החדש של מחבר "עולם הסוף" נפתח בהתאבדות ובמכונת כתיבה שמושלכת לקרקעית אגם
כל-כך מעט אנשים, ניסתה אמו להדוף את המחשבה ללא הצלחה, כמה מאכזב. פעם שמעה מישהו אומר שטקס קבורתו של אדם הוא נקודת השיא של חייו. הכמות מעידה על האיכות; ככל שמגיעים יותר אנשים להיפרד מהמת, כך גדול יותר החותם שהותיר אחריו. קיומו השנוי במחלוקת של בנה, הסיקה, לא טבע רושם רב על חוג מכריו הקטן, שהלך והצטמצם במרוצת השנים, הוסיפה לעצמה כשתרה בעקשנות אחר צמד חברי ילדות. מדי פעם הסבה את ראשה והציצה בקנאה בשיירת אבלים שהתגודדה סביב קבר מרוחק, תוהה מי המת שלכבודו התכנסו לפחות מאה חיים וקוננו בלהט כה משכנע. האם טועים חבריה לטקס ומניחים שהמלודרמטיות המוקצנת של חמולת הכאב באופק מעידה על ייסורים גדולים משלה? האם מעז בכלל מישהו לחשוב שהבעתה האטומה מסגירה משהו על המתחולל בקרבה?
ומה באמת התחולל שם? שאלה באלם, מתמכרת להגיגי הרגע החולפים כמו היו חבלי הצלה מהרִיק העצום שלתוכו... לא, תיקנה את עצמה, בחירה גרועה של דימוי. הכול חוץ מחבלים. המוח הילדותי נענה לאתגר במתכוון והציף אותה באסוציאציות: חבלי לידה, חבלי מיתה, ילדות קופצות בחבל, סולמות וחבלים, חבל הטבור, חבל התלייה... היא נזכרה שבמרוצת חודשי הריונה היחיד היתה מקיצה שטופת זיעה מסיוט שלא הניח לה, חולמת שהעוּבר חסר הישע נחנק ברחמה, חבל הטבור כרוך על צווארו. כשנגזר החבל לא היתה מאושרת ממנה. ומכל האמצעים שבעולם בחר בנה בחבל.
אפילו מכתב לא השאיר, אף לא פיסת מידע שתאיר את נסיבות מעשהו. היא נזכרה בפעם האחרונה שראתה אותו. שלושה שבועות קודם לכן ביקרה אותו בדירתו, שהיתה דירת אמה המנוחה. רק כשנכנסה הבינה מדוע העדיף שייפגשו בבית-קפה. עיניה חשכו למראה הספריות שהתגבבו בהן מאות ואולי אפילו אלפי קלטות וידיאו. כששאלה בחרדה לאן נעלמו כל הספרים חייך בשלווה, "הם בבוידם".
היא לא הבינה מדוע דחק את הספרים לפינה כה נידחת, והוא התנצל ואמר שבבוא העת ישיב את הסדר על כנו.
"זה כל-כך מדכא להיכנס לבית ולא לראות אפילו ספר אחד", העירה.
"ההפך מדכא לא פחות".
דבריו החתומים הותירו אותה מבולבלת. היא רצתה לשאול לְמה התכוון, אולם לא הספיקה. הטלפון צלצל והוא השיב בחיפזון, בלהט של התחמקות משאלה מציקה של הורה מודאג. הוא התווכח בעדינות עם האדם מעברו האחר של הקו, ובסופו של דבר הנהן ואמר שאם אין ברירה, יבוא. לאחר שהניח את השפופרת הסב אליה פנים מאוכזבות, "צריכים אותי בעבודה. זה משהו דחוף".
"מה קרה?"
"הבחור שהיה אמור לעבוד הערב הוקפץ לאיזה תרגיל בדרום ויש עוד שניים חולים, אז מישהו צריך להחליף אותם".
"לא יכולת להגיד שאמא שלך באה במיוחד מראשון?"
"עם כל הכבוד, זה לא מעניין שם אף אחד. וחוץ מזה, אני לא בורח לשום מקום".
"שקרן", פלטה בחשאי וקיללה את ספריית הווידיאו שבה עבד, ששללה ממנה עוד שעה במחיצתו. בעיניים מאשימות סקרה את הנוכחים. אחותה הקטנה, שתי שינניות ורופא מהמרפאה שבה עבדה, צמד חברים שרכש עם המעבר לתל אביב לפני חמש שנים, בחורה שזיהתה מסניף הבלוקבאסטר, אחיו של בעלה המנוח ואשתו, וגבר צעיר במשקפי שמש אופנתיים שמעולם לא ראתה. הגבר הרים את ראשו רק לאחר שהסתיים הטקס המבעית והמתין בנימוס לתורו. בזה אחר זה ניגשו אליה, חלקם מחבקים, חלקם מבקשים לחזק בלחיצת יד רופפת. הגדילה לעשות אשת הגיס ההרה, שפרצה בבכי מר ולא חדלה לייבב, "איזה טרגדיה! איזה טרגדיה!" אף-על-פי שהכירה את המת היכרות שטחית בלבד. בגסות מה ניתקה האם השכולה את הכתפיים הרועדות מגופה, מסמנת לגיסה, ארשת סלידה על פניה, להשתלט על אשתו.
הגיס נשק ללחיָיהּ ולחש, "אני ארגיע את הבהמה".
היא חייכה בשארית כוחותיה ועצמה את עיניה בלאות. כשפקחה אותן ניצב מולה הגבר הזר. הוא הושיט לה יד מהוססת ואמר בקול עמוק, "תנחומי".
היא לחצה את ידו ברוך, בוחנת בעל כורחה את כתמי הניקוטין על שיניו התחתונות. "אתה היית חבר של גבי?"
"לא בדיוק". הוא גיחך לרגע
"סליחה?"
"אני לא יודע אם זה המקום הנכון לנהל את השיחה הזאת, ואני מקווה שתסלחי לי על חוסר הטאקט, אבל כשקראתי בעיתון על ההתאבדות המסתורית של גבי, על איך שלא השאיר אחריו כלום, אפילו לא פתק קטן עם כמה מילות הסבר, ידעתי שאני חייב לראות אותך ולתת לך את זה".
הוא שלף מכיס מכנסיו צמד דפים מקופלים, פרש אותם על ברכו בניסיון כושל להחליקם והגיש לה בנימה מתנצלת. "אני מצטער שהם בכזה מצב, אבל שכחתי מהם. בכל זאת, אני חושב שהם אולי יעזרו לך להבין".
היא פשטה את ידה ברטט, ונרתעה קלות כשנחיל הזיעה הדקיק שזרם ללא הפרעה במורדות גבה דגדג אותה, גורם לה לחוש מלוכלכת. עיניה תעו במבוכי השורות המודפסות בקפידה, מדלגות בין התאריך הבלתי אפשרי ובין מילים אקראיות, מנותקות ממשמעות. אגל חצוף צנח ממצחה על הדף הראשון ומיקד את ראייתה. כשהתחילה לקרוא חשבה שדמיונה יעשה עמה חסד, ואולי תשמע את קולו של בנה מקריא את המכתב, כמו שראתה בסרטים, אך לצערה, הפסקול היחיד היה מורכב מקריאות שוד ושבר וממשיכות חוטם של הגיסה המקוננת.
16.11.2002
לכל מאן דבעי,
לפני שנים אחדות שמעתי אגדה מקסימה על מקום שנקרא "אגם החלומות", ששכן בלבו של כפר דמיוני בארץ לא נודעת. את האתר נהגו לפקוד חולמים מכל מין וצבע שביקשו לוותר על חלומותיהם לעולמי עד. כל חולם היה אמור להשליך למים פריט הנוגע לחלום שהפך את חייו לסיוט, לעצום את עיניו וללחוש "אני מקיץ" שלוש פעמים, ולא לעזוב את המקום עד שהוא רואה את הפריט שוקע ונעלם. גבר שהיה מאוהב עד שיגעון באישה שלא גילתה בו טיפת עניין זרק למים חולצה ישנה שלה והתפכח מאהבתו המייסרת. אישה שחלמה להיות בלרינה מפורסמת ונדחתה על-ידי הלהקות החשובות בעולם השליכה את נעלי הבלט ופצחה במחול שחרור מאושר.
בין החולמים היה גם סופר, תושב הכפר, שהשתוקק לחדול מתאוות הכתיבה, התחנן לחיות ככל האדם, ללא "חדוות" היצירה המקוללת שבערה בעצמותיו. לילה אחד השליך המימה את מכונת הכתיבה הישנה שלו והמתין בסבלנות שתשקע. כשנעלמה שב לביתו, לא מצליח למחוק את החיוך האווילי מפניו האבלות. הוא לא הבחין בדמות שהגיחה מן האפילה בחשאי, נכנסה לאגם, צללה למעמקיו ומשתה בכוח רב את המכונה מן הקרקעית הזועמת. שעה ארוכה נאבקה במצולות הגועשות עד שעלה בידה להושיע את המכונה.
למחרת בבוקר התעורר משינה טרופה ותר בידו אחר המכונה, כמנהגו מיום רכישתה. משלא איתרו אצבעותיו את המכונה זינק ממיטתו בבהלה. כשנזכר בלילה הקודם גברה אימתו. הוא לא היה אמור להתגעגע אל המכונה אלא לשכוח אותה. משהו השתבש. האגם הפר את הבטחתו. הוא רץ מביתו היישר אל אתר האשליות המנותצות וחשב שעיניו מתעתעות בו כשהבחין בגופת אחותו שפלטו המים כמעט בגועל, ובמכונה האהובה צפה בדרכה אל האופק. ההבנה שטפה אותו. הוא נכנס למים והחל לשחות בעקבות המכונה, השיגעון לאחוז בה לא מרפה ממנו.
כך מסתיימת האגדה היפה, בדמות הסופר השוחה לנצח נצחים בעקבות המכונה המתרחקת, חולם לכתוב כפי שמעולם לא חלם. בימים שכתב. כשחלם לא לכתוב.
אני מבקש שלא תתאבלו עלי. לצערי, לא מצאתי את אגם החלומות, והאמינו לי שחיפשתי. כדי להפסיק לרצות לכתוב צריך להפסיק לרצות להיות. המשוואה מקובלת עלי. נמאס לי לשחות אחרי מכונות.
גבי טסנקין
"אלוהים," גנחה באימה והניחה יד חיוורת על פניה, "אלוהים. אל תגיד לי שהוא עשה את זה בגלל כל העניין עם הכתיבה..."
אחר-כך המשיכה לקרוא.
16.11.2002
לכל מאן דבעי, ולאף אחד באופן מיוחד,
בחלומי אני ילד קטן ומפוחד שנקלע למסיבת נפילים. כולם אוחזים בעטים כבדרך אגב ואני מנופף בעטי לכל עבר, חושק בתשומת לב ומתגמד כשמבחינים בי. דוסטויבסקי נותן בי מבט מזלזל, קפקא סונט בי ופרוסט מעקם שפה. ומילא הדינוזאורים הקשוחים, אבל גם בני הזנים החדשים והמרתיעים לוטשים בי קרניות רנטגן אכזריות, קודחים לכברי ללא מאמץ, מניעים את ראשיהם בחיוך רחמני.
"עוד בחור מסכן, חולם בהקיץ כזה, התגנב למסיבה," מתלחשות יורסנאר וגורדימר.
"לא", אני מגמגם ומניף את אישור הכניסה, "לא התגנבתי. יש לי עט. אני יכול להיות פה. אני חוקי!"
צחוק מרנין עובר בהם, וכדי להקל עלי הם מסבים את גביהם ושוקעים בשיחות בעוד שומרי הסף בעלי החזות האקדמית ניגשים אלי בהבעה מנומסת, אוחזים בזרועותי וגוררים אותי החוצה. אני צורח, "אני חוקי! אני חוקי! מותר לי להיות פה!"
אז עוצר אחד מהם, גוחן לעברי ולוחש, "זו לא שאלה של מותר או אסור," וחברו משלים אותו במתק, "זה רק עניין של נחוץ או מיותר".
על החתום:
סופר סתם
דקה ארוכה עוד השתהו עיניה על המשפטים, מצלמות את העיזבון, מנסות לקבל את המילים ללא תנאים. ואז הניעה בתנועה פתאומית ראש חשדן ושאלה בחדות, "איך המכתבים האלה הגיעו לידיים שלך?"
"הוא... גבי... כתב אותם בפעם הקודמת..."
"בפעם הקודמת?"
"בפעם הקודמת שניסה... לגמור עם הכול".
"מה אתה אומר לי?" קולה מתגבה לצעקה.
"זו לא הפעם הראשונה, גברת טסנקין. לפני חודש הוא ניסה להתאבד, אבל לצערו הייתי שם וסיכלתי את הניסיון... בטח שמת לב לתאריך..."
"מי אתה?" היא חשה שהיא מאבדת את יציבותה, כורעת לאטה תחת כובד הפרטים שמילאו את חלל הבורוּת המתסכלת של השבוע החולף.
"שמי יותם בראון. אני עיתונאי במקצועי. לפני חודש נסעתי לסוף שבוע בצפון בשביל איזו כתבה שעבדתי עליה, ושם, אפשר להגיד, התוודעתי לבנך. שם, זאת אומרת, בבית-ההארחה".
"מה, כמו צימרים שיש במושבים?"
"לא בדיוק. זה מקום קצת פחות שגרתי. בעיקרון הוא מיועד לאנשים שכותבים. סביר להניח שלא שמעת עליו, כי הוא קיים פחות משנה ו... אנשים שומעים עליו מפה לאוזן".
"גבי נסע לשם לסוף שבוע?"
"כן. ולמזלו... או לא... אני שהיתי בחדר הסמוך. הקירות שם לא נורא עבים, מה שמסביר איך שמעתי הכול".
"שמעת?"
"ישבתי לעבוד על משהו באישון לילה, ופתאום שמעתי רעש חשוד מהחדר הסמוך... כמו רהיט שמוטח ברצפה בעוצמה גדולה, ואחר-כך נשימות משתנקות כאלה... בקיצור, החלטתי לבדוק מה קורה שם. הדלת לא היתה נעולה, וכשנכנסתי מצאתי אותו תלוי, אבל לשמחתי הוא היה חי. הוא היה בהלם כשראה אותי, במיוחד כשטיפסתי על שולחן וחילצתי את צווארו מה... זה לא היה פשוט, הוא נאבק בי וביקש ממני לא להתערב, אבל התעלמתי וניתקתי את החבל מהוָו... וזהו, בעצם... הוא צנח על הרצפה ובכה קצת... אמר שאין לי זכות לעשות מה שעשיתי, עד שהוא אזר אומץ, באתי והרסתי הכול, החרבתי את המומנטום, דברים כאלה".
"הוא נסע עד לשם כדי לעשות את זה?" היא הזדקפה לפתע, שואבת כוח עלום מהמידע שעד לפני דקה איים להביא לידי קריסתה, טון קולה נוקשה ויציב, ובה בעת התבוננה בעצמה מן הצד, מופתעת מהתנהגותה ומעשתונותיה.
"לא. אם הבנתי נכון, הוא נסע לשם כדי לנסות לכתוב. רצה להשתחרר ממשהו. אולי מהעיר, אולי ממשהו אחר. הוא היה צריך שקט. בית-ההארחה היה המפלט האחרון שלו, ככה לפחות הציג את הדברים".
"והוא לא הצליח?"
"הוא לא כתב מילה. חוץ ממכתבי הפרידה".
"למה שניים?"
"גם אני שאלתי אותו. הוא צחק ואמר שלא הצליח להחליט איזה מהם יעיל יותר. בהתחלה הוא כעס עלי ששלפתי אותם מהמכונה, חדירה לפרטיות וכל השטויות האלה, ואחר-כך הוא היה דווקא די מבסוט מהעניין... כאילו מצא קהל... הוא ביקש ממני לבחור את המוצלח מביניהם, ואני אמרתי לו ששניהם לא משהו וניסיתי לדובב אותו לדבר על מה שהביא אותו למעשה, ואז הוא התעצבן וביקש ממני לעזוב. 'הדבר האחרון שבן אדם שלפני חמש דקות ניסה להתאבד צריך זה שיחת עידוד', הוא אמר והצביע על הדלת. שאלתי אותו מה יקרה אחרי שאצא מהחדר והוא צחק, 'אל תדאג. אני לא מנסה לשבור שיאים בפתטיות', חטף מידי את המכתבים, קימט אותם וזרק אותם לפינה. אני לא יודע למה, ובמחשבה לאחור זה נשמע מטופש לגמרי, אבל הרמתי אותם מהרצפה ודחפתי אותם לכיס. זה לא הפריע לו. הוא רק רצה שאשאיר אותו לבד. בבוקר דפקתי בדלת שלו, ופקידת הקבלה הודיעה לי שעזב".
לאחר שתיקה קצרצרה הוסיף, "חשבתי שתרצי לדעת".
היא הנהנה נמרצות, חיוך קלוש תלוי על שפתיה. "אני לא יודעת איך להודות לך." ולאחר מחשבה שאלה, "יש לך הסבר כלשהו למה הפעם הוא לא השאיר שום מכתב?"
"לא", נד בראשו, "ממש לא".
"מוזר", לחשה ביובש.
השניים הרכינו ראשים ונאלמו דום. הגבר צעד לאחור וביקש להיעלם מהמקום, מועקה צחיחה מתנחלת בגרונו ומקשה עליו את פעולת הבליעה. רגע לפני שעזב את בית-הקברות הסתובבה אליו, לחצה את ידו שנית וסוככה על עיניה מפני השמש האיומה. "תודה שהצלת את חיי בני".
"על לא דבר", מלמל ואץ לדרכו.
נא להמתין לטעינת התגובות
