"התנוחה", מג ווליצר
פרק ראשון, ובו ארבעה אחים מוצאים את ספר ההדרכה המינית המאויר שכתבו הוריהם
הספר היה מונח בין ספרים נשכחים ושונים ממנו לחלוטין: גבעת ווטרשיפ, ספר הבישול של מוּסווד, עשה בעצמך רצפת עץ, כן אני יכול! האוטוביוגרפיה של סמי דיוויס ג'וניור, האנתולוגיה הגדולה של כלבי גולדן רטריוור, וכך הלאה, וכך הלאה וכך הלאה. הוא היה תחוב ביניהם כבדרך אגב, אותו ספר יחיד שההורים הביאו הביתה, שכן אם היו מאחסנים את כל הספרים, ובכללם הספרים הזרים, במרתף בתוך ארגזים חתומים שנושאים את הכיתוב "כלי מטבח" או "שונות" היה הדבר מעביר לילדים מסר ברור: סקס זה דבר מלוכלך. או למצער, אם לא ממש מלוכלך אז משהו שלא מקובל לחשוב עליו בשום מקום אחר מלבד מתחת לשמיכה, בחשֵכה מוחלטת, בין שניים שהם מבוגרים דיים לקיים יחסי מין, והם אוהבים, אחוזי תשוקה, נאמנים, נשואים.
זו, כמובן, לא היתה השקפתם של ההורים שזה זמן רב הם אוהבים סקס על מרבית היבטיו – עד כדי כך שהיו להם את החוצפה והיהירות לכתוב על זה ספר. אבל כשחשבו על האפשרות שארבעת ילדיהם יקראו בספר, הם תהו איזו השפעה תהיה לו עליהם במשך הזמן. האם זה פשוט יינתז מגופיהם החסונים והמלבלבים, או שמא ייקלטו הדברים בגופם עם לחם הקודש, ספגטי מקופסה ושיעורי ההחלקה – דברים שלא יאריכו ימים ולא ישנו דבר, ואולי זה כן ישנה, והדברים יתמזגו לאיזו צורה שאי אפשר לתארה ויקבלו בתוכם משמעות אחרת.
אבל הביטחון העצמי של ההורים חיפה על דאגתם, אז מדוע שלא יניחו את הספר על מדף בחדר המשפחה, אמנם גבוה, אבל בהישג יד, מדף שהילדים יוכלו להגיע אליו אם ירצו, והסיכויים לכך שהם ירצו היו גבוהים, ואף אחד לא יחטוף בגלל זה שבץ, והחיים פשוט ימשיכו במסלולם, כמו תמיד.
מייקל מֶלואו בן השלוש-עשרה, השני בילדי משפחת מלואו, היה מי שמצא אותו. זה קרה בשעת צהריים מאוחרת באחד מימי השישי של חודש נובמבר 1975. הוא נכנס לחדר המשפחה באקראי, ממש דקות אחרי שאביו תחב את הספר למרווח שהיה על המדף וחזר לקומה העליונה. מייקל היה עסוק במרדף אחרי מהדק הסיכות הקטן שהיה נחוץ לו כדי לחבר את הכמות העצומה של הדפים שהרכיבו את העבודה שכתב על האוסמוזה של הביצים. השאלה איך יכול המהדק האדום הקטן לעשות את דרכו לשם נותרה עלומה. לחפצים בבית הזה היתה יכולת לרחף ולעוף מחדר לחדר: מהדק, שבדרך כלל נמצא בשולחן כתיבה של ילד, עשוי באורח פלא להימצא פעור לסתות מתחת לשולחן הקפה שבחדר המשפחה; חפיסת מסטיק – ריקה או מלאה – עשויה למצוא משכן זמני על מדף בחדר האמבטיה. חפצים נעו, נדדו והחליפו מקומות, חסרי מנוח, כביכול ממש כמו בעליהם.
תוך כדי הליכה בחדר נעשה מייקל מודע לנוכחותו של משהו חדש. כאילו ניחן בזיכרון חזותי מוזר ויכול היה לחוש במציאותו של דבר מה שלא היה אמור להיות שם, ולמעשה גם לא היה שם קודם לכן. הוא חש רגע של חרדה, כמי שמריח ריח של דם אנושי – או יותר נכון, דם לא אנושי, משהו לא ממש מן העולם הזה. מהדק הסיכות שלא נראה בשום מקום לא קרא לו, אבל הספר כן, ומייקל עמד שם, מפלבל בעיניו, מאמץ את מבטו גבוה יותר ויותר לעבר המדפים, מעביר את עיניו בין הכותרים המוכרים, המרגיעים, שכולם ביחד טמנו בחובם במשך השנים את חיי משפחתו, בדיוק כשם שעשה זאת לוח השנה של יוניצ"ף שהיה תלוי בתוך ארון המטאטאים, או מגֵרת המטבח שהיו בה רק סוללות שהתגלגלו להן בחופשיות בכל פעם שפתחת אותה.
חייה של משפחת מֶלואו הוגדרו גם באמצעות שיר שבחופשותיהם היו שרים לעתים קרובות. במשך שנים, תוך כדי נסיעה במהירות מופרזת לעבר ויליאמסבורג, העיר המשוחזרת בסגנון קולוניאלי שבין השאר הציגה יצרני נרות ושטיחים בסגנון שנות השמונים של המאה השבע-עשרה, או בדרכם לעבר מקום נופש ישנוני ומיושן בהרי פוקונו שנקרא אכסניית האש השואגת, היו כל בני המשפחה על ציודם דחוסים בוולוו סטיישן ושרים כך:
"הוֹ אנחנו המלואים," היו שרים, "כמה חתיכות וכמה ברנשים..." ובאווירה הזאת היו ממשיכים ומזכירים שמות של משפחות אחרות משכונתם: "אנחנו לא הגמבלים/ כי נהיה מוקפים בטמבלים." או: "אנחנו לא הדריירים/ כי אנחנו לא ברברים." או: "אנחנו לא הרינזלרים/ כי נהיה..." שתיקה מביכה השתררה במכונית כשכולם ניסו למצוא דרך להיחלץ מזה.
"...פינזלרים!" צווחה קלאודיה, הצעירה ביותר, ואף על פי שלא היה בזה כל היגיון, המשפחה כולה השתתקה לרגע והילדים הגדולים יותר השמיעו נהמות לגלוג שנתקלו במבטם הזועם של ההורים, וקצת אחר כך כולם ויתרו ושרו את החרוז שקלאודיה המציאה.
לכל משפחה בעולם יש שיר נדוש וחסר טעם, או סדרה של ספרים חסרי שימוש, או לוח שנה, או מגֵרה עם סוללות מתגלגלות שכל אחד מהם מבדיל, ולו חלקית, בינן לבין המשפחות האחרות. הפריטים האלה נמצאים בביתה של משפחת מלואו זה עידן ועידנים, והם היו שם כדי להישאר. מייקל היחף קפץ על הספה בחדר המשפחה, חיפש בשקט, ועל המדף השני מלמעלה, שם הוא מצא את זה.
הספר היה כרוך בכריכה קשה, בעל גב לבן, עבה, מרשרש, וסמלהּ של ההוצאה, בת-הים שידהּ על ירכהּ וזנבהּ המפוצל, מתנוסס בשאננות ומקשט את גבו; נראה היה שבת-הים עצמה היא שדיברה אליו. ומה שאמרה לו היה: קח אותו, מייקל. קדימה. אל תחשוש. אין לך ממה לפחד אלא מן הפחד עצמו. את השורה האחרונה הוא למד בשיעור חברה ממש באותו שבוע.
במשיכה חזקה הוא עקר את הספר ממקומו, נתן מבט קצר ומלא אימה בשללו ותחב אותו מתחת לחולצה כשהוא חש במגעה הצונן של העטיפה
במהלך אותה שעה הבין מייקל שאת מה שהוא רואה בספר הוא אינו יכול לשאת לבדו. הוא חייב להכניס את הולי בסוד העניין מפני שלעתים קרובות היא היתה מי שהוא שיתף כאשר דבר מסוים היה פשוט קשה לו מדי, או מסובך, או מרגש, מכדי שיוכל להתמודד איתו לבד. היא היתה מבוגרת ממנו, היא ידעה כל מיני דברים, והיתה לה זווית ראייה מציאותית וצינית, דברים שאותם הוא חסר. אבל אז הוא חשב, לא, אי אפשר לשתף בזה רק את הולי, מפני שהיא עלולה לחשוב שזה מוזר, ואולי אפילו סוטה, שאחיה מזמין אותה לשבת איתו ולהסתכל על הדבר הזה. אם כך הוא יצטרך לקרוא גם לשני האחרים וזה עשוי להוות רגע חשוב של קרבה בין אחים, מעמד שייצוֹר ביניהם קשר נצחי. זה מה שיעשה. שכן אם הוריך כתבו ספר שכזה, ספר שפשוט התפרץ לתוך העולם, אין מצב שתוכל לקרוא בו לבדך מבלי לדון בו, ממש כשם אין מצב שתוכל להתעלם ממנו לחלוטין ולהגיב בשלווה ובאדישות לנוכחותו. אין מצב שתוכל לחיות בבית אחד עם הספר הזה, לחלוף על פניו בחדר המשפחה בזמן שהוא בוער לו שם על המדף ולהגיד לעצמך: אני עדיין לא מוכן לדבר כזה.
מייקל ישב על מיטתו והספר הפתוח מונח על ברכיו. אגלי זיעה הצטברו על שפתו העליונה והוא ליקק אותם בזריזות, אבל כבר לתנועה התמימה הזאת היתה משמעות מינית כלשהי, וכך גם לטעמה של התמצית האנושית שממנה בנוי הגוף. הזיעה האישית שלו קיבלה איכויות חדשות, וגם לשונו, שלפתע נראתה עבה יותר ובעלת חיים משלה. ומה יהיה הדבר הבא? כרית האגודל? פיקת הברך? האם כל חלקי גופו עומדים עכשיו לקבל משמעות שונה?
זמן קצר אחר כך הוא החזיר את הספר למקומו ולא אמר דבר. אבל כבר אז החל לפתח את תכניתו ועכשיו היה בעמדת המתנה. למחרת, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, אמר מייקל לאחרים, "הם נסעו. שמעתי את המכונית".
זו היתה שבת גשומה, וכולם היו כלואים בבית. נדמה היה כי כל שכונת ווֹנטוקֶט נכנסה לתרדמת חורף מוקדמת כשגם ילדי המשפחות האחרות היו המומים ולכודים בבתיהם, חסרי ישע באורח בלתי מוסבר נוכח הגשם והטמפרטורות הצונחות. העיר הזאת ידעה איך להתנהג בקיץ, איך להפעיל את הממטרות ואת המַנגלים הבנויים בחצרות האחוריות ולהפגין מצב רוח טוב, אבל ביום כמו היום נראה היה שכולם שוקעים בדיכאון קליני כלל אזורי. שום דבר לא זז. אפילו הצללים לא. במטבחים הלבנים והירוקים מצופי הנחושת, הוטלו פיסות לחם באדישות לתוך מצנמים, כלבים קיבלו את מזונם היישר מתוך פחיות שימורים, עיתונים נפרשו לרווחה לפני פרצופים ויצרו תאים אישיים שהפרידו בצורה מסודרת בין בני משפחה שישבו בצוותא סביב שולחנות אליפטיים. אולי היום יהיה היום שבו חפצים שהתקלקלו כבר מזמן, יזכו לתיקון, לפחות חלקי. היתה שם אווירה של יוזמה ואחריה שעמום שהוביל לוויתור.
חוסר פעילות שכזה שרר, למראית עין, גם בבית העץ הגדול שבכיכר סוורתמור. טיפות של גשם נשרו מעצי הלִבנה בקצב אחיד והותירו את שביל הלבנים חלקלק מעלים. בתוך הבית רבצו ילדי משפחת מלואו, או ישבו, על כריות רכות שהיו מפוזרות על רצפת חדרה של האחות הגדולה, הולי, שהיה צבוע ורוד עז. רגעים ארוכים עברו מבלי שאיש מהם הוציא הגה על אף שבתוך החדר, ובמיוחד אצל מייקל, שררה התרגשות סמויה.
דשיאל בן השמונה, השלישי בין הארבעה, פיזם לעצמו שיר משלו, משהו על פותחן קופסאות חשמלי שקיבל חיים משלו והחל לרקוד, בעוד יתר השלושה מעבירים את הזמן בסיבוב מנומנם של משחק "החיים" שכלל מספר רב של פעולות: לך לאוניברסיטה, מְצא עבודה, קְנה מכונית, קַח משכנתא. (למה כל הזמן צריך לעשות דברים? תהה מדי פעם אחד הילדים. מה העולם רוצה ממך? למה אי אפשר להניח לך פשוט להתקיים?)
מייקל מלואו, המתכנן הערמומי וזה שהחליט בנוגע לגורל אחיו, היה ילד רזה וכהה, נאה מראה ומאנפף, ילד שתמיד יחשב לתולעת ספרים אפילו אם בסופו של דבר יהיה מפעיל מלגזה. הוא פזל מעל לוח המשחק לעבר אחותו הגדולה, הולי, האדם שהעסיק את רוב מחשבותיו, אף שזה היה מסוג הדברים שאסור לדבר עליהם לעולם. הוא ייאלץ לקבור את זה כמו שכלב קובר עצם. בגיל חמש-עשרה הקסימה הולי את כל רואיה בשערה שהיה בצבע בלונד מתכתי ובנמשים הזרועים על פניה, זרועותיה וחזהּ בעקבות קיצים רבים של רביצה על כיסא נוח בחוף ג'ונס כשבין ידיה פרוש אלבום מצופה אלומיניום של תקליט מקולקל ("כוכבים ופסים" עם מיץ' מילר). קרני השמש הוחזרו מנייר האלומיניום אל פניה הנאים והפגיעים של הנערה ששכבה שם. כל זה קרה זמן רב לפני שהאגודה למלחמה בסרטן החלה להזהיר מפני הסכנה שבסרטן העור, והשמש יצרה כזה קיר של אור עד שאפילו בעיניים עצומות הרגישה הולי שהיא מביטה במשהו לבן-מסנוור: גל עצום של מפולת שלגים.
עכשיו, בסוף הסתיו, כשהקיץ מזמן חלף הלך לו, והמקרן המאולתר מאוחסן בארון הקומה השלישית, לצד גלגלי-ים ריקים מאוויר ומגבות חוף דקיקות ומחוספסות עד כאב, ישבה הולי מלואו על רצפת חדרה, מפהקת וכלל לא חושבת על אחיה, או על מישהו אחר מבני המשפחה, אלא על עצמה. רגליה היו עטופות גרבי מגבת עבים וירוקים. תמיד היה לה קר, כמו בנות חמש-עשרה אחרות. נראה שעם התבגרותן נעשה עורן של הנערות דק יותר והוא מותיר אותן פגיעות לכל מחשבה תועה, פחד או תשוקה, ובצורך מתמיד בשכבות על גבי שכבות. לפתע פתאום היה להולי דחף לכרוך על עצמה צעיפים סרוגים ופונצ'ו עם גדילים ארוכים. לאחרונה החלה לחוש שהיא זקוקה לזרוע חמימה ושעירה של נער, שעצם משקלה על כתפיה יגרום לה תחושה של שביעות רצון, תחושה שהיא אינה מסוגלת להשיג כשהיא יושבת לבדה בחדרה הוורוד, צבע שהיא בחרה מזמן בגלל הילדותיות הטהורה שייצג, אבל לאחרונה נראה לה יותר כצבע של ייאוש מעצבן.
תחושה של התבגרות נחתה לאחרונה הן על הולי והן על מייקל, אבל בנפרד, תחושה שהיתה מלווה, כרגיל, בפצעונים ובמצבי רוח. מבלי להתייעץ זה עם זו הם נטלו על עצמם תפקיד של אבא ואמא צעירים לאחיהם דֶשיאֶל וקלאודיה, שהתגאו בשִניים ענקיות שהחליפו את שִני החלב שלהם, בחולצות שבצבצו מחוץ למכנסיים ובריח פה רענן מויטמינים בכל בוקר. מייקל והולי שלטו במשותף בממלכת הקומה השלישית שבה חיו כל הילדים בדו-קיום עם מגוון בעלי חיים שאף אחד אינו יכול לאהוב: סמור, שׂממית, אקווריום עם קופי-ים (טכנית, חסילונים של מים מלוחים, אם כי הפרסום שנלווה למכתב ההזמנה בדואר תיאר את קופי-הים כבעלי חיים בעלי פה, עיניים, ואפילו ריסים ארוכים ומסולסלים), ודג-קרב ססגוני עם זנב מרקיב שהשאיר מאחוריו שובל של חלקיקים כשפילח את המים שהלכו והעכירו במהירות.
ההורים, שתמיד היו לילדיהם הורים אוהבים אבל לאחרונה היו עסוקים בגלל ההצלחה האדירה והפתאומית של ספרם, כמעט שלא עלו לקומה השלישית וכתוצאה מכך הפך המקום לגן חיות פרוע, עם סירחון קבוע, טביעות ידיים על הקירות ותפזורת של פריטי ציוד של ילדים ובעלי חיים, כה שונה מן הקומה שלמטה, קומת ההורים, שהיתה כמו נווה מדבר של ריהוט דֶני מודרני. למבקר מקרי שידרה קומת ההורים של בית מֶלואו סקס, או לפחות אמצעי מתוחכם שמאפשר סקס פרוע, מצע רוטט וחסר מעצורים שבו גבר ואישה יכולים לשכב יחד על משטח כלשהו, יהיה זה לוח עץ חשוף או מיטת נחושת, ולהתחיל מרצונם במשחק מקדים של זיון משועשע וחסר מטרה.
ילדי המשפחה, בעידודו של מייקל שאמר להם שהגיע הזמן שכולם יראו את זה, ש"כולם, כולל אני, נגדל כבר," יצאו מחדר השינה וירדו קלאמפ-קלאמפ במורד מדרגות העץ החורקות המכוסות שטיח פרסי דהוי, לאורך הגלריה המוכיחה בדייקנות שהחיים קצרים ומציגה לראווה תמונות משפחתיות ותמונות מבית הספר, ועד למישורת האחרונה שהקיר שלידה תיעד באמצעות סימני עיפרון את מהלך גדילתם של הילדים, החל מגובה של מטף כיבוי, ועד לגובה של אנטילופה, כמו במקרה של מייקל.
דשיאל וקלאודיה נשרכו אחריהם. קלאודיה בת השש נשאה עמה בובה של טרוֹל כשהיא אוחזת בציצת שערו הכתום ולא ממש מבינה מה קורה; על מה ולמה הם מתגנבים בטקסיות כזאת, אם כי רק לעתים נדירות היא הטילה ספק בסמכותם של מייקל והולי שבעיניה היו זקנים כמו עצים. כמי שהיתה הצעירה מכולם היא חשה נבדלת מן האחרים, אפילו מדשיאל, שהיה גדול ממנה רק בשנתיים. כשחשבה על הולי היא רצתה רק להתמוטט ולמות שכן הולי היתה כה נשית ויפהפייה באופן מוחלט בעוד קלאודיה עצמה היתה קטנה ושמנמונת, יצור קצר-רגליים, חסר מין וללא אהבה.
לעתים קרובות, אחרי שחזרה מבית הספר, היתה קלאודיה צופה בסרט של ארבע וחצי אחרי הצהריים כשהיא ספונה בחדרה והשמים בחוץ מחשיכים ואחֶיה ואחותה עסוקים בענייניהם, כל אחד בחלק אחר של הבית. שוב ושוב גרמו לה הסרטים להאמין שכאשר את מגיעה לבגרות יש לך צורך דחוף למצוא מישהו לאהוב. לפעמים, כששכבה בלילה במיטתה, היתה מחבקת את עצמה, מנשקת ומלקקת את ידה, ואומרת בקול גברי, קול של אחד מגיבורי הסרטים של ארבע וחצי אחרי הצהריים, "אני אוהב אותך, אישה, ואני רוצה להתחתן איתך."
אפילו בגילה היתה הולי בטוחה שבבוא הזמן תתקשה למצוא מישהו שיתחתן איתה. היא תיאלץ לשלם לו. כבר כשהיתה בת שש החלה לחסוך והסתירה את המטבעות בצורה מסודרת בתוך קופת פלסטיק של פילסבֶּרי. לפעמים, בעיקר בסופי שבוע, היו הוריה אומרים לה, "לא היית רוצה לבזבז את דמי הכיס שלך, קלאודיה?"
"קלאודיה קמצנית," אמרה הולי. וללא כל צורך הוסיפה, "אני שונאת קמצנות."
"אני לא קמצנית," אמרה קלאודיה. "יש לי תכניות לכסף שלי."
בכל שבוע חסכה קלאודיה את כספה בחשאי. היא לא קנתה לעצמה שום דבר, לא שוקולד, לא ממתקים, לא בקבוקי קולה זעירים שאת הטיפה היחידה שהכילו את אמורה לשתות בלגימה מהירה אחת כשראשך מוטח לאחור. היא היתה חסכנית מופלגת, נזירה מתבודדת, והכינה את עצמה לקראת עתיד טוב יותר.
מאחוריה, על המדרגות, הגיע עכשיו דשיאל, שומר-סוד יותר ממנה, ושונה לגמרי באופיו. הוא הלך כשאצבע אחת שלו תחובה בתוך אפו. הוא ידע מה הם עומדים לראות ולא רצה לקחת שום חלק בזה. הוא ניסה למצוא דרכי מילוט ותוך כדי מחשבה המשיכה אצבעו לחטט. נראה שכבר מלידתו היה דשיאל עסוק בחיפוש מתמיד אחרי אוצר כלשהו. ימים שלמים עברו עליו מסביב למִזבלה העירונית בנבירה בתוך רהיטים ישנים וחלקי מכוניות. נראה כאילו הוא משוכנע שמשהו מיוחד במינו מסתתר לו אי שם שכן לא ייתכן שכל מה שיש בעולם זה רק חיים רציניים כאלה. ואם זה אכן המצב – אלוהים – איזו אכזבה, איזו טרגדיה.
פעם אחת דימם אפו של דשיאל במשך עשרים וארבע שעות והיה צריך לצרוב את כלי הדם באף, טיפול מטריד שכלל שימוש במחט חשמלית רוחשת. הוא יבב במרפאתו של ד"ר אנזלמן ודמו ניתז על ידיו הקטנות, על פניו ועל גליל הניר שכיסה את שולחן הטיפולים, אבל אחר כך, בדרכו הביתה, בעוד אמו אינה חדלה מלהרצות לו, הוא לא הביע כל חרטה.
"דֶש, אתה חייב להפסיק את ההרגל המגונה הזה," אמרה ברכות, אך גם בחרדה ניכרת. "אני חוששת שאנשים אחרים יתרחקו ממך, והחברים שלך לא ישתפו אותך במשחקים. אתה יודע, כשהייתי ילדה במאונט ארקדיה – "
"כבר שמעתי את זה."
"לא, לא שמעת. לא את החלק המסוים הזה. כשהייתי ילדה, היה בבית הספר שלנו ילד אחד שהיה לו הרגל בדיוק כזה. קראו לו ויליאם והוא לא עזב לרגע את האף שלו. אם אני זוכרת נכון אז כל החברים שלו נידו אותו."
דשיאל התעלם ממנה מכיוון שלא הבין את משמעות המילה "נידו", אבל הניח שפירושה שהם קשרו אותו ואולי אפילו הרביצו לו. הוא התכווץ בתוך המושב שלו בוולבו ובהה בכביש המהיר. אמו היתה אישה טובת לב אם כי רגשנית קצת יותר מדי שאהבה לספר מעשיות עם מוסר השכל מילדותה שעברה עליה בעיירה שכוחת אל.
"בבקשה תסתכל אלי כשאני מדברת אליך," היא המשיכה והוא סובב אליה את פניו בהבעה של התרסה וזקף את ראשו כך שהאף שלו – האף שלו, שלו – היה מולה.
גם עכשיו, על המדרגות, היתה על פניו של דשיאל בן השמונה הבעה של התרסה כלפי אַחיו ואחיותיו, אלא שהפעם איש מהם לא הבחין בכך, או שלאף אחד לא היה אכפת מזה. הוא ידע שאם יתנגד הרי שאחותו הקטנה קלאודיה לא תפסיק להתנשא עליו. מן הרגע שהיא עצמה תביט בספר היא תהיה מרוצה מעצם הידיעה שעכשיו היא יודעת כל מיני דברים שהוא עדיין לא יודע. לא רק שהיה לו חשש שהספר יגעיל אותו – כבר בגילו לא היה ספק בלבו שזה מה שיקרה – אלא שהוא לא יכול היה לסבול שמשהו נכפה עליו, כמו למשל ארוחה מגעילה ובלתי רצויה.
מבעד לחלון הגדול שהתנשא מעל המישורת של הקומה הראשונה יכלו כולם לראות את כביש הגישה המוכתם בשמן שמכונית הסטיישן המשפחתית נעדרה ממנו. ההורים שלהם אכן נסעו מערבה לניו יורק, מרחק של חמישים וחמישה מייל לאורך הכביש המהיר של לונג איילנד. זה הסוד של גידול כמה ילדים: אם תהיה לך די סבלנות, בסופו של דבר הם יקימו להם מושבה וברוב הדברים יוכלו לדאוג לעצמם, הגדולים יתחבו פרוסות נקניק בין פרוסות לחם ויגישו את זה לצעירים בערך בשעת ארוחת הצהריים או שידברו ביניהם בתחביר מוצפן ומומצא מעל ראשיהם הנוצצים של הצעירים.
היום הצעיד אותם מייקל שתי קומות מתחתיהם, היישר לחדר המשפחה הצבוע בגוֹני השלכת. זה החדר שכל השנים צפתה בו המשפחה בתכניות הטבע של ז'ק קוסטו (הם נהגו לחקותו במבטא צרפתי כבד ומלא שגיאות "סה קשה יודע מתי הכריש הלבן הוא יתקוף"); החדר שקלאודיה נהגה לשבת בו לבדה על השטיח, לפזם לעצמה ולסדר את הטרולים שלה במעגל במעין ריטואל דרוּאידי; החדר שלא מכבר עמדה שם הולי מאחורי הווילונות צמודה לאדם סֶליג מפרינסטון קורט; החדר בו מייקל גמע את "תקוות גדולות", וגם את מרבית החלקים של "עריסת החתול" ודשיאל, שרצה להבהיר נקודה כלשהי, התחבא שם שעות על גבי שעות מאחורי אגרטל סיני ענק מלא בקליפות יבשות ומפצפצות של עץ האקליפטוס כשהוא מזמזם חרש לעצמו. אותו חדר עצמו שבו הולידו ההורים את הרעיון לספרם כמה שנים קודם לכן, אחרי שבשעת לילה מאוחרת התעלסו בלהט וחיבה יוצאות מגדר הרגיל על ספת הקטיפה החומה הישנה שנמצאת שם.
עכשיו כל מה שהיה צריך הוא שעולם הטבע ייעלם ושההורים ייצאו מן הבית בנסיעה על הכביש המהיר כשהאמא מורידה את מגן השמש בצד הנוסע, שאיש לא משתמש בו, ומורחת שכבה דקה של שפתון בצבע פנינה מתוך מכל קטן, והאבא טופח בידו על ההגה לקצב נעימת ג'ז שמושמעת ברדיו, והמכונית מובילה אותם הרחק מן הבית שבכיכר סוורתמור בוונטוקט לעבר העיר עד שיהיו במרחק רב מאוד מטווח סקרנותם הפראית של ילדיהם.
"אחרי שנראה את זה," אמרה הולי כמה דקות קודם לכן, מייד לאחר שמייקל הכריז על כוונתו, "לא נוכל להתעלם ממנו עוד. הוא יישאר תקוע בראש שלנו. זוכר את הסנאי שהתחשמל? ושחלמתי על זה כל הזמן אחר כך?"
"אני זוכר." אחיה עצם את עיניו אל מול התמונה בזיכרונו, הגוף הזעיר שהתנודד לו מחוט החשמל בחצר. החלומות של הולי הופיעו לילה אחר לילה; היא התעוררה בבכי בשלוש לפנות בוקר והייתה כה מבועתת עד שאמא שלהם, שבעצמה התעוררה משינה, נתנה להולי לגימה גדולה של סירופ כדי שתירגע. "אבל זה שראית את זה לא דפק לך את הראש," הוסיף מייקל, "זה לא שינה אותך." אחותו קלטה את הרעיון הזה והנידה בראשה לאטה. הוא הבחין כי ריסיה היו ממש לבנים. היא עצמה לא הייתה מן העולם הזה; היא הייתה בתולת ים.
"ומה יהיה אחר כך, מייקל?" היא שאלה. "אנחנו אמורים להגיד להם שראינו את זה?"
"למה להגיד להם?" הוא אמר. "הם רק ירצו לדבר על זה. הם תמיד רוצים לשוחח על כל דבר. חוץ מזה את עדיין מספרת להם הכול?" הולי שקלה זאת לרגע והודתה בפני עצמה שבאמת לא, היא לא סיפרה הכול, הם לא ידעו עליה שום דבר וככה היא רצתה שיישאר.
ההורים היו עכשיו בדרכם אל האולם המלא של "בית הספר החדש" במנהטן, שבו היו אמורים לתת הרצאה ראשונה בסדרה ארוכה-ארוכה של הרצאות בנושא לידתו של הספר, המחקר שהם עשו, תהליך הניסויים של הפעילות המינית שלהם והעלאתם על הכתב. הם ידברו על תחושותיהם כשדגמנו לפני הצייר, ג'ון סנסטין: האמא תספר איך הייתה נבוכה בהתחלה משום שהיא בכלל לא טיפוס מוחצן, אבל מסתבר שסנסטין היה גבר צעיר בעל שיער חום בהיר ארוך וסנדלי עור, שקט וחביב בשנות העשרים לחייו, מקצוען וגם מתחשב, ולאחר זמן מה היא מצאה את עצמה מצפה לפגישות איתו. "אתם נהדרים," היה הצייר אומר להם ונעלם לו מאחורי כן הציור שלו והיא הייתה שוכחת מקיומו עד סוף המפגש.
"הרגשנו מאוד שלֵווים כשדגמנו לפניו," היא תספר למאזיניה.
הם גם ידברו בידענות על אמנות הארוטיקה הסינית ועל הקאמה סוטרא, הספר המאלף, שחלקים ממנו נכללו בספרם. והם ידברו על התנוחה החדשה שהם עצמם המציאו ועד כמה מסעיר היה להמציא אותה ואחר כך לשכלל אותה. "כל האימונים האלה," יגיד אבא. "אוי זה היה מתיש!" ואז יהיה צחוק באולם, ואחריו שאלות מן הקהל המשולהב, אין סוף שאלות, כשכל אחד רוצה לשאול או להוסיף דבר מה, אפילו אם אין לו בדיוק מה לומר.
ברגע זה מיהרו ההורים במכונית המשפחתית, הוולוו שאפילו בשמה יש רמז למיניות. אבל שוב, ברגע שהבנת את זה, בכל דבר יש רמז למיניות: וולוו, הדרך שבה אתה מלקק את הזיעה מעל שפתך העליונה. העולם עצמו עולה ופורח למשהו חי ובשרני עשוי לכלוך, עפר, מים ובני אדם חסרי מנוח שממלאים את האוויר בקולות שביניהם לא תמיד ניתן להבדיל בין אלו של כאב לאלו של התעוררות מינית.
שמו של הספר היה עינוגים: מסע של זוג אחד להגשמה עצמית. הכותרת, כאשר הילדים שמעו אותה לראשונה והחלו להבין את משמעותה, היתה מביישת ללא עוררין עד שאיימה לגרום להם להלם תמידי ולהותירם תקועים בזמן ובסירוב נחוש לעבור לעולם המבוגרים על תביעותיו המציקות מחיי היומיום שלך, מן האנרגיות, ממצבך הכספי, מגופך. הם הצטופפו סביב הספר בחדר המשפחה, הולי ומייקל בחזית מפקחים על קצב הפיכת הדפים ודשיאל וקלאודיה משני הצדדים, כולם יחד נראים במבט ראשון כפרסומת ללמידה עצמית.
"טוב, מתחילים," אמר מייקל כשהולי פתחה את הדף הראשון והכל השמיעו קולות קלושים: תרועת חצוצרות, נחרה, צחקוק, גיהוק שאחריהם היסו זה את זה בקול רם. בכריכה, מלבד הכותרת, לא היה דבר מרגש ומסעיר. היא היתה בצבע שמנת ומבריקה ועליה ציור של מיטה סתורה. זה הכל. כיסוי המיטה היה מושלך הצדה כמו כדי לסמל שכאן אין בו כל צורך, ואתם יודעים למה. זו הייתה מיטה זוגית, מיטה של גבר ואישה, ואת הידיעה הזאת הם עוד יכלו לשאת. הכותרת הייתה כתובה באותיות זהב מסולסלות ובולטות, מרחפות באוויר מעל המיטה הריקה כמו שארית של חלום. עד עכשיו, הכל טוב. בתוך הספר היו טקסטים תמימים למכביר, כולל מבוא שנכתב בידי אקדמאי אחד בשם ל' תומס סלוקם מאוניברסיטת אילינוי.
"סלוקם," אמרה הולי בבוז. "איזה מין שם."
"מה?" שאל מייקל באי הבנה.
"סלו-קם. גומר לאט," תִרגמה להם הולי.
"אה, נכון, את צודקת," הוא אמר כשהבין סוף-סוף.
הערות הפתיחה של ל' תומס סלוקם הכניסו את המיזם של הזוג מלואו לתוך הקשר חברתי בהציגו את הספר כאמיץ ויפהפה. "זה בדיוק הדבר שנחוץ בזמנים כמו אלה." ומיד אחר כך פרק הפתיחה, "מגע מיני: כל דבר בעיתו", שהחל בתיאור מפורט ועוצר נשימה מלווה בציור צבעוני, ראשון מרבים שיבואו אחריו.
היו אלה הם. הם. ההורים. שוכבים על הסדינים המקומטים של אותה מיטה לבנה גדולה מעטיפת הספר. הוא שוכב עליה ושניהם מחייכים ורגועים, גופותיהם מאוחדים כמו שני חלקים מולחמים של מכונה אחת.
"וואו, אלוהים, איזה זין," אמרה הולי שהחלה לאחרונה להשתמש בביטויים כאלה. בדרך כלל היא השתמשה בלשון כזאת רק בסופי שבוע כשיצאה עם חברותיה לקניון השכונתי, וגם זאת רק כדי לעשות רושם ובשעה שהעמידו פנים שהן מתבוננות בלהיטות בחולצות נטולות שרוולים בחלון ראווה, ולמעשה הביטו בתיעוב עז בעדר של בנים שהתגנב מן הצד השני, אבל גם עכשיו חשה בצורך להתבטא כך בקול רם מתוך חשש שאם לא תעשה כן היא תתפרק לשניים לאורכם של שני תפרים נסתרים בצדי גופה.
לצדה הסיט דשיאל את מבטו בכעס על עצם היותו כאן; הוא מלמל משהו לעצמו והחזיר במהירות את מבטו אל הספר. הוא חזר ועשה את אותן תנועות, מתעב את אחיו הבוגר שהראה לו את זה, בעוד שכל מה שרצה היום היה להיעלם אל תוך המנגינות העדינות שהמציא ושמילאו את ראשו. במקום זאת הוא נאלץ לשבת כאן ולהסתכל בדפים האלה והוא חש בחום המציף את פניו והוא שנא את חייו בגלל הדרך שבה הוא היה כלוא בהם והוא נשבע להראות לכולם, להראות להם, אף שלא ממש היה לו מה להראות. בינתיים נסחפו עיניו כמי שכפאו שד חזרה אל הספר, נמשכות לשם כמו בכבלי קסם. כן, אדוני, הוא חשב, אבל מי כאן הוא באמת האדון? אחיו? אחותו הולי? הוריו עם הפתיחוּת השערורייתית שלהם? לא היתה לו אפשרות לדעת ולכן הניח לעצמו פשוט להסתכל ולהסתכל כשהוא מייחל שמישהו כבר יעיר אותו ויוציא אותו לחופשי.
קלאודיה הקטנה שעמדה לצדו פלטה צחקוקים צווחניים. היא הרהרה בה ובבעלה לעתיד שוכבים בלילה במיטה ולראשונה בחייה תהתה אם ככלות הכל היא באמת רוצה לבזבז על זה את כספה. לאיזו מטרה? כדי שגבך יתקמר ושינייך ייחשפו? זה היה נורא; לא היתה כל דרך אחרת להביט על זה. כבר מחר היא תוציא את כל כספה על ממתקים, על בקבוקי קולה מיניאטוריים, על סוכריות על מקל, על המרשמלו הכתומים שהיו מעוצבים בצורת בוטנים אבל מסיבה כלשהי טעמם היה כשל בננה, ועל כל דבר אחר שתוכל למצוא בחנות הממתקים הקטנה שזה חודשים רבים היא מדירה את רגליה ממנה. היא לא רצתה שום קשר עם מה שהוריה עשו במיטה. כל הזמן הזה היא חיה בטעות. האהבה לא נועדה בשבילה; היא לא דומה למה שהצטייר בדמיונה.
ועכשיו, בחדר המשפחה, קלאודיה סטרה על לחייה-שלה ואמרה, "תקראו לאמבולנס! תקראו למשטרה!"
"אוה, תשתקי כבר," אמר מייקל בזלזול. ברגע זה אף אחד מן הילדים הגדולים יותר לא היה מוכן לסבול כל הפרעה. זה היה כאילו שהם דוגרים לקראת בחינה חשובה, מנסים לקלוט את מרב המידע ולשמֵר אותו לשימוש עתידי.
כמו שאר הציורים שבספר, גם הציור הראשון היה בשחור-לבן עם כתמי צבע עדינים, מעשה ידיו של הצייר הביישן ג'ון סנסטין שכבר עיטר את אחד מאלבומיה המפורסמים של להקת הרולינג סטונז. הוא שרטט את ההורים בכל אנושיותם וצייר אותם עוסקים בפעילות מינית רגילה ומוזרה כאחד, מערבית ומזרחית, עתיקה ומודרנית, חופשית ובעזרת אביזרים. שום עיתונאי לא פרסם שהתמונות האלה ממש אמורות להיות של ההורים, וסנסטין עצמו, במחווה מתחשבת, שינה בשני המקרים את השיער שלהם; את שערה האדמוני של האם הפך למשהו דומה יותר לחום נייטראלי ואת האב, שבחייו היו לו שפם וזקן עבות כהה, הפך לחלק פנים ובעל שיער מקורזל. אבל מה כל זה משנה? כולם ידעו שזה הם. כולם. הוריהם של ההורים, מבוגרים וחלושים כתוצאה מנסיגת עצם ומהפרעות בקצב הלב, ידעו. רופא המשפחה, ד"ר אנזלמן, ידע. החלבן והספרנית והשכנים מן הרחובות הסמוכים ידעו. המורים של הילדים ידעו. הילדים ידעו. השינויים בשיער היו שווי ערך לתחפושתו העלובה של פושע שבתת-ההכרה שלו כבר מזמן יִחל להיתפש ולהיענש.
בכל מקום הייתי מזהה את גופה של אמי, חשבה הולי מלואו שהיא ואמה נהגו להתפשט זו בפני זו, אף על פי שבשנה האחרונה הולי כבר לא יכלה לשאת את זה. זמן רב בטרם נעשתה הולי כה מודעת לעצמה, הן יכלו להיכנס לתא המדידה של "לורד וטיילור" בקניון, שגודלו אינו עולה על גודלו של תא הצבעה, לפשוט את החולצות ומכנסי הג'ינס שלהן ולעמוד ביחד בעולם הנשי הזה בעוד אישה מבוגרת בדמותה של אמא אווזה, המרכיבה משקפי ראייה קשורים בשרשרת חרוזים ומפית נייר תקועה ללא כל סיבה בחריץ שבין שדיה, מפטרלת במסדרון הסמוך וקוראת בקול, "הכל בסדר, גבירותי?"
ופעם, בחדר האמבטיה של הקומה השנייה, הן עמדו בחזה חשוף זו לצד זו והאם הדגימה בפני בתה כיצד מבצעים בדיקה עצמית של השדיים.
"למדתי לעשות זאת מתרשים שפורסם ב"מיז מגזין" . כדאי שגם את תדעי איך עושים את זה, הולי, מפני שסבתא ג'ין עברה כריתה, כולל בלוטות הלימפה," הסבירה אמהּ בסודיות גמורה בזמן שהרימה זרוע אחת במעין הצדעה והעבירה את האחרת על חזהּ כשאצבעותיה מנגנות במרץ על השד כאילו היה צ'מבלו.
אבל כאן, עכשיו, בין דפיו של הספר, שדיה של האם, שהיו חשופים לעיני כל העולם כך שכל אחד יוכל להעריך אותם, היו שמוטים קלות לצדי החזה והיא היתה שכובה על גבה כשהאב שוכב עליה ברגליים פשׂוקות. עד מהרה הבינו הילדים שלראות את גוף האדם בנפרד מגוף אחר זה דבר אחד, אבל לראות אותם יחד, משולבים בצורה כזאת כפי ששני בני אדם יכולים להיות, שום דבר לא יכול להכין אותך למראה הזה. העיניים שלך פשוט לא מוכנות למחזה כזה.
דף אחרי דף, הציגו אמם ואביהם את עצמם בכל מיני צורות. מסתבר שאת התנוחות הללו הם ביצעו בסטודיו של ג'ון סנסטין, וכנראה גם אין ספור פעמים בביתם בזמן שהילדים ישנו ומכשיר האינהלציה זמזם, או כשהאכילו את קופי-הים האדישים, או עישנו סמים, או החליקו את ידיהם אל תוך מכנסי הפיג'מה שלהם, חפנו בעדינות את אברי מינם כמו להגן עליהם מפני הלחצים הממתינים להם ומן המטלות שיהיה עליהם לעמוד בהן. ההכרה שאין להם כל דרך להימלט החלה לחלחל בקרבם; אתה פשוט צועד לקראת זה כאילו שאתה ממהר למלחמה מסעירה אבל מסוכנת ביותר.
מייקל הציץ בהולי; עורה הבהיר והמנוקד היה עכשיו סמוק כולו – נדמה שאפילו תנוכי אוזניה עולים באש. היה לה גוף גמיש ואתלטי והיה לו קל לדמיין אותה בעוד שנה או שנתיים, מוטלת על מיטה וגווה מקושת בשעה שאיזשהו נער חסר פנים דופק אותה בתנוחה אתלטית מרהיבה. אבל מה יכולה להיות ההרגשה כשדופקים אותך? לא היתה לו יכולת לדמיין את זה שכן עליך לראות את עצמך כגוף חלול, מקבל, והוא לא היה לא זה ולא זה. דמותה של אחותו נצמדה אליו מבלי להרפות. לא. לא. תפסיק. אל תחשוב עליה בצורה כזאת, הרהר מייקל.
בזמן ההפוגה החולמנית הזאת שלו כבר העבירו דף והאב והאם עשו משהו שכלל צעיפים שנקשרו לידיה וקרסוליה של האם.
"הם צריכים להקשר באהבה," היה כתוב שם, ובזמן שהילדים בהו בציור חשב דשיאל לעצמו: אוה, לא, אמא שלי... מנודה!
כל הילדים העלו בדמיונם את ההורים שוכבים במיטה שמוקמה באותו סטודיו בניו יורק שבמהלך כמה חודשים נסעו אליו מספר פעמים בשבוע, "כדי לעבוד עם הצייר," הם אמרו, ואף אחד מן הילדים לא שאל מה בדיוק כוללת אותה עבודה. במקום זאת נשאו הילדים עיניים משועממות ולא אכפתיות והניחו להוריהם לנשקם לפרידה. הם אמרו, כן, אנחנו כבר נדאג לעצמנו לארוחת צהריים; כן, במקרה חירום אנחנו יודעים את מספר הטלפון של משפחת רינצלר; כן, כן, נהיה בסדר. ואז חזרו כולם לעסוק בענייניהם. אבל לו היו יודעים אז את מה שהם יודעים עכשיו, האם היו מנסים לעצור את ההורים? אולי היו מבצרים את הדלת הקדמית ומחזיקים את ההורים כשבויים בתוך הבית. אולי הם היו אומרים, אל תעשו את זה, מפני שזה ישנה הכל.
ובסופו של דבר זה באמת שינה הכל. באמת.
אבל בינתיים, לנוכח ההצלחה המזהירה של הספר והזינוק המהיר מסתם ספר מצליח לתופעה, התנהגו ההורים מבלי לראות את הנולד וללא נקיפות מצפון. כבני שלושים ותשע וארבעים בהתאמה, הם היו אישה וגבר יפי מראה וחטובי גזרה. זקנו של האבא, ושערו הכהה הפרוע העניקו לו מראה של אמן, אף כי שׂטני במקצת, למרות שהיה עדין למדי ובכלל לא אמן. הוא היה עליז ומתחשב ומאזין מצוין. כשהילדים דיברו הוא הנהן באטיות וליטף את זקנו, והוא גם זכר את שמות המורים שלהם. בסך הכל הוא היה אבא יוצא מן הכלל שבימי ראשון הכין חביתיות בננה ולימד את ילדיו לשיר בג'יבריש ולשרוק בשתי אצבעות. הוא נהג ללבוש חולצות עם צווארון גולף, במיוחד שחורות, וחגורת עור עבה, עשויה בעבודת יד, עם אבזם גדול במיוחד. אף שאהב את ילדיו אהבה עזה ומלאת רגש, זה היה כאין וכאפס לעומת אהבתו לאישתו, וכל הילדים ידעו את זה, שכן עצמתה היתה רבה כל כך עד שכל אחד יכול היה לחוש בה מרחפת על פני הבית.
"אמא שלכם," אמר להם פעם כשכולם ישבו במסעדת דגים, "נראית נפלא אפילו בסינר. רק תראו אותה. מלכת הסינר הסקסי לשנת 1972."
"אוח, תפסיק עם זה, אתה מתנהג בטיפשות," ענתה והניפה ידה בביטול כשפיה מבריק מחמאה כאילו כדי להבליט את החלק הזה בגופה שהיה בעיניו אֶרוטי במיוחד. אלא שמעולם הוא לא הצליח לבחור איבר מסוים בגופה; מבחינתו, כל העניין פשוט עבד.
לא שהילדים חשו מוזנחים שכן האב הפנה גם אליהם את תשומת לבו והאם לא חשה יותר מדי בנוח כשהיתה לכודה בתוך מבטו של אביהם. היו פעמים שהיא נראתה מוטרדת וניסתה להתחמק. זה היה ריקוד חיזור ששניהם רקדו: סגידה, שבעקבותיה תגובה של שביעות רצון, וגאווה, אבל גם ניסיון להתחמקות.
"תסתכלו על אמא שלכם," פקד עליהם. "כמה חן יש לה עם מקלות האכילה האלה." או "תסתכלו על אמא שלכם. היא אישה מדהימה." או "תסתכלו על אמא שלכם. היא האישה המעניינת ביותר שהכרתי."
אז הם הסתכלו. הם הסתכלו מעבר לשולחנות במסעדות, במעברים בסופרמרקטים, בחדר המשפחה, במטבח, שם היא עמדה ליד הכיור וקצצה ראש של חסה מתחת לזרם המים. שערה האדום-עמוק, עורה הבהיר ושדיה הגדולים הפכו אותה לפגיעה, אמהית, מסבירת פנים, אבל גם, מסתבר, למושא תשוקה תמידי. היא היתה קולנית ממנו, נתונה למצבי-רוח ויותר דרמטית, נוטה לדמעות שמילאו את עיניה הכחולות וגרמו להן להיראות זוהרות. כשבכתה, האדים אפה במהירות והיה כמו שערהּ, דבר שהעניק לה מראה של אירית שיכורה ומושכת שמסתירה סוד שמור ביותר.
"אני יודעת שאבא שלכם נסחף," היא אמרה לפעמים כשהוא לא היה בסביבה. "אבל הוא יודע להחצין את רגשותיו וזה לא דבר נפוץ."
אין ספק שאף אחד מחבריהם של ההורים לא נראה מאוהב בבן הזוג שלו בצורה כה פעילה. מרבית האמהות והאבות חיים בדו-קיום, כמו דיירים באכסניה שחולקים שטח משותף ומנסים לא לעצבן זה את זה, אבל בעיקר חיים כל אחד את חייו. חייו של האחד קשורים במחשב ובמשרד וחייה של האחרת קשורים בגידול ילדים. אבל בני משפחת מלואו היו שונים וילדיהם כבר מזמן הכירו בכך והתייחסו לזה בגאווה מסוימת אם כי לא באושר.
ההורים שלהם התעמלו בכל יום, אפילו בטרם נכנסה ההתעמלות לאופנה. הם התעמלו על פי הלוח של חיל האוויר המלכותי הקנדי ובכל בוקר ביצעו את המספר המומלץ של שכיבות סמיכה וכפיפות בטן ובכך שמרו שהבטן שלהם תהיה מוצקה ולא תתרכך כמו בצק, דבר שיצביע על כניעה. וכאן הם התגאו ברמת השימור העצמי שלהם. בציור אחד נראתה אמא שלהם – "האישה" – כך העדיפו הילדים להתייחס אליה – רכונה על המיטה, משועממת קלות, וראשה מוטה לאחור כאילו כדי לראות על מה כל המהומה הזאת מאחוריה, מה "הגבר" עושה שם, כאילו באמת אין לה מושג, כאילו הוא עומד שם ומקפל מפה. בתמונה אחרת היא ישבה מעליו בראש זקוף וגרונה המתוח מצויר לפרטי פרטים על ידי ג'ון סנסטין שכמה שנים קודם לכן נחשב על ידי המורה שלו לציור אנטומי ב"קופר יונין – בית ספר לאמנויות" ככוכב עולה. עיניה של האם היו עצומות, לכאורה מפני שהעונג שלה היה גדול מכדי שתוכל לספוג אותו בעיניים פקוחות, או אולי מפני שידעה כי ילדיה עומדים לראות את התמונה הזאת והיא לא רצתה ליצור עמם קשר עין.
"לא יכול להיות שזה קורה," אמרה הולי תוך כדי דפדוף.
"אבל זה קורה," אמר מייקל. "זה ברור. אז תתמודדי עם זה." עוד כשהמלים היו על לשונו הוא התחרט על הטון שנקט כלפי אחותו שלתמיכתה ולאהבתה הוא נזקק כעת יותר מאי פעם. הוא זה שהביא אותה למצב בו תצטרך להתמודד עם זה, אף על פי שממילא היה עליה לעשות זאת. לא יתכן שהיא היתה מתעלמת מן הספר ולא קוראת בו גם מיוזמתה. כמוהו, גם היא היתה חייבת לדעת.
"אני מתמודדת. ברור. אבל זה ממש חולני, לא? איזה הורים עושים את זה?" שאלה.
"שלנו," הוא אמר. עכשיו הוא היה צריך להיראות כאילו זה כלל לא משפיע עליו. היה לו צורך להיראות אדיש, כאילו הוא לא אשם בכך שראה את זה, ויותר מכך, שאילץ את האחרים לראות את זה.
נראה שכל הפעילות שתוארה בציורים התרחשה בשעות היום והדפים הלבנים שברקע משמשים כתאורה טבעית או מלאכותית. זה לא היה בולמוס של זיונים בשעת לילה; פרטים מסוימים נעלמים בלילה. מישהו יכול לגעת במישהו אחר והתחושה תהיה נהדרת, אבל חולפת, ואי אפשר יהיה לשכפל בדייקנות את הצירוף הזה של לחץ ודיוק. אבל הצירוף של נייר לבן וסדינים לבנים הביא לכך ששום פרט לא ילך לאיבוד. יד גברית מוצאת פטמה נשית בדיוק בצורה כזאת, האגודל והאצבע ממוללות אותה בדיוק כשם שצלם היה מצמצם תמונה לעיקריה ומשאיר מחוץ למעגל את כל הפרטים המיותרים. אישה דוחפת את עצמה כלפי גבר והחיבור בין גופותיהם יוצר מעין שדה מרעה אנושי.
הגבר והאישה בספר עינוגים היו נאים, אפילו נאים מאד, אף על פי שכל מה שהם הדגימו – כל תנועה, כל אצבע מתגנבת לאיזשהו קמט, כל קצה זין, כל יד, רגל, בטן, עמוד שדרה, נקב, עצם, תלתל, אגל זיעה, פה פעור לעבר בשר מתמסר, זעקה דוממת, בירית, אזיקים, צעיף ארגמני תלוי ברפיון, עקב דק וגבוה על רגל עירומה – היו לילדיהם מקור נוסף של תדהמה, רצף של מהלומות פטיש, חלקן מענגות, חלקן מכאיבות בצורה מעודנת, כמו קילוף צלקת שהתייבשה, חלקן מחרמנות, אף על פי שהילדים הקטנים לא הבינו שהם מתחרמנים, שכן התחושות שחוו עדיין לא היו ברורות להם.
הצעירים יותר חשו מעין התעלות, כפי שחשו כששיחקו תופסת בחצר בית הספר, או כשנשארו ערים עד חצות בערב ראש השנה, או לאחר ששחו יום שלם בים ויצאו ממנו נוטפי מים, כחולי שפתיים וצרובי שמש אבל רוצים עוד, אבל אבא ואמא שלהם תמיד אמרו די.
אף אחד מארבעת הילדים לא יכול היה להפסיק להתבונן בספר; כולם קיבלו כרטיסים לשורה הראשונה בהצגה הכי טובה בעיר, המסך הארגמני הכבד נפתח ונחשפו סודות האהבה שלאף ילד אחר בעולם לא היתה הזכות או הרשות לראות.
אני יכולה לנסות את זה עם אדם סֶליג? תהתה הולי.
את התשובה לכך היא תגלה יותר מוקדם מכפי שיכלה לתאר לעצמה.
אלוהים, אני שונא אותם, חשב מייקל.
הוא ילמד לשמור את זה לעצמו.
אם אחטוף את הספר ואזרוק אותו למזבלה, האם הוא ייעלם? הרהר דשיאל.
חבל, אבל לא. לספר יהיו גלגולים רבים במשך החיים. שום דבר לא יוכל להרוג אותו.
אני אחיה את חיי לבדי, רק עם הטרולים שלי, הרהרה קלאודיה.
למשך זמן רב, ובשינויים קלים, השבועה הזאת תגשים את עצמה.
זה מה שההורים עושים במיטה שלהם ועכשיו גם הילדים יודעים את זה. ובגלל זה בלילות מסוימים הדלת ננעלת. ההורים שלכם הם כאלה ולכן הם לא מרשים לכם להיכנס ועכשיו גם כל העולם יודע את זה, זו המשמעות של להיות בן אדם, בן אדם בעל רצונות משלו, בן אדם בוגר באמריקה של 1975, להיות בעליהם של חלקי גוף שנעים ומגיבים בצורה אישית ומזעזעת; ככה זה להיות הם, להיות ההורים שלכם, אז אל תַפנו את פניכם, החזיקו את עיניכם פעורות לרווחה, ארבעתכם, כל ילדי משפחת מלואו, אפילו הצעירה ביותר שהיא רק בת שש והמומה מהתרגשות ואימה, שכן עכשיו כבר מאוחר מדי. אולי התמונות הן בשחור-לבן, אבל אין בהן שום רכּות, והן תמיד תישארנה חרותות בדמיונכם, כמו אותו סנאי שגם במותו עדיין נאחז בכבל, שכן זו המשמעות של להיאחז זה בזה, גבר ואישה נצמדים בכוח, ככה זה להיות הם, ככה זה בדיוק, ומה שמפתיע ביותר ובלתי נתפס הוא שביום מן הימים ככה זה יהיה להיות אַתה.
"התנוחה", מג ווליצר, מאנגלית: רותי ונעם אור, ספריית מעריב, 336 עמ'.
נא להמתין לטעינת התגובות
