בוסר, אבל טעים
זה סרט נעורים, אבל גם מותחן לא מותח, וגם דרמה רומנטית, ובעיקר סרט גרמני מאוד. אבל גם קצת צרפתי. ענת ביגר על "המחנכים"
הסרטים הללו מתאפיינים בתסריט מקורי, אקספרמנטליות מבחינת השימוש במבע הקולנועי, ובעיות חברתיות ואינטלקטואליות מסוג מאוד מסוים - של גרמניה הצעירה. נעים לראות שלמרות ההשפעה של האמרקניזציה, ניתן למצוא בכל מדינה אירופאית סרטים המייצגים את האופי המיוחד שלה ואת תרבותה. בכל הסרטים הללו הגיבורים צעירים, וכך גם היוצרים.
"המחנכים" הוא סרטו השני של האנס ויינגטנר היוצא מגבולות גרמניה, אחרי "White Sound" וגם בו השחקן הראשי הוא דניאל ברוהל (המוכר לנו מ"להתראות, לנין"). הפעם סרטו עוסק בחבורה של רדיקלים צעירים הנלחמים נגד הגלובליזציה והערכים הבורגניים. בנוסף לחלוקת פליירים נגד עבודת ילדים באינדונזיה ונשיאת נאומים חדורי אידיאולוגיה, מצאו שני הגיבורים, פיטר (סטיפ ארסג) ויאן (דניאל ברוהל) שיטה מקורית יחסית לחינוך וזריעת פחד בלב הקפיטליסטים העשירים: הם פורצים לבתים לא בכדי לגנוב אלא כדי לסדר מחדש את הרהיטים בצורה
כאשר קשר רומנטי נכנס לסיפור, הכל מסתבך. יולה, חברתו של פיטר הממלצרת כדי לשלם חובות, מתחילה לפתח משהו עם יאן, השותף לאידיאולוגיה ולדירה. היא מצליחה לשכנע אותו לנהוג בחוסר זהירות בעת פריצה, ושלושת הצעירים נאלצים לקחת בן ערובה. מכאן הופך הסרט גם לדרמה מעמדית של ארבע דמויות, וכל אחד מהגיבורים מתחיל לבחון את ערכיו ואת מערכת היחסים שלו עם האחרים.
הסרט משלב בין סרט נעורים, מותחן לא מותח אודות חטיפה, משולש אהבה ובעיקר דיון ישיר באידיאולוגיות האקטיבסטיות הדומיננטיות של זמננו. התסריט חינני, אם כי מעט ילדותי, ונרשמו רגעים לא מעטים של צחוק מצד הקהל. הסרט חייב חוב לסרטים כמו "החולמים" של ברטולוצ'י או "ז'יל וג'ים" של טריפו, אבל מאוד ברור שזהו סרט גרמני ולא סרט צרפתי.
בנוסף לגישה השונה שבאה לידי ביטוי בכותרת "המחנכים" לעומת הכותרת "החולמים", יש חשיבות לכך שב"המחנכים" לא מדובר בנוסטלגיה למהומות של 68, אלא בבחינה השוואתית בין רדיקליות היום לאז. הצל של מהומות הסטודנטים ושל קבוצת "באדר-מיינהוף" שפעלה בשנות השבעים הם מרכיב חשוב בגיבוש הזהות הרדיקלית של הצעירים השמאלנים והאינטלקטואלים של דור האיקס. כפי שאומרים הגיבורים "הרעיונות הגדולים שורדים גם אם המאבקים נכשלו".
בהקשר האידיאולוגי, יש בסרט משהו פשטני מדי למי שעוסק קצת בתיאוריות של אנטי-קפיטליזם, אקולוגיה או אקטיביזם לסוגיו. למרות הרדידות הזו, יש בסרט לא מעט דיאלוגים מעניינים וספקנות ערכית חיובית. חשיבותו היא בהעלאת הנושאים הללו לתודעה באמצעות סרט קליל יחסית, שבמרכזו סיפור אהבה מורכב, הנעים מאוד לצפייה. אפשר רק לברך ייצוג של קצת אנטי-קפיטליזם בקולנוע הפופולרי.
גם את הצילום והמשחק אפשר לציין לטובה. ווינגטנר ממשיך מסורות של ריאליזם (למשל של קודמיו בקולנוע הגרמני, פאסבינדר וונדרס) ויוצר פריימים מחוספסים וקופצנות נעורים של מצלמת כתף בחלק מהשוטים, והוא יודע לבחור את הלוקיישנים שלו (חלקם באוסטריה). ארבעת השחקנים נותנים הופעה משכנעת וראויה, וכל זה מחפה על תחושת הבוסריות שעולה מהסרט, אם כי אינו מונע מאיתנו לחוש בה. זהו מעין סרט נעורים שיעניין גם מבוגרים. מומלץ בהחלט.
נא להמתין לטעינת התגובות
