השבוי
פתיחת הסיפור "השבוי" של ס. יזהר, מתוך הספר "חרבת חיזעה" בהוצאת זמורה ביתן
ישבנו על האבנים לפוש משהו, ולהצן באור השמש את הזיעה הפורצת, הכל היה הומה קיץ ככוורת זהובה. מערבולות של שדות-הר, גבעות זיתים, ורקיע לוהט עם שקט עז – היו מסנוורים לרגעים ומפתים את הלב, עד כמיהה. אי-בזה היו רועים רחוקים נוהגים צאנם בלב השדה בכלאחר-יד של ימים שלוים בעולם כשעוד לא היה רע. אי-בזה לחכו צאן שוקטות, צאן מימי אברהם יצחק ויעקב, אי-בזה ימנם כפר רחוק, מפותח עיטורי זיתים, מעין נחושת מועמה, בחקוקי גבעות כבשיות מצטופפות, והרים רחוקים. אלמלא שמזימות אחרות כבר היו חותכות להן אלכסונים משל-עצמן.
זה המם-מם שלנו היה מאריך לעיין במשקפתו, למוץ מן הסיגרייה ולרקום תכניות. ראשית, הלאה אין טעם עוד ללכת. ושנית, לא יתואר לחזור בידיים ריקות. מישהו מכל הרועים, או מישהו מכל הנערים, או אפשר גם שכמה מהם, צריכים להתפש; מעשה צריך להעשות, ודבר כלשהו להחשף; ולחזור אז עם דבר ממשי, עם דבר שהוא עובדה קיימת. הוא היה ממוצע קומה, שקוע ארובות-עיניים, מהודק גבינים וגבחני, והכובע מוזח לו להפקיר מצחו ודלדולי שערו הלח לרוח. היינו מלווים את סקירתו. הוא ראה מה שראה, ואנו ראינו עולם של גבעות מצומררות ירק וטרשי אבן וזיתים במרחק, עולם מצולב גיאיות של דורה – כל-כך עולם כזה. עד שהיה מביא דממה בך, והתאוה אל טובה של אדמה טובה ומצמחת היתה לוחשת ומפתה, לחזור אל עמלו של כפוף, אל אבק עפור, אל טרחת עונה בוערת, אל אחרת מהיות פרט בשורה שהמם-מם נמלך כיצד יטילנה בעוז על-פני חלקת דממת אחר-הצהריים.
ואכן
כבר היה הדבר כמעט נכון בידו; שכן גילינו אז בצל אלון אחד, רועה חונה וצאנו לפניו בשלף הדורה. מיד הותחם מעגל בעולם, הכל מופרש מעבר למעגל, ובתוכו אחוז האחד שיצודוהו חי, וכבר יצאו הציידים רובה של הכיתה יטמון עצמו בשיחים ובסלעים ימינה, ואלו לשמאל ולמטה ייצאו המם-מם עם שניים-שלושה להקיף, ליפול במפתיע ולהניס את הציד אל זרועות האורבים שלמעלה. וכך התגנבנו בתוך זהב הדורה הענוג, דשנו בעקבינו שיחים גמומים של אלות מכורסמות שן העדרים, סוליותינו המסומרות נשקו עפרות חמים ואפרורים, והיינו "מנצלים" יפה את ה"שטח". את "פני-הקרקע", את ה"צמחיה-הטבעית" ואת חסות ה"שטחים המתים", וכך פרצנו בדהרה אל הבחור שהיה יושב על אבן בצל האלון. הלה קפץ על רגליו, ומיד אחזתהו הבהלה והשליך מקלו ורץ באיבוד-עשתונות כאיילה רדופה ונעלם מעבר לרכס, ישר אל זרועות הציידים.
אה, איזה צחוק! שיא הכיף! המם-מם שלנו לא נח וכבר הבהיק אמצאה זריזה ומפתעת בחריפות נועזת: גם את הצאן נקח! דבר מושלם. הכה כף אל כף וסיים בשיפת שתי כפות מבוסמת-נחת. לאמור: זה העניין! ועוד פלוני אחריו עילע ובלע רוקו: "יהיה גולש! א-ני-אומר-לכם!..." והתעוררנו כולנו למלאכה בחשק, שהנאת-מנצחים ושכר-עמלים הרתיחוהו להתלהבות של אמת: יאללה!
אלא שההמולה הזאת הפחידה את הצאן, מהן זקפו ראש, מהן התכוונו להמלט, ומהן ביקשו לדעת מה תעשינה אותן שרצות לעשות מה שתעשינה. וחוץ זה כיצד נוהגים בצאן? היינו לצחוק ולקלס – וכן גם אמר המם-מם שלנו וטען ש'מלמדים' שכמותנו, וטמבלים כפי שאנו, אינם מסוגלים לכלום אלא רק לקלקל כל דבר יפה וטוב. פתח ונתן קולו בב-ר-ר, ובג-ר-ר-ר ובטע-ע טע-ע, ויתר האותות והקולות המוסכמים מימות עולם בין רועה לצאנו, ועשה שאחד מאתנו ילך עתוד בראש ויגעה באנה-באנה, וששניים-שניים מכל צד יניפו רוביהם כבמקלות של רועים ויפצחו ברינת רועים לעדרם, ושמאחור יהיו שלושה או יותר נוהגים בדרך זו עצמה, ושבאנרגיה, ובצחוק פרוע נשתלט על כסילותנו המהססת, הנבוכה משהו, ושנהיה יפים וטובים יותר: חיילים.
נא להמתין לטעינת התגובות
