רופא כפרי
בזכות משחק מאופק ומדויק של אדוארד נורטון ונעמי ווטס, "הצעיף הצבעוני" מצליח להתעלות מעל רגשנות הוליוודיות טיפוסית
"הצעיף הצבעוני" מתרחש בסין בשנות העשרים של המאה הקודמת ומגולל את סיפור אהבתם של וולטר וקיטי פן. אלה נישואים שנולדו בחטא, מתוך תועלתנות יותר מאשר מתוך אהבת אמת, והעסק מתפוצץ כצפוי כאשר וולטר מגלה על הרומן שמנהלת קיטי המדוכאת מהצד. במקום גירושין, מחליט וולטר, איש רפואה בהשכלתו, לקחת איתו את קיטי אל כפר נידח אליו נקרא כדי לטפל במגפה רצחנית המהלכת אימים על תושביו.
סיפורו של מוהאם מספק הצצה מטרידה ליצריו האפלים של האדם – וגם לגאולה שתמיד ממתינה לו מעבר לפינה, לרגע בו יסכים לקבלה. הסיפור מונע מתאוות נקם משולחת רסן, כאשר וולטר – דווקא וולטר, הרופא שיש להניח שהוא שקול מתוקף תפקידו, והומניסט מתוקף שליחותו – סוחב אחריו את אשתו הבוגדנית ללב המגפה, מבלי שאפילו ינסה לכסות את כוונותיו האמיתיות באמתלה כלשהי. בהמשך, כשקיטי מגלה במהלך שיחה מקרית כי בעלה אף לא טרח לחסן אותה – במודע, כמובן – המעשה כבר הופך לשפל ממש. לא ניתן לפרש זאת אלא כמעשה רצח מחוכם שלא יותיר כל טביעות אצבע אחריו.
אלא שכאן, עם ההגעה לכפר, מבצע הסיפור פנייה לכיוון הרומנטי. השהות בכפר, תחת הרצון להוריד את המסך על מערכת היחסים המקולקלת הזו, מביאה לתיקונה. רחוקים מהכל ומרוחקים זה מזו, מבודדים ובודדים, נטולי יומרות, ציפיות וכל מוטיבציה לשקם את הזוגיות ולחזור זה אל זו, מגלים וולטר וקיטי מחדש את האהבה. מסע העונשין הנקמני הופך למסע תיקון מטהר, ומעז יוצא מתוק. רק שמעל כל הפסטורליה הנרקמת מחדש מרחפת חרב המגפה.
למטה: הטריילר של "הצעיף הצבעוני"
ההישג המשמעותי של התסריטאי רון ניסוואנר ("פילדלפיה") והבמאי ג'ון קוראן ("אהבה במקום אחר") היא העובדה שבדומה למוהאם, הם מצליחים לעסוק בחומרים מלודרמטיים מבלי להיות מלודרמטים. הסיפור, קלאסיקה רומנטית לכל דבר, כמעט ואינו מדרדר לקיטש ולרגשנות כלל, ושומר על טון מרוסן ומאופק. ועם זאת, הוא עדיין מצליח להיות מרגש ונוגע ללב.
אני אומר זאת לא רק כמי שנרתע מקיטש כביבי נתניהו מפני פוליגרף. אני אומר זאת גם כמי שהתאכזב לגלות שהפוטנציאל למותחן פסיכולוגי אפל על יצר האדם ועל מלחמת המינים נוסח המותחנים ההוליוודים הישנים (למשל, "לכודה" של מקס אופולס, או "הסוד שמעבר לדלת" של פריץ לאנג) מתאייד למלודרמה תקופתית מהזן המוכר והמייגע, ואז הופתע לגלות שהסיפור הנפלא מטופל בעדינות והבשלת הגרעין המותחני לפרי רומנטי אינה פוגמת בעניין.
קרדיט רב שמור לצמד השחקנים הראשיים, שמחזיקים את מלוא כובד הסרט על כתפיהם. אדוארד נורטון, קפוא פנים ואניגמטי כהרגלו, יוצר דמות מורכבת ומרתקת ברופא שמקדים שכל לרגש במלחמתו במגפה, אך מקדים רגש לשכל במלחמה בביתו פנימה. לווטס נועד תפקיד קלאסי ופשטני יותר, והיא ממלאת אותו בנקל ושובה את לב הקהל. ליב שרייבר לא מטביע את חותמו בתפקיד קטן אך משמעותי כמאהבה של קיטי. בולט יותר טובי ג'ונס ("ידוע לשמצה")
ברקע של הסיפור האנושי נמצאת סין הכפרית של תחילת המאה. מוהאם בחן לא מעט בסיפוריו את התנהלותם של הקולוניאליסטים במזרח הרחוק, כאשר כמו במקרה של וולטר וקיטי הריחוק הגיאוגרפי והתרבותי משקף את הריחוק הנפשי, אך גם משמש כזרז לתהליך הופכי של התקרבות. קוראן לא נותן לסין ונפלאותיה האקזוטיות להסיט את תשומת הלב מן הסיפור המרכזי, וכמו מוהאם הוא מותיר לה להדהד אותו.
מעניין לשים לב לסין הזו, מעצמה מודרנית על סף מהפכה. עלילת המשנה, העוסקת במגפה המאיימת על הכפר, מספקת בעצמה משל למצב העניינים בסין של אותם ימים, ולמאבק בין העבר למודרנה. וולטר, נציג המערב והקדמה, נלחם לא רק במגפה אלא גם בכפריים הדבקים בדרכיהם ובאמונותיהם ומסרבים לקבל את ציוויי הרפואה המודרנית, כמו שריפת הגופות הנגועות או איטום הבאר המזוהמת. בדרכה של סין אל המהפכה, כפי שמציע הסרט, עליה לעבור שינויי חשיבה מכוננים. כזה הוא הרגע בו יוצא מפקד הצבא כנגד המושל ותפיסותיו המקובעות, ולא פחות מכך – הרגע בו רותם וולטר את גלגלי המודרנה לנוהגים העתיקים. גלגל העץ הנושא את המים המטוהרים אל הכפריים הוא גלגל המהפכה הנושא אליהם את בשורתה המשחררת.
עודף מעשרים מילה: מעשייה רומנטית קלאסית, משוחקת נפלא, עשויה באיפוק, בממדים אפיים אך בטון מינורי, ולא גולשת לסנטימנטליות מעיקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
