איתות מבאר שבע
דווקא בשנה הטובה ביותר בתולדות הסרט המקומי, חוץ מ"ביקור התזמורת" לא היה לירושלים להציע ולא כלום. עד שהגיע ליל הבכורה של "וסרמיל". שניצר מסכם שבוע של פסטיבל
סלמונה, כך מסר מרק רוזנבאום מפיק הסרט במהלך קבלת הפנים שנערכה מאוחר בלילה, עשה עשר שנים באנגליה בטרם שב לארץ כדי להכין את התשתית להסרטת "וסרמיל". מקורו של סלמונה בבאר שבע והשם וסרמיל,כל חובב כדורגל יודע, הוא שם נרדף לבירת הנגב. שהרי זה הכינוי השגור למגרש הכדורגל של הפועל באר שבע.
ואכן, הכדורגל הוא סיפור המסגרת של סרט מפתיע זה, שבמרכזו שלושה נערים מבאר שבע. אחד בן העלייה מאתיופיה, שני משתייך למשפחת עולים מרוסיה ועוד אחד מגיע מבית מרוקאי. שלושה תיכוניסטים שאינם עושים חיל בלימודיהם, אך לעומת זאת מפלרטטים עם גבולות החוק וגם משקיעים מרץ רב בקבוצת הכדורגל של בית ספרם.
נוער במצוקה, התבגרות כאובה, התמסרות לאובססיית ספורט. כל אלה הם מרכיבים מוכרים לדרמות המופקות בדרך כלל בבריטניה. ואם "וסרמיל" מזכיר למישהו משהו, הרי שקודם כול הוא משדר הדים מהקולנוע של קן לואץ'. נכון, סלמונה, לפחות בשלב התחלתי זה של הקריירה הקולנועית שלו, אינו ניחן בפיוט המכאיב שנוכח ללא הרף בסרטי לואץ' ( "קס", "16 מתוק" ), אך המעורבות החברתית והמחויבות לאחווה ולחסד אנושיים, מרכיבים הכרחיים אצל לואץ', -כבר נוכחים באופן משמעותי בעבודת הביכורים של סלמונה.
"וסרמיל" מקבל מובן מאליו את הסטריאוטיפים שדבקו בעדות השונות המיוצגות כאן כמרוקו, רוסיה, אתיופיה, ועיקר מאמצי התסריט מתועלים לתיאור הניצוץ ולטיפוח התקווה לעולם טוב יותר - או מוטב לומר פחות רע - הממתין לנערים, אם רק יתגברו את צבת הסטריאוטיפים החונקת את חייהם.
סלמונה, המעדיף שלא ללכת בגדולות ונצמד לבימוי ישיר, סגפני לעתים, אינו יוצר סרט מחאה חברתית ישיר. ובכל זאת, "וסרמיל" מגניב עקיצות משלו לכור ההיתוך הישראלי-ציוני, כאשר סצנות השיא שלו מתרחשות במהלך חגיגות יום העצמאות, המבליטות את הסתירות הקשות המוטמעות בתוך הקלישאות של אחדות העם המזויפת.
דומה שהפתעת-הרגע-האחרון ש"וסרמיל" זימן לתחרות פרס וולג'ין, היא שהצילה הפעם את התחרות מעליבותה. מלכתחילה נראה היה שזו תחרות מכורה מראש, שכן "ביקור התזמורת", סרטו המקסים והאופטימי כל כך של ערן קולירין, שולב בה כמנצח ידוע מראש. "ביקור התזמורת", שבשבועות האחרונים כבר הספיק לאסוף פרסים בינלאומיים רבים, ניצב ברמת תחכום וביצוע הרבה מעבר לכל מתחריו בוולג'ין, ושבחיו בוודאי עוד יפורטו בהרחבה במהלך חודש אוקטובר, כאשר על פי התכנון המוקדם יפציע הסרט בבתי הקולנוע בארץ. אלא שחוץ מ"ביקור התזמורת" לא היה לירושלים להציע ולא כלום. עד כמובן ליל הבכורה של "וסרמיל". לאורך שבוע התחרות נראה היה שהקולנוע מתוצרת ישראל מסיג עצמו 20 שנים לאחור אל אותו עידן של סרטים יומרניים ונעדרי השראה ויכולת ביצוע.
דווקא בשנה הטובה ביותר בתולדות הסרט המקומי - "אדמה משוגעת", " אביבה אהובתי", " בופור", " מדוזות", " ביקור התזמורת", " חופשת קיץ" - שבה הסרטים הללו קטפו פרסים נחשבים בקאן, בברלין, בסאנדנס, בטרייבקה, בשנחאי, בקרלובי וארי, נפלו על באי פסטיבל ירושלים עבודות רעות, רעות מאוד, כמו "החוב", " חומר למחשבה", " זרים", " מתוק ומר".
אל הכישלונות הקשים האלה אפשר להוסיף גם את "תהילים" של רפאל נדג'רי, שהתמודד אף הוא בתחרות. על אף שנדג'רי עשה סרט מורכב יותר מארבע הזוועות הפילמאיות המאוזכרות כאן, עדיין מרובים בו הפגמים הקשים על פני היתרונות הקטנטנים שהוא מציע.
"מתוק ומר" של דורון בנבנישתי (עם צופית גרנט, מיכל ינאי, נתן רביץ) הוא אמנם סרט חלש, אבל חלש "רגיל". - זה שכתוב רע, משוחק חובבני, מבוים בכבדות. סתם עוד מוצר פילמאי שקרס בעת אפייתו הממושכת. לעומת זאת, כלל לא ברור איך באו לעולם שלושת מתחריו על תואר עלוב השנה - "החוב", " חומר למחשבה" ו"זרים". במקרים אלה כבר מדובר בשגיאת-על, בשיקול דעת קטסטרופלי והתוצאות בהתאם. דווקא משום ששלושה סרטים אלה מזמינים אוורור מהיר של מילון הקללות והנאצות, כדאי לנהוג באיפוק ולדלג עליהם. שכן מסקרנת הרבה יותר היא ההתחקות אחר מקור השגיאה המתמשכת שהביאה להפקתם. אחד הוא סרט מתח ( "החוב" ), שני פרודיה חברתית ( "חומר למחשבה" ),
השלישי, הסרט "זרים", הוא שילוב בלתי אפשרי בין העקרונות האסתטיים של סרטי תנועת "דוגמה 95" לבין שעת מחנך בתנועת נוער.
"החוב" מנסה (כנראה, וזה לא לגמרי
קו ההגנה על "חומר למחשבה" צריך להתבסס על הטיעון שיוצריו, עמנואל נקש וסטפן בלאיש, יושבים דרך קבע בצרפת ולא בישראל. לכן, צריך להוסיף מליץ היושר שלהם, התקשו השניים לכוון את הפרודיה החברתית ואנטי קלריקלית שלהם לגובה מדויק, שיפגע בול בבלוטות הצחוק של הצופים. אך סניגוריה לחוד ומציאות פילמאית לחוד. גם אם התירוץ הזה יעבוד, עדיין מצוי בשטח הסרט עצמו. עילג, פיסח, עיוור לסביבתו ודי מטומטם באופן כללי.
האחרון על ספל הנאשמים הוא "זרים" של ארז תדמור וגיא נתיב. כאן בולטת הילדותיות הרבה שנוכחת בכל הכרעה אמנותית, שנעשתה בעת הכנת הסרט. ילדותיות באופן הפעלת המצלמה (התזזיתית מדי), בהדרכה החובבנית של השחקנים, ובעיקר בולטת התינוקיות שבאופן הצגת הקונפליקט המזרח תיכוני, שהוא לב עלילת "זרים". סרט שכולו טעות אחת גדולה.
להגנתם של מוצרים ירודים כמו "החוב", " זרים", " מתוק ומר" ו"חומר למחשבה" ניתן לכאורה לגייס את הנימוק שכולם סרטי בכורה ליוצריהם. אבל רגע, גם "ביקור התזמורת" ו"וסרמיל" הם כאלה, ובכל זאת יצאו מוצלחים פי אלף. כנראה בכל זאת יש משהו הקרוי כישרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
