הטריילר שאינו נגמר
קיצור תולדות הטריילר מתחיל אי שם בימי היווסדה של הוליווד, ממשיך דרך אינספור ניסיונות שיווק, עובר דרך המהפך של MTV וממשיך עד ימינו אנו עם שלל גרסאות שונות לאותו הסרט. ניב שטנדל יצא לחקור כמה ספויילרים יכולים להיכנס בטריילר אחד וחזר עם הקדימון הטוב בהיסטוריה
הטריילר הפנטסטי הזה, שמייק סטרי מה"גרדיאן" כבר הכריז עליו כטריילר הטוב ביותר שנעשה אי פעם, מבשר על בואו הקרב של הפרויקט המסקרן ועלום השם הרשמי של ג'יי.ג'יי. אברהמס (בשלב זה הוא מוכר בעיקר כ"Cloverfield"). מי שזה מפתיע אותו, יכול להיזכר בכמה סצנות מופלאות שיצר אברהמס בלהיט הטלוויזיוני שלו "אבודים" סצנות שגם בהן השתמש בטריק של "השקט לפני הסערה", כששלוותו הקסומה של אי זהוב חולות וירוק דקלים הופרה בן רגע בשאון התרסקותו של מטוס נוסעים.
גם הפעם אברהמס עובד על שינויים קיצוניים במצב הרוח, כששמחת החיים הפרועה והמשתובבת הופכת בן רגע להלם, ואז להיסטריה מוחלטת. הטריילר הזה – שנראה כמו שילוב בין "פרויקט המכשפה מבלייר", "מלחמת העולמות" וסרטים דוקומנטרים מה-11 בספטמבר – עושה בדקה וארבעים שניות את כל מה שטריילר צריך לעשות. הוא מרתק, הוא זורק לך את הלסת לרצפה, ובעיקר – הוא מסקרן. תראו לי אחד שלא ירצה לראות את הסרט שמאחורי הטריילר הזה, ואראה לכם את שרי רז.
את הטריילר הזה ראיתי לראשונה לפני "הרובוטריקים". מיד אחריו עלה טריילר נוסף (אזהרה: הפסקה הבאה מכילה, שלא באשמתי, ספויילרים. אבל זהו עצם העניין). לפנינו בחור צעיר, שזה עתה הושם באזיקים אלקטרוניים ובמעצר בית מסיבות לא ברורות וכנראה גם לא חשובות לעניין. מה שחשוב הוא שיש לו כרגע ימבה זמן לשרוף, ומספיק ציוד טכנולוגי מתקדם בשביל לשרוף אותו בצפייה אובססיבית בשכניו. ביחד עם חברו הוא עוקב אחר הרומן של מר פילץ' עם העוזרת, ובבת של השכן ממול שנראית מדהים בביקיני. כשהיא עולה עליהם, היא מצטרפת למעקב. עכשיו העניין כבר עובר לקצב קליפי לגמרי, אך במהרה ה"תוכנית ריאליטי, רק בלי טלוויזיה" מקבלת טוויסט מסוכן באדיבות שכן אניגמטי. כתמים אדומים ניתזים על שמשת חלון; השכן יורד עם שקים שחורים גדולים לגאראז'. "רק בדיסטרביה", מבטיח גיבורנו. העניינים מסתבכים – בחורה רוקדת מול השכן; הוא שולף סכין; היא זועקת לעזרה. הנער אץ מביתו אך האזיק האלקטרוני מופעל והמשטרה מיד מגיעה. השכן רק מחייך בזחיחות. "הם לא מאמינים לי. אני יודע מה ראיתי". עכשיו מגיע שלב ההוכחות: המשטרה מחפשת אחר רוצח סדרתי; הגאראז' והבית לא היו מחוברים ביניהם במקור; והשכן תופס אותו מציץ על חם, ואז מפתיע גם את הבחורה. העניינים מעבירים הילוך: החבר נשלח לרגל בגאראז'; צילום וידאו עמום שלו לוחש "הצילו!"; הנער פולש לבית השכן; השכן מסתתר מאחורי וילון; "אתה לא היחיד שצופה"; ידיים אוחזות בנער מאחור; דלת נפתחת; חדר לבן מסתורי עם ערכת כלי ניתוח; מרתף אפלולי; אלה מנפצת דלת; מכונית מתעופפת באוויר; "אמא?".
זה הרגע קיבלתם, פחות או יותר, את כל עלילת "דיסטרביה". אפילו תקציר עלילתי היה מקמץ יותר בפרטים. נער נידון למעצר בית וחושד שהשכן שלו הוא רוצח סדרתי. בזכות הטריילר, החשדות האלו נראים די מוצקים. לא בטוח שזה יהרוס לכם את הצפייה בסרט (שהוא מותחן אפקטיבי ומהנה כשלעצמו), אבל כנראה שהפתעות רבות כבר לא צפויות לכם.
אחד העניינים המפתיעים בטריילר הזה, הוא שמופיעים בו קטעים מכל אורך הסרט, לרבות אימג'ים משמעותיים מהמערכה האחרונה ממש. צריך להודות שזה לא מקרה נדיר, וטריילרים לא מעטים בני זמננו כוללים ספויילרים מובהקים. אולי תופתעו לגלות, אבל מחקרי שוק מגלים שהקהל מעדיף לדעת כמה שיותר על הסרט מתוך הטריילר – הבדיחות הכי טובות, קטעי האקשן הכי מרהיבים, סצנות הסקס הכי לוהטות - ולכן עורכי טריילרים פעמים רבות אינם נרתעים מ"להרוס הכל", לגלות שהטוב מנצח, השונאים המושבעים מתחתנים, וכולם חיים באושר ועושר.
ובכל זאת, בז'אנר המותחנים, שאמורים רק לגרות את הצופה אך להקפיד שעדיין ירבה הנסתר על הגלוי, ספויילריות שכזו עדיין נחשבת חריגה. האם "דיסטרביה" הינו צאצא לדור חדש של טריילרים, שלא בוחלים בהליכה על גבול הספויילר כדי לפתות את הצופה באימג'ים החזקים ביותר שיש להם באמתחתם? הזדמנות טובה לעבור על קיצור תולדות הטריילרים.
הולדת הטריילרים היתה כמעט מקרית. כבר בעשור הראשון של הקולנוע החלה דעיכה בהתלהבות הראשונית של הקהל, והאולפנים, בעלי בתי הקולנוע ומפיצי הסרטים ביקשו להשפיע על טעמו של הקהל ולקדם סרטים חדשים, וניצלו את המרווח שבין סרטים שהוקרנו זה לאחר זה כדי להקרין טריילרים,
הטריילר הראשון הוקרן ב-1912 בריי ביץ' בניו יורק. על סדין לבן הוקרן הסרטון "הרפתקאותיה של קתלין". הגלגל הסתיים כאשר קתלין מושלכת לגוב אריות, ואז הגיע הטריילר: "האם תיחלץ קתלין ממאורת האריה? צפו בפרק המותח בשבוע הבא".
האגדה מספרת שבמקרים רבים אף לקחו לעצמם המקרינים את החירות ליצור טריילרים. הם פשוט הקרינו את הגלגל הראשון של הסרט החדש שברשותם, או בחרו בעצמם קטעים נבחרים. לא ברור אם יש בכך אמת, אך ברור כי האולפנים הגיבו במהירות. ב-1916 יצא הטריילר הרשמי הראשון, מבית פאראמאונט: בתחילה נוצרו טריילרים רק לסרטים החשובים, אך עד 1919 כבר פעלה באולפנים מחלקה שלמה שעסקה בייצור טריילרים לכל סרטי החברה. המתחרות לא מיהרו להצטרף, אך ב-1919 הקימו שלושה פרסומאים ניו יורקים את "שירות ההקרנה הלאומי" (ה-NSS) שסיפק שירותי טריילרים וקידום מכירות לחברות רבות, ושלט בתעשייה מסוף שנות העשרים ועד שנות השבעים.
כל הטריילרים באותה תקופה דמו זה לזה: מפגני ספקטקל שאמורים להרשים את הצופה עטופים בכותרות משתפכות וקריינות חגיגית (והרי דוגמה יציגה: הטריילר ל"הגשר על הנהר קוואי" מ-1957). מעטים, דוגמת ססיל ב. דה מיל ואלפרד היצ'קוק, חרגו מן הכלל בהבינם את כוחו של הטריילר.
בטריילר ל"פסיכו", למשל, היצ'קוק לוקח את הצופה לסיור במוטל של נורמן בייטס, ובזה של "חבל" הוא כולל סצנה בה מופיע קורבן הרצח, שמבלה את הסרט כולו בתיבה. "זו הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו בחיים", מסביר ג'יימס סטיוארט, "וזו הפעם האחרונה שאתם ראיתם אותו בחיים". אבל החדשנות של היצ'קוק היא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, אז כהיום.
בראשית שנות השישים החלה הפגיעה המשמעותית הראשונה בהגמוניה של NSS. האולפנים ביקשו לחדש את הנוסחה המסורתית של הטריילרים, וחברות נוספות נכנסו לעסק, והביאו עמן תפיסות וטכניקות חדשות. האולפנים, שבעבר נעזרו בשירותיהם של עורכי סרטים מזדמנים שהיו מובטלים מעבודה על סרט באותו רגע, שכרו מקצוענים עם רקע בפרסום וחסרי ניסיון קולנועי. דווקא חוסר הניסיון הזה הביא ליצירתו של סגנון חדש, מנותק מהעריכה ההוליוודית הקלאסית. להתגבשות הסגנון החדש תרמו טריילרים יוצאי דופן כמו אלו ל"ד"ר סטריינג'לאב" או ל"לה דולצ'ה ויטה", טריילר אותו ערך פדריקו פליני בעצמו. נקודת ציון משמעותית היה הטריילר ל"ליל האיגואנה", שכונה על-ידי המגזין Q "קמפיין הפרסום לסרט המודרני הראשון", ועשה שימוש בשירותיו של שחקן אוף-ברודוויי אלמוני בשם ג'יימס ארל ג'ונס – לימים הקול שמאחורי המסכה של דארת' וויידר.
אנדרו קיוהן, יוצא NSS ויוצר הקמפיין מטעם MGM, הביא למהפך נוסף בתעשיית הטריילרים עם הקמת "קליידוסקופ". קליידוסקופ, שהיתה הראשונה לקחת על עצמה את עבודת הטריילרים כולה – ללא שימוש במיקור חוץ (אאוט-סורסינג) כפי שהיה מקובל עד אז – פרצה את הפתח לעשרות חברות שבאו בעקבותיה וגילו את הכסף שבתעשייה המתפתחת.
הדם החדש בתחום הזרים עמו רוח סגנונית מרעננת. אחד כזה היה ג'ף קניו מחברת "אוטופיה" (לימים במאי "נקמת היורמים"), שהטריילר שיצר ל"הבוגר" הביא אותו לגבש תפיסה חדשה – "לתת לסרט לדבר בעד עצמו". הטריילר ל"הבוגר" הציג בשלוש דקות ורבע את הסיפור כולו, לרבות הקרדיטים בסוף. קניו דבק בסגנונו – מונטאז' דחוס של פסקול וקטעי סצנות משמעותיות – גם בטריילרים נוספים, כמו זה של "רוקי". הטריילרים הללו אמנם מסגירים כמעט את הסרט כולו, אך באותה מידה מזקקים באופן מושלם את כל מה שטוב בו. כל עוד לא מדובר במותחן (כמו "דיסטרביה", למשל), אין בכך רע.
השינוי הגדול, שמחק את NSS מהמפה באופן סופי, היה כאשר האולפנים הבינו את כוחו של השיווק, וחדלו מלחייב את בעלי בתי הקולנוע בתשלום עבור טריילרים, פוסטרים ושאר חומר יחצ"ני. ומי ישלם בעבור טריילר של NSS, שאינו כולל חומרים מקוריים מהסרט, כאשר הוא יכול לקבל טריילר מקורי מהאולפן, ועוד בחינם? במהרה הצורך ב-NSS כגורם מתווך בין האולפן לבית הקולנוע הפך למיותר לחלוטין.
ב-1981, כש-MTV עלתה לאוויר עם הקליפ "Video Killed the Radio Star", היא הכניסה את הטריילרים לעידן חדש: מהיר, קצבי ותזזיתי מאי פעם. הקהל, שגדל עם הטלוויזיה, למד לקלוט מסרים באופן מהיר יותר, אך גם להשתעמם במהירות רבה יותר. הדמיון הבסיסי בין מבנה שיר לטריילר – סיפור תמציתי של שתיים-שלוש דקות – הפך לזהות כמעט מוחלטת.
העריכה הקליפית התאימה לטריילרים כמו כפפה ליד. היא סייעה בהסתרת הפגמים, שאותם היה קל יותר לזהות בעריכה המיושנת, האיטית. והרי מהו טריילר אם לא להראות לך את הטוב ולהסתיר את הרע?
שנות התשעים הפכו את הטריילרים לכל כך קליפיים, עד שכמעט ולא ניתן היה עוד להבדיל ביניהם. המוזיקה (והאפקטים הקוליים) שיחקו תפקיד מרכזי בטריילר, והטריילרים התחרו זה בזה בעוצמות הרעש, (מי אמר "מטריקס" ולא קיבל ביטים אלקטרוניים לפרצוף?), עד שאיגוד הקולנוע האמריקני נאלץ להתערב ולקבוע רף הגבלה. את מקומו של הקריין בעל הקול האלוהי (לרוב דון לפונטיין, הגיל קומר של תעשיית הטריילרים האמריקנית) החליפו בהדרגה כותרות ו-וואן-ליינרים מתוך הסרט, כדי שלא להפריע לשטף האירועים (כך למשל בטריילר ל"אמריקן ביוטי"). התבוננו בתהום הפעורה בין הטריילר (הייצוגי להפליא לשנות השמונים) ל"מת לחיות" מ-1988, לבין זה (הייצוגי להפליא לשנות האלפיים) ל"מת לחיות 4.0" מ-2007. טריילרים מלווי קריין דרמטי כמו זה של "הטינה" היפני נעשו נדירים למדי.
עם הזמן, הפכו הטריילרים לכל-כך תזזיתיים וקיצוניים, עד שהחלה רגרסיה מסוימת ומתבקשת. כדי להיבדל מטריילרים קליפיים אחרים, בחרו יוצרי טריילרים אחדים דווקא להיצמד לסגנון מיושן יותר כדי להתבלט וללכוד את עין הצופה.
השימוש הנרחב בתוכנת העריכה Avid פתח ליוצרי הטריילרים אפשרויות חדשות. ריבוי טריילרים לסרט, בגרסאות שונות, נעשה מקובל. בדומה למה שאירע בקולנוע עם מהפכת ה-DVD ו"גרסת הבמאי", גם לאנשי הטריילרים אין עוד פחד מניסיונות וכישלונות אפשריים. Avid עשתה את העבודה לכה פשוטה (יחסית), שאין טעם להתחבט יותר מדי. אפשר פשוט ליצור כמה גרסאות, ולבחון את התגובות. לכך נוסף האינטרנט, שהפיכתו לחלק כה אינטגראלי מחיינו, בוודאי בכל הקשור ל"תוכן שיווקי", לא נעלמה מעיני האולפנים. כיום ניתן להשיג טריילרים לצפייה או להורדה בכל העולם.
כעת מנסים אנשי הטריילרים להגדיל את הגישה לקהל היעד כדי שלא לפספס איש. הטריילר של "אחוות הזאבים" הצרפתי, למשל, נוצר מלכתחילה נטול דיאלוגים, כך שרק הקריינות הקצרצרה היתה צריכה להתחלף בין מדינה למדינה. דרך לא רעה להימנע מהרתעת פרנקופובים ישראלים או אמריקנים.
בה בעת הם מנסים להתבלט בנוף הטריילרים החד-גוני, לאתגר את המחשבה ולנצל פלטפורמות חדשות. בין השאר, הם יוצרים טריילרים קוריוזיים (לדוגמה, בטריילר ל"תזיזו ת'רגליים" הפריע הסלולרי של מאמבל באמצע השיר, כדי להזכיר לצופים לכבות פלאפונים); מצמידים טריילרים מיוחדים לסרטים מסוימים (כמו הטריילר של "מרד התרנגולים" שהקדים את "משימה בלתי אפשרית 2"); ומעלים טריילרים ייחודיים באינטרנט (כמו הטריילר הנהדר ל"אמת מטרידה").
הצעד הבא, יש להניח, יהיה להפוך את הקהל למפולח יותר ויותר, לתקוף את צרכן הקולנוע מכל כיוון אפשרי, ולהיעזר בכל אמצעי כדי שלא לפסוח על אף צופה פוטנציאלי. פילוח השוק הזה צפוי לתפוס חלק גדול יותר ויותר בתעשיית הטריילרים.
הטריילר של "דיסטרביה", אם כן, אינו סנונית המבשרת על אובדן דרך בתעשיית הטריילרים. זהו טריילר מודע לעצמו, שאומר מראש: "אין לי הרבה מה לחדש לכם ברמת העלילה, אבל אני בכל זאת נראה די קול, אז תבואו, נכון?". הוא פונה בחוכמה לקהל היעד שלו (צעירים חובבי מותחני אימה) עם גיבור צעיר בפוקוס ומתח מיני באוויר, ומתאם ציפיות מראש עם צופים פוטנציאלים אחרים. לצד הטריילר המסעיר והשונה ממנו בתכלית של "Cloverfield" הוא מלמד על רוח היצירה בתעשייה צעירה למדי, שממשיכה להמציא את עצמה מחדש כדי לסלול דרכים אל לבו של הצופה ולשכנע אותו שתמיד יש משהו חדש לראות בהוליווד.
נא להמתין לטעינת התגובות
