"הכל זיוני שכל"
בוקר אחד גילה הנרי דוד שהפך למאמי הלאומי, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. אז הנה, ריאיון הבעיטה בדלי. הוא מתעב את הפיכתו לסלב, בז לעולם התרבות הישראלי, סולד מהעיסוק במראהו החיצוני ולגמרי לא בטוח שימשיך להיות שחקן, כי הכול מזויף ממילא. לרגל עליית הצגה חדשה בתיאטרון גשר, שבה הוא מגלם פאנקיסט פורע חוק, דוד מסביר מדוע לא היה צריך בכלל להיכנס לדמות, רק להתנהג בטבעיות
כתבות העבר (הלא כל כך רחוק) שלו ציירו בחור שנשמע מתלהב קצת מהמקום שתפס בשנה האחרונה שבה הפך לשחקן מוכר ומוערך, ולא פחות מזה, לסלבריטאי נחשק (כפי שהמחיש אזכור שמו בקרב ארבע חברות המדגם שלי, על אף שאלה לא ראו את הסדרות שבהן שיחק), השמח לספק את הסחורה ולשתף את העולם בחיי הסקס סמים ורוקנרול שלו. המציאות המפתיעה הפגישה אותי עם בחור שמביט קדימה (ואחורה) בזעם, ונשמע על סף מיאוס מכל מה שסביבו.
"באופן אישי אין לי שמץ של מושג מה אני עושה ב'פנאי פלוס'. איך דמות כמוני יכולה לעניין ציבור רחב. זה שהסדרה שבה השתתפתי עניינה הרבה אנשים הפתיע אותי בגדול. אין לי שום שייכות למילה סלבריטי או טאלנט, זה זר לי. אני לא תוצר של 'פנאי פלוס'. אני לא קורא 'פנאי פלוס', ולא מושפע מ'שיק' או מ'שוק'".
ולא היה אפילו רגע אחד של הנאה מכך שכל מיני בנות מתייחסות אליך פתאום כמו לכוסון-על?
"ממש כשזה התחיל זה היה מעליב אותי, כי מה זאת אומרת כוסון-על? אין לי מה לעשות בקשר לזה. אנשים שופטים דברים בצורה חיצונית. הם מדברים על דמות שאין לה קשר אליי. הנרי דוד זה לא אני. כשאני חושב למה אני יכול להגיע כבנאדם אם אני אלך אחרי אותו יצר שיכול ליהנות מדברים כאלה, אני לא בדיוק מבין מי אני כבנאדם בכלל, ומה אני שווה מבחינה אנושית. אני יכול להיות פלקט או פוסטר, אבל בסופו של דבר זה מוחק את כל האנושיות שלי, אז אני מעדיף להרחיק את עצמי מכל הבולשיט הזה. אני יודע באיזה עולם אני נמצא, ואני יודע שזה זמני. היום אומרים, 'אתה כוסון, אתה חתיך, אתה הורס', מחר אותו קהל שם עליך זין. אז אני לא מוצא שום צורך להתנחמד לקהל הזה כי אין שם שום עניין אישי. זה הכול התעניינות פלקטית. אם הייתי משקיע את עצמי ואת הלב שלי בתוך זה, אז ברור מה סופו של הלב הזה, ולמה לי?
"בכלל מפתיע אותי שדמות כמוני, שאני כולה שחקן, מקבלת כל מיני ראיונות בעיתונים. מבחינתי זה תמוה. אחרי זה אנשים קוראים את זה בבית ואין לי שום שליטה על זה, וזה פשוט מוזר לי שזה מה שהחברה שלנו חיה עליו. אני יכול להגיד מה שאני אומר עכשיו או משהו הפוך לגמרי ועדיין יקראו את זה, וזה בהחלט שטחי עד המקסימום של זה. זה הכול כסף, בסופו של דבר, או קצת פרסום לאותו אחד שעובד בצד זה או אחר של המקצוע. זה הכול בלה בלה, הכול זיוני שכל. תוכן אין בזה, מסר אין בזה, משמעות אין בזה, ואני בכלל לא בטוח שמישהו מחפש את זה. מבחינתי, בנאדם שלא מחפש דברים כמו תוכן או משמעות, אני לא מבין מה ההצדקה לקיומו. בשביל מה? ".
השנים שלפני הפריצה המהירה שלו לתודעה הציבורית לא עברו על הנרי דוד בהתעקשות נואשת על מקומו בקאדר השחקנים המקומי. ייתכן שהעובדה שמדובר בבן לשני הורים שחקנים רק האטה את הכניסה של דוד למקצוע, שגם כרגע הוא רואה בו תחנה בדרך שיעדה עדיין לא לגמרי ידוע לו.
"לא הייתי בטוח בקשר למקצוע הזה ובקשר לעצמי, היו לי הרבה הסתייגויות. לא כל כך אהבתי שחקנים. אולי זה קשור לזה שאני בן להורים שחקנים, אולי זה קשור לזה שראיתי שחקנים מגיל צעיר ולא כל כך רציתי להשתייך לחבורה הזאת. הרצון הזה להראות כל הזמן הפריע לי, היה תמוה בעיניי. לא ידעתי איך אני יכול למצוא את עצמי בזה וגם לא אהבתי את כל מה שקשור לזה מסביב".
אז מה הכריע את הכף לטובת המשחק?
"מקרה. ככה פתאום אמרתי, 'טוב, אם אני כבר פה ואני יודע לעשות את זה, אז יאללה'. נמאס לי לצבוע ולעבוד בעבודות מזדמנות. גם לאודישן של 'מרחק נגיעה' הלכתי במקרה, פשוט כי היו יותר מדי אודישנים שאמרתי להם לא. אף פעם לא הייתי צריך להשקיע מאמצים ומחשבה בשביל להגיע למקום שהגעתי אליו. השאלה היא במה אני רוצה להצליח. האם אני רוצה להצליח בלהיות אליל נוער, או אליל של נשים מבוגרות שרואות אופרות סבון על הספה בסלון? זאת השאיפה שלי? לא".
איך משתלב בתוך כל זה קמפיין הדוגמנות שעשית השנה? זה לא מחדד את הקונפליקט בין הידוענות לאמנות?
"עשיתי את הדוגמנות כי מבחינתי אין ערך לאמנות שנעשית עכשיו. הייתי יכול להגיד, 'לא, אני עושה רק סרטים איכותיים או תיאטרון איכותי', אבל מה איכותי אם המטרה של אותו תיאטרון זה למכור כמה שיותר, ולקבל מזה כמה שיותר כסף? שום דבר לא נעשה יותר למטרות אמנות. אני צריך לעשות קמפיין דוגמנות, כי אין לי איך לשלם שכר דירה, כי הכסף של הסדרה הלך אחרי חודשיים ואני צריך לפרנס את עצמי, אז אני אעשה קמפיין דוגמנות. אולי יש בזה יצר של מרדנות, אולי של הרס עצמי, אבל זה לא מה שיהרוס אותי. אני פשוט לא מתייחס לזה. אני לא נותן לזה שום ערך או משקל. זה כלום. עשיתי את זה מכיוון שזה בא לי לידיים ויכולתי לעשות את זה למטרות שלי. וגם ממש לא אכפת לי אם כל מה שיש לי היום לא יהיה לי מחר. מעולם לא היה אכפת לי לשמור על מה שיש לי. מצדי שייעלם.
"אני כבנאדם, בטבע שלי, תמיד אהבתי לעשות פרובוקציה. אם הציבור לא יתחיל להתרעם ולא להבין מה אני עושה שם בכלל, כי הוא יבין שאני לא מתאים למשבצת הזאת שאני נמצא בה עכשיו - ואני לא מתאים - הייתי רוצה שהוא יגיע בעצמו למסקנה הזאת. כי כן יש לי רצון לעשות איזשהו צעד חברתי לפחות במשהו. אני חי בחברה הזאת, ואני חלק ממנה. אני רוצה להגיע ליעדים מסוימים כבנאדם, לא כשחקן, לא כאיש מקצוע, לא בתור דמות פנאי פלוסית. המטרה שלי אנושית. למה שקשור ללהיות בנאדם ולא להיות חיה. אז אלה גם המטרות שאני ארדוף.
"מובן שהיה לי יותר קל להיות בנאדם אם היו סביבי בני אדם. קשה להיות חלוץ או אחד מהראשונים בכל דבר, כי אתה תמיד צריך להיאבק וללכת כנגד דעת הרוב. אני מבין שזה הזמן שבו אני חי, אבל עד כמה בני אדם מוכנים להמשיך להיות חיות, לחיות כמו ראשי בקר שכולם אומרים להם להסתובב לשם והם מסתובבים לשם, עד כמה נמשיך להיות פרזיטים בחיים האלה, עד כמה נמשיך לקרוא עיתונים ולעצב את פילוסופיית החיים שלנו על פי איזה מאמר, או עד כמה נמשיך לתת למערכות היחסים שלנו להיות מושפעות מ'סקס והעיר הגדולה', לאיזה שפל עוד נהיה מוכנים להגיע? אף פעם לא הבנתי למשל הורים שנותנים לילדים שלהם להיות שחקנים, איך אתה מסוגל לתת את הילד שלך לתוך איזה סרט או הצגה? אני לא מבין את היצר של ההורים האלה. עד כמה אנחנו כאנושות נמשיך להיות זונות? זה לא ברור לי. לי זה כואב בתור אדם שנמצא בחברה כזאת, כי אני לא רוצה להיות כזה".
אתה בן לשני הורים שחקנים. במה התבטא הצורך שלך למרוד אם הלכת בעצם בדרך שהתוו הוריך?
"קודם כול, ההורים שלי תמיד אמרו לי 'אל תלך לכיוון הזה', אז כשהלכתי זה גם היה סוג של ביטוי של עצמאות, שאני אקבע לעצמי מה לעשות. למזלי ההורים שלי לא הלכו איתי ראש בראש ונתנו לי ללכת לאן שהפנתה אותי הנטייה הטבעית שלי. כשאבא שלי נהרג כבר לא היה לי ממש במי למרוד. הייתי הילד של אבא, ואחרי שהוא מת כל הגבולות נפרצו. עד שהוא מת לא הייתי עצמאי. כל הזמן הייתה דמות גדולה כזאת מעליי, שמבחינתי לא הרגשתי שאני צריך לעשות משהו בכלל מבחינת האישיות שלי. ברגע שהוא נפטר לא היה יותר אף אחד שיגיד לי מה לעשות ומה לא לעשות, ועשיתי הכול. את כל מה שבכלל לא יכולתי לחשוב עליו קודם. בילויים למיניהם, בזבזנות חסרת מחשבה, יכולתי להגיד כל מיני דברים שידעתי שאין אף אחד שיכול להגביל או לעצור אותי. בעצם עשיתי את כל מה שהדמות שלי ב'שיחות לילה' עושה".
כולל כל רשימת הסמים המכובדת שמזכירה הדמות שלך באחת משיחות הטלפון הליליות?
"אולי רק לא פריבייס" (צורת עישון של קוקאין מזוקק - ט"ג).
הדמות שעליה מדובר היא דמותו של קנט הפאנקיסט, אחת הדמויות בהצגה "שיחות לילה" העולה בימים אלה בתיאטרון גשר עם קאסט מצוין הכולל, בין היתר, את מיקי לאון (בתפקיד השדרן בארי שמפליין) ואת אפרת בן צור, ומתארת את הלילה האחרון בחייו של שדרן רדיו פרובוקטיבי וכריזמטי (ההצגה מבוססת על סיפורו האמיתי של השדרן היהודי אלן ברג), שנרצח בידי אחד ממאזיניו.
"קנט לא מאמין בשום דרכים שמציעים המבוגרים, הוא לא רואה בזה שום תוכן, או בסיס. הוא מסתכל על המבוגרים האלה ורואה עד כמה הם מבולבלים ומתוסכלים ומתחבטים בכל מיני שאלות דביליות כמו של ילדים בגיל שלו, אז ממי יש לו לקחת דוגמה? מי יכול להגיד לו, 'הנה, זאת הדרך, ככה צריך ללכת, ככה נהיים מאושרים'".
וככה גם אתה מרגיש?
"גם לי באופן אישי אין ממי לקחת דוגמה אישית בעולם הזה. אין שחקן שאני רוצה להיות כמוהו".
אז מה מניע אותך לקום בבוקר?
"לא יודע. תמיד הרגשתי שיש משהו שמוביל אותי מבפנים ואני די משוכנע שאותו דבר שהניע אותי תמיד יניע אותי גם הלאה. להסביר את זה אני לא מסוגל, אפילו לא לעצמי. אני יודע שיש משהו לפניי. סוג של משהו שמחכה לי. אני לא מדבר על איזשהו פרס שמחכה לי, אבל אני מריח שכן מחכה איזשהו מקום שאני אצטרך לממש את עצמי בתוכו. אולי זאת תהיה מלחמה, אולי מהפכה, לא יודע מה זה יהיה, אבל אני כנראה אהיה חלק ממשהו יום אחד".
ואיפה אתה היום? עמוק בתוך המקצוע או עם עין אחת לכיוון אחר?
"אני תמיד עם עין אחת לכיוון אחר".
מה האופציות? מה מעניין אותך?
"הדברים שמעניינים אותי לא נמצאים בעיתון או בטלוויזיה. אולי הם נמצאים בחלק מהספרים. אני יודע שמי שבאמת מחפש באופן מרוכז, מחויב ומחייב, מוצא. אין לי שום צורך לדבר על מה שבאמת מעניין אותי, כי למי אני אומר את זה? שאנשים ימשיכו לראות אופרות סבון, זה יקדם אותם מצוין. אם-טי-וי, פאשן טי-וי, ערוץ אגו, ערוץ הקניות, כי זה מה שחסר לנו בחיים, יופי, מצוין".
אתה עובד עכשיו על תוכנית טלוויזיה שתעסוק בקבלה.
"אנחנו עובדים על תוכנית בנושא קבלה, אבל התוכנית הזאת אף פעם לא תהיה בערוץ 2, כי אף אחד שם לא מעוניין לשאול את עצמו שאלות ולמצוא תשובות. רוצים לטמטם את הקהל יותר ויותר בשביל שהדרישה הזאת לא תיוולד אף פעם. אולי ככה מתבטאת המרדנות הקיומית שלי ואני אמשיך לעשות את מה שאני מאמין בו".
העיסוק שלך בקבלה קשור לתהליך החיפוש הזה שאתה עובר?
"אני לא רוצה לספר על העיסוק בקבלה, זה העיסוק שלי. זה משהו שאני הגעתי אליו אחרי המון שאלות, ואחרי המון חיפושים ואחרי הרבה יזע ודמעות, זה משהו שליווה אותי מתחילת החיים שלי ולא הגעתי לזה סתם. אני לא סלב שמחפש לעצמו פרסום נוסף ואז מצרף לעצמי רוחניות עאלק. זה מעולם לא עניין אותי ואני לא חלק מזה".
אבל אתה עושה מזה תוכנית טלוויזיה.
"לא למטרות רווח. אני לא מקבל על זה כסף או פרסום. זה לא יהיה בפריים טיים של ערוץ נצפה. אף אחד בטח לא יראה את זה, אבל זה בסדר. זאת הדרך האינדיבידואלית שלי. אני אחראי על עצמי, וכשישאלו אותי 'עמדת על העקרונות שלך? חיפשת משהו שבאמת רצית למצוא או שהתעסקת בזבל?', אני מקווה שתהיה לי תשובה".
נא להמתין לטעינת התגובות
