רואה שחורים
סרטו של תומר היימן 'שחור על הלבן' מבקש לבדוק את האותנטיות ולאתר יחסי ניצול בפרוייקט של עידן רייכל. לפוריה גל, בחורה כנה בדרך כלל, יש בעיה עם שאלת המחקר
שחור על הלבן - הפרוייקט של עידן רייכל
אין ספק, עוד לפני הסרט הזה היה קשה לפספס את יחסי האדנות וחוסר השוויוניות המובנה שמבעבעים מתוך הקונספט של "הפרויקט של עידן רייכל". זמר-יוצר-מלחין ישראלי לבן שמעלה לבמה זמרים שחורים, שאמנם שרים ומייצרים להיטים, אבל נבלעים תחת הכותרת "הפרויקט של עידן רייכל" כאילו היו סוג של דני דין אתיופי.
גם כשכל עם ישראל זמזם את השירים שהם שרו, כמעט איש לא ידע לקרוא להם בשם (שמה של כברה מוכר בעיקר בשל השתתפותה בכוכב נולד). מספיק לראות את הקליפ של "אם תלך" כדי להשתאות בקול איך קרה שהזמרת עם קול הפעמונים הזאת נעלמה ממנו, ובמקומה הופיעו בובות אנימציה מקושקשות. יכול להיות שזה מקרי, אבל איך קרה שדינדין אביב היא היחידה שיצאה מתוך "הפרויקט" והוציאה דיסק מצליח משל עצמה? טוב, אולי זה גם במקרה.
מצד שני, תהיה זו צביעות וגלגול עיניים להאשים רק את רייכל במצב. כי רייכל, יוצר מוערך בזכות עצמו, מעמיס על גבו הלבן, בדיוק כשלמה גרוניך בשעתו (הדחקתם את זה, אה?) את הזמרים המוכשרים האלה, ונותן להם טרמפ אל ליבו של הקונצנזוס. לא בטוח שהם לא היו עושים את זה בלעדיו, ובכלל לא בטוח שהם מתוגמלים אצלו לפי ערכם, ויודעים מה, כנראה שהוא גם לא עושה את זה מתוך אלטרואיזם צרוף – אבל הוא לא יכול להיות האיש הרע בסיפור הזה. האשמה במצב שנוצר היא הרבה יותר גדולה, גם אם יותר קשה להעמיד אותה למשפט שדה. זאת החברה הישראלית, ואגב, זה לא הדבר המבאס היחיד שהיא קשורה אליו.
למטה: קטע מהסרט, באדיבות "קשת"
מה זה בעצם אותנטיות
לאורך הסרט מבצע הבמאי מצוד מזויין אחרי האותנטיות האבודה של עידן רייכל. הוא מצלם אותו במפגשים עם המקומיים, ותוהה על הריחוק שלו ועל סירובו לישון ולאכול מחוץ למלון. רייכל מצידו לא מרגיש צורך להצטדק ולדגמן אותנטיות מזויפת. ואז הבמאי מטיח בו (אל תתפסו אותי במילה) שאמנם המוזיקה שלו מתיימרת לאותנטיות, אבל חוץ מזה, הוא לא נראה אותנטי בכ-לל. ברגע השיא של הסרט, שכנראה נחתך בעריכה, תולש היימן את אחת הראסטות של רייכל ומוכיח שהיא מודבקת בסלוטייפ. (סתם, סתם).
אלא שהמצוד המזויין שמבצע היימן אחרי האותנטיות האבודה של רייכל – מצוד שהוא התמה המרכזית בסרט, לצד שאלת ה"שיבה הביתה" של קסאי ווגדרס – נדון מראש לכישלון. היימן
לא יכול לתפוס את האותנטיות כיוון שהיא כה חמקמקה, וגם כיוון שרייכל עצמו מסרב לשחק אותה אותנטי. כך נוצר מעין "חד גדיא" של מרדף אחרי אותנטיות מדומיינת: הבמאי עם המצלמה נגרר אחרי מנהיג החבורה הלבן, שנגרר אחרי הזמרים האתיופים שגורשו מגן העדן של האותנטיות, שנגררים אחרי הדבר האמיתי – ילדים מקומיים ששרים באמהרית בכפר ליד אדיס אבבה.
כי ככה זה עם אותנטיות. אמנם רייכל משווק אותה בצנצנות קטנות עם תווית מחיר, אבל גם עמדתו של הצלם מעצם טבעה ממילא אינה מאפשרת לאותה אותנטיות עלומה להתגלות. כי האותנטיות היא רק דימוי, ומי שיציץ בה ויתאר אותה יפגע באותנטיותה. אבל גם אני ממש לא אותנטית, כי את זה כבר אמרו לפני.
נא להמתין לטעינת התגובות
