הורדוס היה שרוט
הפרופ' להיסטוריה אריה כשר והפרופ' לפסיכיאטריה אליעזר ויצטום טוענים בספרם המשותף כי מלך יהודה סבל מהפרעת אישיות פרנואידית. בפרק הזה, מתוך "הורדוס - מלך רודף ורדוף", מביאים הכותבים את המניעים הכמוסים לבניית בית המקדש. חומר לסופ"ש
יוספוס העיד כי בניית המקדש הייתה "מפעל בלתי שכיח" וכי הורדוס "סבור היה (שמפעל) זה שלו יהיה מהולל מכל מה שעשה - וכך היה - אם יביאו לידי גמר, והוא יספיק (להיות לו) לזכר עולם". דברים אלה הולמים היטב את הערכת יורם צפריר על אודות המניעים המגלומניים שעמדו ביסוד רוב מפעלי הבנייה שלו, ואשר לדעתנו היו בגדר "פיצוי" לרגש הנחיתות שלו. יעידו על כך גם הדברים
שייחס יוספוס להורדוס המוטל על ערש דווי, ימים ספורים לפני מותו:
[160] והמלך... קרא לראשי היהודים. וכשבאו כינסם לאספה לתאטרון כשהוא שוכב על ספה מבלתי יכולתו לעמוד, [161] ומנה את מעשי תוקפו וכמה (עמל) למענם ואת בניין בית–המקדש, [162] שבנה אותו בהוצאות גדולות משלו, בעוד שבני חשמונאי לא יכלו לבצע מעשה שכזה לכבוד האלוהים במשך מאה ועשרים וחמש השנים שמלכו, והוא קישט אותו גם במתנות קודש חשובות. בשכר זה קיווה שישאיר זכר ותהילה לעצמו לאחר מותו (קדמ‘ יז, 162-160).
הדברים מדברים היטב בעד עצמם, בפרט כשהם מושמים בפיו של שכיב מרע, ללמדך כי הוא רצה להתהדר במפעל ששנואי נפשו החשמונאים הנערצים כל כך ביהודה לא יכלו לבצעו. המניע היה אפוא אישי מובהק, שנועד להדגיש את הצלחתו לעומת כישלון החשמונאים בעניין הזה. הסיפא של המובאה חושפת כמובן גם את האופי הגרנדיוזי של מניעיו. המסורת התלמודית הבבלית, לעומת זאת, ביקשה לתרץ את בניית המקדש כמעשה של כפרת עוונות על רצח חכמי ישראל, אבל זוהי כמובן הערכה שנתגבשה במבט לאחור מתקופה מאוחרת בהרבה ואין לה כל אחיזה בכתבי יוספוס או במקורות תלמודיים ארץ ישראליים קודמים (למשל בתלמוד הירושלמי).
אחת העובדות החשובות בסקירה על בניית המקדש נוגעת לתצוגה המתמדת של שלל מלחמות העבר בשטח שמסביב לבניין. אמנם רוב השלל נצבר ממלחמות החשמונאים, אך לפי עדות יוספוס הוסיף הורדוס לתצוגה גם את השלל שהוא עצמו לקח במלחמתו בנבטים (שם, 402). יש יסוד סביר להניח כי הוא רצה להפגין בכך את הישגיו הצבאיים כחוליה בשרשרת ההישגים של החשמונאים ובדרך זו לקנות לגיטימציה ציבורית לשלטונו. מדיניות זו באה לידי ביטוי גם בהחלטתו להמשיך בשמירת בגדי הכוהן הגדול במצודת אנטוניה, שהוקמה במקום מצודת "הבירה" החשמונאית בפינה הצפונית–המערבית של מתחם המקדש (שם, 403 , 409). גם במקרה הזה נראה לנו שהוא התכוון להבליט את גורם ההמשכיות ומטרתו להציג את עצמו כשליט לגיטימי של ארץ יהודה הממשיך את שלטון החשמונאים.
אין ספק שהורדוס היה מודע היטב לתדמית הנערצת של החשמונאים בעם היהודי, לא רק בגלל ייחוסם הרם, אלא גם בגלל מעשיהם ופועלם מאז שנת 167 לפסה"נ. לדעתנו, גם סיבה זו דחפה אותו להתחרות בתדמיתם כדי להאדיר את כבודו ותפארתו שיהיו אף במעלה גבוהה יותר. מאחר שהוא כשל בניסיונו לרומם את מוצאו הנחות באמצעות "תפירת" גנאולוגיה אצילית מתאימה, לא נותר לו אלא לפעול בדרך היחידה שהתאימה לו ושהיה מסוגל לה יותר מכל אדם אחר - בנייה קולוסלית שתרשים ותכה בתדהמה את כל באי ירושלים, יהודים ונוכרים כאחד. התחרות שלו עם תדמית החשמונאים באה לידי ביטוי בממדי בבית המקדש ובהדרו החיצוני לרבות הסטווים המקיפים אותו, כדבריו המפורשים של יוספוס עצמו:
[392] בית-המקדש נבנה אבנים לבנות ועצומות, גודלה של כל אחת כעשרים וחמש אמות לאורך, שמונה גובהה וכשתים–עשרה רוחבה. [393] בית-המקדש כולו וכן הסטָיו של המלך מכאן ומכאן היו נמוכים בהרבה, ואילו החלק האמצעי ממש היה הגבוה ביותר, באופן שהיה נראה ליושבי הארץ ממרחק של הרבה ריסים, ובעיקר אם האנשים ישבו מולו או התקרבו אליו. [394] את שערי הכניסה, שהיו שווים בגובהם יחד עם משקופיהם לבית-המקדש, קישט בפרוכות ססגוניות, שהיו רקומות בחלקן פרחי ארגמן ובחלקן עמודים. [395] ומעל לאלה מתחת לשפת החומה השתרגה גפן זהב, שאשכולותיה תלויים ויורדים, והיא פלא (לעיני) הרואים מצד גודלה ומלאכתה: מסוג זה היה עיבוד החומר היקר.
[396] הוא גם הקיף את בית-המקדש כולו סטווים גדולים ביותר ועשה אותם לפי שיעור גודלו ובהוצאות שעלו על ההוצאות של הסטווים הקודמים, באופן שנדמה כי שום איש לא הוסיף (כמוהו) הדר לבית-המקדש. שני הסטווים נשענו אל חומה, והחומה עצמה הייתה המפעל הגדול ביותר ששמעו עליו בני-אדם (מעולם) (קדמ' טו, 396-392).
בתיאור הזה ראוי לייחד מילים אחדות לצבע הלבן המקורי של אבני הבנייה, שהעניקו למבנה הוד מיוחד שהבליט אותו מאוד על רקע הנוף העירוני, וחיזק את הרושם שהר הבית היה גבוה יותר (כך לדברי יוספוס עצמו). הבנייה באבן לבנה ניכרת גם במונומנטים אחרים, כמו האוגוסטאום בסבסטיה, חומות מצדה, שלושת המגדלים הנודעים של ארמון המלכות
ומרימי) ובסטיו המלכותי. גם בהרודיון הוא בנה גרם מדרגות נוח ומפואר מאין כמוהו מ"אבן שיש לבנה במיוחד". למען הדיוק, זו לא הייתה אבן שיש במובן המקובל בימינו, כי השימוש בה לא קדם למאה השנייה לסה"נ. זו הייתה אבן גיר גבישית מקומית, שהייתה מצויה בשפע בהרי ירושלים. דומה כי אפקט הצבע הלבן של אבני הבנייה הוא שעמד לנגד עיניו כדי להבליט את הפרויקט לעין הצופה ולעורר התפעלות בגין העוצמה האדריכלית והגרנדיוזיות שלו.
הסופרלטיבים השולטים בתיאור מדברים היטב בעד עצמם ומעידים על הכוונות המקוריות של הורדוס להגיע לשלמות ולשיא, כלומר לגדול ביותר, למפואר ולנשגב ביותר, למופלא ביותר למעורר את ההשתאות הגדולה מכל מה שנעשה עד אז ושלא היה לו תקדים מעולם. איך נסביר זאת אם לא כגילוי מובהק של שאיפת גדלות מגלומנית? ברם מתברר שהוא לא הסתפק בכך, ונוסף על ההכרה בגדולתו המקומית הוא גם השתוקק לפִרסום עולמי. העליות לרגל של יהודי התפוצות והביקורים בירושלים של גדולי הממסד הרומי ושל אישים רמי מעלה אחרים מהעולם ההלניסטי יכלו להיות מנוף מצוין להפצת שמעו וגדולתו בעולם כולו. מטרה זו בפני עצמה היא ביטוי מובהק של מגלומניה.
יש לציין כי במידה רבה צלח הדבר בידו, ודי לשפוט על כך מדברי פליניוס הזקן (היסטוריה נטורליס ה, 70), שכבר הוזכרו, על יופייה המדהים של ירושלים וכינויה "ירושלים המפורסמת לאין שיעור בין ערי המזרח" ולא רק בין ערי יהודה. גם תיאוריו המפורטים של יוספוס הצדיקו זאת, וכמובן גם האמירה הנודעת בתלמוד: "מי שלא ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם. מי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בניין מפואר מעולם (ובנוסח אחר: מי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין נאה [מימיו]) במאי בנייה? אמר רבה באבני שישא ומרמרא וגו'". אפילו טאקיטוס, גדול שונאי ישראל ברומא, כתב על המקדש בסופרלטיבים, כמו: "ירושלים היא בירת האומה (היהודית), שם עמד מקדש, שעצום היה עושרו" (דברי הימים ה, 8), וכן: "המקדש היה כעין מצודה וחומות לו לעצמו, שמצוינות היו מן האחרות בחכמת המלאכה ועמלה, אפילו הסטווים שמסביב למקדש היו חומת מגן מעולה" (שם, 12).
בעדות אחרת משמו צוין כי טיטוס כינס את המועצה שלו כדי לטכס עצה אם עליו להחריב את בית המקדש או לא, ובאותה הזדמנות נאמר כי הוא היה המפואר מכל הבניינים שנבנו בידי בני אדם, ואם ישאירו (אותו) על מכונו, תהיה זו עדות למתינותם של הרומאים, ואם ייהרס עלול הדבר להכתים את
שמם כאכזרים.
להלן נבליט כמה עובדות מאלפות העשויות לתת מושג על גודל הפרויקט ועל קשיי הבנייה, שהרי הורדוס התיימר להוכיח בדרך זו את גדולתו. בקדמ' טו, 390 צוין, למשל, כי הוא הכין בעוד מועד 1,000 עגלות להובלת האבנים הכבדות. נתון זה לבדו מלמד על התכונה הרבה ועל הצפיפות הרבה ששרו באתר הבנייה. מספר בהמות המשא (בעיקר שוורים) היה לבטח רב, דבר שחייב פתרון בעיות לוגיסטיות לא פשוטות בכל הנוגע לאספקת מספוא, ציוד תחזוקה וכדומה. משקל אבני החומות שהועמסו על העגלות או על מתקני גרירה אחרים היה בין שניים לחמישה טונות, אבל היו גם אבנים גדולות במיוחד, כמו אלה שהרכיבו את הפינה הדרומית, כשני מטרים וחצי אורכן ומשקלן עלה על חמישים טונות. די בכך כדי להבין שלפני המובילים והבנאים ניצבו בעיות לוגיסטיות קשות של הובלת האבנים והצבתן באתר הבנייה. בנייה באבנים גדולות במיוחד הצריכה לא רק ידע מקצועי וטכניקה מתאימה, אלא גם יכולת ארגונית ועבודה של צוות מנוסה ומיומן היטב.
לדברי הארכאולוג הנודע פרופ‘ בנימין מזר המנוח, מראשוני החופרים בהר הבית בעשור השנים 1978-1968: "מפעלו של הורדוס התבטא בתמורה מכריעה שחלה בטופוגרפיה של האזור על-ידי הרחבת התחום המקודש פי שניים. מילוי הגיאיות הסמוכים לו, תיחום המשטח כולו ובניית הסטווים של הר-הבית, ובמיוחד הסטיו המלכותי". לדברי יוספוס, לביצוע עבודות הבנייה נבחרו "עשרת אלפים פועלים מנוסים ביותר", כלומר מומחים, וגם אלף כוהנים הוכשרו כבנאים ונגרים, חרשי עץ ומתכת וצורפי זהב וכסף, שנועדו לעבודות בהיכל הפנימי ובקודש הקודשים (הדביר). לפי נתון זה האמור במומחים במקצועות מסוימים, אפשר להניח כי בפועל מספר העובדים שהועסקו היה גדול יותר, אבל מנגד, המספרים ה"עגולים" מעוררים ספקות באמינותם. גם אם נניח שעשרת אלפים הוא המספר הכולל של המועסקים יש בו כדי להעיד על גודל הפרויקט ומורכבותו.
לימים התברר כי עבודות הבנייה בהר הבית לא חדלו עם השלמת בניין המקדש, אלא נמשכו עוד עשרות שנים עד שנת 64 לסה"נ, בסוף נציבותו של אלבינוס. לדברי יוספוס (קדמ' כ, 222-219), רק אז הושלמו העבודות והשיפוצים במתחם המקדש ונשקפה סכנה כי למעלה משמונה עשר אלף פועלים יהפכו למובטלים ומצוקתם תגרום תסיסה חברתית ופוליטית מסוכנת ביותר. המשבר נמנע עם העבודות היזומות, כמו ריצוף אבן של רחובות ירושלים, שיזם אגריפס השני, נינו של הורדוס, שהיה מופקד מטעם השלטון הרומי על סדרי המקדש ותחזוקתו. מפתה מאוד לחשוב כי מספרי הפועלים הנזכרים לעיל משמשים עדות עקיפה על מספר תושבי ירושלים בעת ההיא. אמנם בספקולציות מספריות עסקינן, אבל אם נניח שכל אחד מהפועלים היה מפרנסה של משפחה ירושלמית בת ארבע נפשות, הרי מדובר ב– 40,000 נפש בקירוב בימי הורדוס וב– 70,000 נפש בערך בימי אגריפס השני.
אחת השאלות החשובות בקשר לבניית המקדש נוגעת להשלכות האפשריות של הפרויקט הגדול הזה על היחסים המדיניים עם רומא. האם הרחבת מתחם הר הבית ובניית כותלי התמך אדירי הממדים לא עוררו חשד ברומא על כוונה לבנות מתחם בעל אופי ביטחוני העלול לסייע ביום מן הימים לתנועת מרד?
אפשרות כזאת עולה ברמז די עבה דווקא מהאגדה התלמודית על חכם יהודי בשם בבא בן בוטא (בבלי, בבא בתרא ג ע"ב-ד ע"א). לפי האגדה הרג הורדוס את כל החכמים ולא שייר אלא חכם אחד בשם בבא בן בוטא כדי ליטול ממנו עצה, אלא שהוא עיטר אותו בעטרה של עלוקות וניקר את שתי עיניו. לפי המסופר בא יום אחד הורדוס לפניו בלי לזהות את עצמו וניסה להכשילו בלשונו כדי שיקללו על הרעות שעשה לישראל, אך לא עלה הדבר בידו, והחכם מצא צידוק לשתיקתו הזהירה בצטטו פסוקים מן המקרא (בעיקר מספר משלי).
לבסוף חשף הורדוס את זהותו והתוודה כי לו ידע שהחכמים הם זהירים כל כך לא היה הורגם, ולכן שאל אותו מה לעשות לתקנתו. בבא בן בוטא השיב לו ברמזים, השעונים אף הם על פסוקי מקרא, כי לצורך כפרת עוונותיו יבנה את בית המקדש. כאשר אמר לו הורדוס שמתיירא הוא מן המלכות, יעץ לו החכם לנקוט תכסיסי השהיה, ולפיהם ישגר שליח לרומא, שילֵך שמה במשך שנה, ישהה במקום עוד שנה ויחזור מקץ שנה נוספת, וכך יהיה די זמן להרוס את המקדש הישן ולבנות תחתיו את המקדש החדש.
קשה לברר באיזו מידה יש גרעין אמת באגדה תמימה זו, כי יש פנים לכאן ולכאן. אם למשל נביא בחשבון את החשדנות הרומית כלפי המלך אגריפס הראשון (נכדו של הורדוס), שבגללה הוא נאלץ להפסיק את בניית החומה השלישית בירושלים (קדמ' יט, 327-326 ; מלח' ב, 218; ה, 154-148), הרי הייתה סבירות לא מבוטלת לחשד כזה. לעומת זאת, אם נביא בחשבון את נאמנותו הבלתי מסויגת של הורדוס לשליטי רומא ואת האמון הרב שהם רחשו כלפיו, הרי בפועל לא היה יסוד לחשדות כאלה במציאות ימיו, מה גם שאפשר אפילו לתרץ את הבנייה המסיבית בירושלים בטעמי ביטחון מקומיים ואימפריאליים כאחד, למשל סכנה אפשרית של פלישה פרתית גדולה, העלולה לסכן כמו בעבר (40 לפסה"נ) את אחיזת רומא בחבלים המזרחיים של האימפריה.
הפרויקט האדיר להרחבת מתחם הר הבית התמקד בשלושה מקומות: (א) הנמכת הפינה הצפונית–המערבית של ההר בחציבה של 14-5 מטרים כדי להגדיל את שטח הרחבה המלבנית שבתוכה הוקם ההיכל; (ב) סתימת הגיא הקטן מדרום–מזרח להר הבית, שהשתרע לאורך החומה הישנה של המקדש עד נחל קדרון, בחומה בגובה 38 מטרים; (ג) שינוי התוואי של גיא הטירופויאון במדרונות הדרומיים והמערביים של הר הבית, שהיו עד אז שכונות מגורים צפופות שפונו מיושביהן. הגיוני לשער כי לפחות חלק מהציבור של פשוטי העם בירושלים נפגע מכך ושמר טינה להורדוס על הפינוי.
אחת האטרקציות המרשימות ביותר הקשורות לבית המקדש הייתה השערים שהובילו אל עֲזרותיו (מלח' ה, 198) - תשעה מהם היו מצופים זהב וכסף לרבות דלתותיהם ומשקופיהם (שם, 201) מתרומת העשיר היהודי אלכסנדר (שם, 205), אחיו של הפילוסוף הנודע פילון האלכסנדרוני ואביו של מי שהיה עתיד לשמש נציב בפרובינקיה יודיאה ( 48-46 לסה"נ), לאחר שנטש את דת אבותיו, טיבריוס יוליוס אלכסנדר. השער העשירי צופָּה נחושת קורינתית ועל כן נקרא בפי יוספוס "השער הקורינתי" (מלח' ה, 204), אבל הוא היה יקר ויפה בהרבה מכל השערים האחרים בגלל מלאכת המחשבת האמנותית שהושקעה בו. שמו הנודע האחר הוא "שער ניקנור", על שם האמן ניקנור שעיצב והקים אותו, והוא ניצב בתוך רחבת הר הבית מעברו הפנימי של "הסורג" (משנה, מידות א, ד; ב, ג). הוא נזכר גם בברית החדשה בשם "השער המהודר" (מעשי השליחים ג, 2, 10 ). ממנו עלו בחמש עשרה מעלות מ"עזרת הנשים" אל "עזרת ישראל" ואל "עזרת הכוהנים" לעבר "המזבח החיצון" שמול ההיכל.
תחום המקדש זכה להגנה באמצעות פקודת אזהרה חמורה, שנועדה להודיע על חוקי הטהרה המקובלים במקום ולהרתיע זרים מכניסה אסורה אל תחום הקודש. עותקי האזהרה נחקקו באבן (במידות של 49 ס"מ גובה, 27 רוחב, 31 ס"מ עובי) בשתי שפות, יוונית ולטינית, והוצבו לסירוגין ברווחים שווים על סורג אבן בגובה של שלוש אמות, כלומר מטר וחצי בערך (מלח' ה, 194-193 ). אחת הכתובת נתגלתה בשלמותה בשנת 1871 והיא מוצגת במוזיאון הארכאולוגי באנקרה. ושבר של אותה הכתובת מוצג במוזיאון רוקפלר בירושלים. תרגום הכתובת מיוונית הוא כדלהלן: "איש נוכרי לא ייכנס לפנים מן המחיצה המקיפה את המקדש ולחצר המוקפה, ומי שייתפס יתחייב בנפשו ודינו מיתה".
אין ספק כי הורדוס ביקש לרַצות את הציבור היהודי בהגנה מקסימלית על "תחום הקודש" לבַל יחולל בידי זרים המבקרים בהר הבית, כל זאת כדי לתת למקדש מעמד מוכר ובין-לאומי של מקום מוגן מפני חילול קודשים. הדבר היה כמובן מגובֶּה בהכרה קיסרית, והיו לכך תקדימים במקדשים אחרים ברחבי האימפריה. לדברי יוספוס (מלח' ה, 227-206), בניין ההיכל הצטיין ביופי מיוחד במינו גם מבחוץ וגם מבפנים. חלקו הפנימי (או האמצעי), קרי הדביר, הזדקר מעל ההיכל כך שנראה ליושבי הארץ ממרחק (קדמ' טו, 393 ). לפי תיאור המשנה (מידות ד, ז): "ההיכל (היה) צר מאחריו ורחב מלפניו, ודומה לארי, שנאמר: 'הוי אריאל קרית חנה דויד' [ישעיה כט: א) - מה הארי צר מאחריו ורחב מלפניו, אף ההיכל צר מאחריו ורחב מלפניו".
חזית המקדש בגובהה ובאורכה הייתה ריבוע של 100 אמות וכולה הייתה מצופה לוחות זהב, כך שהצופה מן החוץ היה מוכה תדהמה למראה הזוהר המנצנץ לנגד עיניו. רוחב מבנה החזית היה 11 אמות ויצר את המבנה הצר בקִדמת ההיכל שנקרא "האולם". השער עצמו התנשא לגובה של שבעים אמות ורוחבו היה עשרים וחמש אמות והיה חסר דלתות כך שהוא סימל את השמים הפתוחים שאין להם גבולות. השער הפנימי שניצב מעבר ל"אולם" היה בעל שתי דלתות והוליך אל ההיכל פנימה. הוא היה מצופה כולו זהב, ובצדדיו היו מודְלים כלפי מעלה שריגי גפן עם אשכולות ענבים יצוקים זהב בקומת אדם. דלתות הזהב שלו התנשאו לגובה של 55 אמות ולרוחב 16 אמות ולפניהן היה תלוי מרבד בבלי (קרי וילון, מסך או פרוכת המסך) רקום ביד אמן בצבעי כחול, שני בּוץ וארגמן. בחירת הצבעים נעשתה בכוונה לסמל את מרכיבי היקום בצבעי האוויר והים, האש והאדמה.
מלבד החזית המהודרת במיוחד, היה גם המראה החיצוני של ההיכל משלושת צדדיו משובב נפש ומכה בתדהמה את הצופים בו (מלח' ה, 224-222). קרני השמש שנפלו על קירותיו מצופי הזהב היכו בסנוורים את הצופים בהם, כמו הישירו מבט אל השמש. לצופים מרחוק נראה ההיכל כמו הר מכוסה שלג, כי כל מה שלא צופה זהב נראה לבן טהור. מעל הגג הזדקרו שפודי (או דוקרני) זהב חדים שמנעו את הציפורים מלהתמקם עליו ולזהמו. פנים ההיכל זכה לתיאור קצר למדי, אך גם הוא גדוש סופרלטיבים כפי שאפשר להתרשם מהקטע להלן:
[215] העובר פנימה (קרי מפנים לפרוכת ולשער) בא אל קומת הקרקע של ההיכל. גובהו היה שישים אמות, אורכו שווה במידתו, ורוחבו עשרים אמות. [216] אך שישים אמות האורך נחלקו שוב לשניים: בחלק הראשון, שהובדל בארבעים אמות, נמצאו שלושת הדברים המופלאים ביותר והמפורסמים מכל מעשי בני אנוש: מנורה, שולחן ומזבח קטורת [217]39 שבעת הנרות (כזה היה מספר הקנים היוצאים מן המנורה) סימלו את שבעת כוכבי הלכת; ושנים–עשר כיכרות–הלחם סימלו את גלגל המזלות
ואת (חודשי) השנה. [218] ואילו שולחן הקטורת סימל באמצעות שלוש–עשר סממני הים והיבשת, גם המדברית וגם הנושבת, כי הכול שייך לאל ולמען האל.
40 [219] החלק הפנימי ביותר היה באורך של עשרים אמה, וגם הוא היה מובדל מהחלק החיצון בווילון (פרוכת). בתוכו לא נמצא שום דבר, והוא היה אסור לכולם בכניסה, בנגיעה ובצפייה, והוא נקרא "קודש הקודשים".[220] מסביב לצידי ההיכל התחתון היו לשכות רבות בשלוש קומות, שהיו מקושרות זו לזו, והיו מגיעים אליהן דרך מבואות מכל צד של השער. [221] בחלקו העליון של הבניין לא היו לשכות כאלה ועל–כן היה צר יותר ופשוט יותר מהחלק התחתון, אך גבוה יותר בארבעים אמות. בהתוסף ארבעים האמות האלה לשישים האמות של קומת הקרקע היה הגובה כולו מאה אמות (מלח' ה, 221-215).
בזה מגיע לסיומו תיאור המקדש ומתקניו, אך גולת הכותרת שמורה דווקא למבנה שבו היה הורדוס עצמו מעורב ביותר. הכוונה ל"סטיו המלכותי", שהיה מהבולטים יותר במפעל הבנייה של הר הבית ומעיד יותר מכול על היומרות המגלומניות של הורדוס. המבנה הושלם שמונה שנים לאחר סיום בניית המקדש. יוספוס מדגיש בהקשר הזה, כי מאחר שהיה הורדוס מנוע מכניסה אל תחום הקודש, לרבות עזרת הנשים ועזרת הכוהנים, הוא גילה מעורבות מיוחדת בפרויקט הזה. לדברי יוספוס הוא גם "התעסק (בעצמו) בעבודות בניין הסטווים והתחומים החיצוניים" (קדמ' טו, 420). לשון אחר: בבניית ה"סטיו המלכותי" הוא השקיע את מרב המרץ והיוזמה שלו מטעמים של יוקרה אישית. עובדה מאלפת היא, שכל המבקרים במקום חוו בהתפעלות נרגשת את המראות שנגלו לנגד עיניהם ונדהמו מהעוצמה ומהשגב של האתר, דבר הזורע אור על מניעיו המיוחדים, כפי שאפשר להתרשם מהמובאה להלן:
[411] ואשר לצד הרביעי של חומת בית–המקדש, שפנה דרומה, גם בו היו שערים באמצע ועל–ידו הסטיו המשולש של המלך, שנמשך באורכו מהעמק המזרחי עד לעמק המערבי: שכן אי–אפשר היה להמשיכו הלאה. [412] זה היה המפעל שראוי לספר עליו יותר מאשר על כל מה שנמצא תחת השמש. שכן אף–על–פי שעומק העמק היה רב ואי–אפשר היה לשאת את המראה למטה, אם הציץ אדם מלמעלה אל התהום, הקים (הורדוס) במקום זה סטיו בגובה עצום, עד שאם הסתכל אדם מראש הגג של סטיו זה וחישב את הגובה הכפול הזה תקפה אותו סחרחורת, מפני שהמבט לא הגיע עד (תחתית) העומק, שלא היה לו שיעור.
[413] העמודים היו ערוכים אלה מול אלה בארבע שורות לאורך, והשורה הרביעית הייתה משולבת בחומה בנויה אבנים ועוביו של כל עמוד היה (כזה שהספיק) לשלושה אנשים אחוזים אלה באלה בזרועותיהם הפרושות לחבוק אותו, ואורכו עשרים ושבע רגל, מפני שהושם זר כפול בבסיסו. [414] מספר כל (העמודים) היה מאה שישים ושניים, והכותרות שלהם היו עשויות פיתוחים בדרך קורינתית ועוררו השתוממות מחמת העבודה הגדולה (שבמפעל) כולו. [415] היו ארבע שורות והן הכילו ביניהן שלושה רווחים בשביל הסטווים. שניים מהם, שהיו מקבילים זה לזה, נעשו במתכונת אחת, רוחבו של כל אחד היה שלושים רגל, אורכו ריס וגובהו חמישים רגל ומעלה. ואילו הסטיו שבאמצע רוחבו היה פי–אחד–וחצי וגובהו היה כפול. הוא התנשא ביותר לגבי הסטווים מזה ומזה. [416 [ הגגות נעשו מעצים עם פיתוחי–תבניות בצורות שונות. גובהו של הגג האמצעי התרומם בשיעור גדול יותר משום שסביב לאַרכִיטראב נבנתה חומת–מצח ובתוכה היו בנויים עמודים והיא כולה (אבני) גזית, באופן שאלה שלא ראו (את הבניין) לא האמינו, ואלה שנזדמנו לראותו הביטו (עליו) בהשתוממות (קדמ' טו, 417-411).
מדברי הסיכום של יוספוס על בניית המקדש עולה כי הורדוס לא הכזיב בכל הנוגע ללוח הזמנים וההקפדה שלא ייהרס המקדש הישן עד שיעמוד המקדש החדש על מכונו (קדמ' טו, 390-389), תחושת האופוריה האישית שלו עם השלמת הפרויקט היומרני גלומה כנראה גם בידיעה הבאה: "מספרים שבאותו זמן שנבנה בית–המקדש לא ירדו גשמים בימים כדי שלא תתעכב העבודה, ובלילות היו גשמים. את הסיפור הזה מסרו לנו אבותינו ואין הוא בלתי נאמן עלינו, אם ייתן אדם דעתו על שאר מופתי אלוהים. כך אפוא נבנה מחדש בית–המקדש" (קדמ' טו, 425 ). הדברים עולים בלא ספק בקנה אחד עם המסורת העממית היהודית, שמצאה מסילות גם לספרות התלמודית:
"מצינו בימי הורדוס שהיו עוסקין בבנין בית המקדש והיו יורדין גשמים בלילה, למחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה ויצאו העם למלאכתו וידעו שמלאכת שמים בידיהם". מאחר שמסורת כזאת יכלה לשרת היטב את האינטרסים והיומרות של הורדוס באופן המוכיח כי שלטונו ומעשיו היו "לרצון אלוהים", אפשר
להתפתות למחשבה שהוא עצמו גילה אולי עניין רב בטיפוחה כבר בימיו, וכי היה "מקדם מכירות" הנישא על גלי האופוריה היהודית הכללית של בניית המקדש. ואולם באין עדויות מפורשות אי–אפשר להוכיח את ההשערה הזאת. מכל מקום, אין ספק שמפעל הבנייה המפואר העלה את יוקרת המקדש והדבר מצא את ביטויו גם בתופעה המדהימה של עלייה לרגל של המוני יהודים מארץ ישראל ומהתפוצות וכן בהעלאת מחצית השקל ותרומות אחרות, תופעה חסרת תקדים בהיקפה בעולם העתיק.
ראוי להוסיף לדברי הסיכום, כי הורדוס נטה, בהתאם לאישיותו ולהליכותיו בכלל, למזג גם בסגנון הבנייה יסודות הלניסטיים ורומיים. לשם כך הוא ייבא טכניקות בנייה חדשות הכוללות שימוש נרחב בקשתות, בקמרונות ובכיפות, וכן שימוש במלט (בטון) כחומר מלכד ולצורך טיוח מסוגנן ומילוי חללים.
מהמשך סקירתו של יוספוס אנו למדים כי מבצע הבנייה הושלם בשנת 19/20 לפסה"נ, כלומר שנה וחמישה (או שישה) חודשים לאחר שהחל (קדמ' טו, 421 ), וכי חנוכת המקדש החדש נערכה השתתפות הציבור היהודי ברוב שמחה ובהודיה לאלוהים ולהורדוס על מסירותו ועל עמידתו בלוח הזמנים. לרגל האירוע החגיגי זבח הורדוס שלוש מאות פרים, נוסף על הזבחים שהקריב הציבור, שמספרם היה רב מכפי שאפשר למנותו (שם, 422 ). ומדוע שלוש מאות פרים דווקא? אין ספק שהמספר הגדול אינו מקרי אצל אדם כמוהו. מפתה מאוד האפשרות כי ביודעו שבעולם היווני והרומי נהגו לכבד את זאוס ואת יופיטר בזבח של הקטומבה (מאה פרים) אחת, הוא ביקש להרשים במספר גדול בהרבה.
ממספר השוורים אפשר להסיק שלסעודה החגיגית של חנוכת בית המקדש הוזמן ציבור של כמה רבבות בני אדם. לדעתנו, כֵּרָה ענקית כזאת נועדה לא רק לקנות את דעת הקהל דרך קיבתו, אלא גם להפגין ברבים את גדולת המלך ונדיבותו. היה בכך בלא ספק "ליטוף" משמעותי לאגו שלו, והתפקיד המרכזי שהוא מילא באירוע פומבי גדול ומפואר מעין זה היה לו צורך נפשי ממדרגה ראשונה ואולי אף דחף אובססיבי. הרושם הזה מוצא חיזוק בהערה קצרה בסוף סקירתו של יוספוס: "קרה המקרה ומועד (גמר) עבודת בית–המקדש ויום (תחילת) שלטונו של המלך, שאותו חגגו כנהוג, חלו באותו יום, ובגלל שני המאורעות הייתה החגיגה נהדרת ביותר" (קדמ' טו, 423 ).
סביר לחשוב כי צירוף האירועים לא היה מקרי כל עיקר, אלא היה צפוי מראש ונקבע על פי רצונו ותִכנונו המוקדם של הורדוס. לדעתנו זו הייתה גם הסיבה העיקרית לעמידתו בלוח הזמנים הצפוף של הבנייה; לאו דווקא הרצון לפייס את דעת הציבור היהודי בעניין חילופי המקדשים, אלא הרצון להסיח את דעת הציבור לצורך מימוש שאיפתו היומרנית האמיתית - קשירת חנוכת בית המקדש עם חג ההכתרה שלו למלך. כך הוא חשב למַמֵש את מעמדו המרכזי בממלכתו בדרך חלקה ומוצלחת, מה עוד שלדידו זו הייתה הזדמנות פז למַסֵד את החגיגה לעתיד אם לא לתמיד(!).
הרושם הזה מתחזק עוד לנוכח "מקריות" נוספת והיא, שיום הכתרתו ויום חנוכת המקדש החדש חפפו גם את חג החנוכה, כלומר החג לזכר טיהור המקדש בידי החשמונאים לאחר שטומא בגזרֵות אנטיוכוס הרביעי אפיפאנס. הדבר מוכח מהעובדה שיום הכתרת הורדוס ברומא חל בחורף (מלח' א, 280-279 ; קדמ' יד, 376 ), ולפי הערכות מדויקות יותר, בחודש דצמבר, המתאים למועדו של חג החנוכה (מק"א א, 59 ;ד, 52 ; מק"ב י, 10). חפיפה זו לא הייתה לדעתנו מקרית, כי דבר מעין זה אינו מתרחש במקרה אצל אדם כמו הורדוס, אלא נעשה בכוונה מחושבת מראש.
הגיוני לחשוב כי הוא היה מעוניין שבית מקדשו החדש וחג חנוכתו יחפפו את חג החנוכה החשמונאי ויאפילו עליו. לשון אחר, הוא קיווה, ולמען הדיוק הִשלה את עצמו, כי השילוב המניפולטיבי של המועדים האלה יצניע במרוצת הימים ובעידודו שלו את הזיקה הבלעדית של חג החנוכה אל החשמונאים, וכך ימעיט גם מזכרם, עד שחנוכת בית מקדשו ויום הכתרתו ימְַלאו את התוכן המרכזי של החג המסורתי. היה בכך פן נוסף להתחרות שלו עם בית חשמונאי על דעת הקהל היהודית. משה בנוביץ סיכם יפה:
"חג החנוכה - ששימש בכפל תפקידים, כחגה של מלכות בית חשמונאי וכחג חנוכת הבית בימי החשמונאים - הפך לחג המלכתו של הורדוס ולחג חנוכת מקדש הורדוס". אפשר להעריך את החלטתו למזג את שלושת האירועים גם כביטוי לרצונו למצוא פיצוי נפשי לרגש הנחיתות שלו ולתחושת הדחייה שליוותה אותו מיום שהיה בר דעת. המניפולציה במיזוג המועדים הזה הלמה מאוד את אישיותו הפרנואידית ואת הדחפים הנרציסטיים והגרנדיוזיים האופייניים כל כך לסובלים מהפרעת אישיות פרנואידית. העובדה שהוא זכה לברכתו של ציבור יהודי ניכר, שהשתתף בגלוי וברצון בחגיגה הזאת, יכלה לסַמֵל בעיניו פיוס והשלמה ואולי גם פתיחת דף חדש ביחסיו עם נתיניו היהודים. אבל השתתפות הציבור בחגיגה הגדולה הייתה רק בשל חנוכת המקדש ולא משום סיבה אחרת!
אין להתעלם מהקושי הקשור לעונת השנה (כה בחודש כסלו), שהרי קשה לערוך בירושלים כֵּרָה המונית תחת כיפת השמים בגלל האפשרות לגשם ולקור במועד הזה. אמנם אפשר גם לצפות להפוגות ארוכות של מזג אוויר נאה, אבל יש מקום לשער שבפקודת הורדוס התקינו בעוד מועד מערכות שלמות של יריעות אוהלים כדי לסוכך על החוגגים בחוצות העיר מפני גשם אפשרי וכדי לאַפשר שימוש בכִּירות בישול, במתקני צלייה ובמתקני חימום. נקל לשער כי פתרון לוגיסטי כזה, שהיה מוכר ומקובל אצל נוודים או נוודים למחצה (אדומים, ערבים ויהודים), שחיו באזור והיו מורגלים לחיות תחת יריעות אוהלים, הוסיף גם ציוריות ססגונית מיוחדת במינה לאירוע הזה, שהרשים אולי במיוחד אורחים מבחוץ והיה אולי שיחת היום בפיהם.
לפי עדות פילון האלכסנדרוני (המשלחת לגאיוס, 157 ), הקיסר אוגוסטוס הוא ש"הורה להקריב מדי יום ביום עולות תמיד על חשבון הכנסותיו, תרומה לאל עליון". זה היה כנראה הביטוי היחידי לפולחן הקיסר (אוגוסטוס) ורומא שיהודים יכלו לקיים. קשה להעריך האם הקורבן היומי הזה היה אכן ביוזמת הקיסר אוגוסטוס עצמו, או שמא היה פרי יוזמתו של הורדוס, ויוזמה זו קיבלה לאחר מעשה את אישור הקיסר. האפשרות של יוזמת הורדוס נראית לנו יותר בשים לב לאופיים של האישים הנוגעים בדבר. נקל לשער כי מנקודת מבטו של הורדוס היה עדיף שהנהגת הקורבן הזה תיחשב לנוהג שנבע מהוראה מפורשת מאת הקיסר כדי שלא תעלה על הדעת בעתיד מחשבה לבטל את הנוהג הזה.
ואכן כשפרץ המרד בשלטון רומא בשנת 66 לסה"נ, הצעד הסמלי הראשון של המורדים לביטוי אי-הכרתם בשלטון הרומי היה הפסקת הקורבן הזה.
"הורדוס: מלך רודף ורדוף" - כתר ספרים ואוני' חיפה, 610 ע"מ
נא להמתין לטעינת התגובות
