נטע זר
עד לפני רגע אף אחד בתעשיית הטלוויזיה לא ידע מי זו נטע ריסקין, והנה עכשיו לא מפסיקים לגמור עליה את ההלל מכל כיוון. ניר ברגמן עשה עוד כוכבת? תחליטו בעצמכם
אני יושב מולה בחצר תל אביבית יפה. על השולחן ערימת בשר מדממת. אישה קטנה ויפה בשיער ג'ינג'י גולש. והאישה הזאת מספרת לי שזה היה או אני או ג'רי סיינפלד, והיא הלכה עליי. אני מתקשה שלא להסמיק. גם היא מראיינת אנשים לפעמים, ואפילו באותו עיתון בו אני עובד. ליתר דיוק, במוסף "סופשבוע". המשימה שלה להיום היתה ג'רי סיינפלד.
"נתנו לי איתו 20 דקות. מה אפשר להספיק ב-20 דקות? אני רציתי לקחת אותו לאכול אוכל יהודי ב'אלימלך', או ב'שמוליק כהן'".
"מצחיק", אני אומר לה, "ואני רציתי לקחת אותך ל 'מתי'. את מכירה?"
"לא", היא עונה.
"פינה אחת מ'אלימלך'", אני מסביר, "חדר קטן בזבולון פינת מטלון, שמשנת 1935 אנשים יושבים ושותים בו את ה'גולדסטאר' הכי טובה בארץ ואוכלים את הגפילטע פיש הכי טוב שיש ושומעים את הקללות הכי גסות שיש".
"חבל שלא לקחת אותי לשם. אני מתה על מקומות כאלה", אומרת לי נטע ריסקין ואני לא יודע את נפשי מרוב פליאה, אפילו אשתי לא מסכימה לבוא איתי ל"מתי".
זה התחיל ממש כמו בליינד דייט. עמדתי בשדרות רוטשילד וחיכיתי למישהי שאף פעם לא ראיתי. זאת אומרת, ראיתי אותה ערב קודם, בטלוויזיה, אבל היא נראתה אחרת. קבענו ב-12 וחצי במזללת ההמבורגרים המשודרגת "מוזס" בתל אביב. כבר אז היא מצאה חן בעיניי. במקום לבחור בבית קפה, היא רצתה בשר בשעה שלפחות בשבילה היא עדיין בוקר. בשבילי זה אמצע היום, ואני כבר מוכן. אבל אז חשבתי, שאם כבר בשר אז למה לא "סטפן בראון". היא הרי רוצה לעשן, וב"סטפן בראון" יש חצר ושקט שם. טוב, לא הכי שקט ב"סטפן בראון". בחנות המוזיקה מכוונים כינורות ופסנתרים.
עכשיו זה מרגיש כמעט כמו פגישה בווינה או משהו כזה, רק שבמקום שניצל יש קבב טלה, במקום שטרודל - סטייק שייטל ובמקום קפה וינאי אנחנו יורדים על בקבוק "קאווה" (הגרסה הספרדית לשמפניה). היא אוהבת בשר, ריסקין. בכלל, היא אוהבת אוכל. לא רואים את זה עליה וכשאני אומר לה את זה שנינו צוחקים על המשפט הזה. גם לי אומרים אותו תמיד. לפני חודש היא הלכה לבקש עבודה ב"יועזר בר יין".
"נדמה לי שאפשר להרוויח שם טוב במלצרות", אני אומר כמו אידיוט.
"חיפשתי עבודה במטבח", היא מביטה בי בלי הינד עפעף.
עכשיו אני נשבר ומתוודה. "הייתי השף שם פעם".
"באמת? ", היא מופתעת. "אתה יכול לתת לי את המתכון לביף בורגיניון?".
אחרי שנגמרו הבשר והקאווה עוד הלכנו ל"מתי". ריסקין הקטנה והצנומה ישבה שם, אישה אחת בין תריסר גברים מכריסים ומבושמים, אכלה ארבעס (חומוס מבושל) והרינג, והרביצה "גולדסטאר" כמו גדולה. ג'רי סיינפלד, תאכל את הלב. הפסדת.
בואו נגיד את זה עכשיו ונגמור עם זה כבר בהתחלה: ריסקין, 31, היא שחקנית נפלאה. לפני פחות משבוע עוד לא ידעתי מי זאת כמובן, ואולי גם אתם לא, אבל מי מביניכם שוויתר על הפרק הראשון של "עבודה ערבית", הסדרה הכה מדוברת של סייד קשוע בערוץ 2 (ולא היו רבים כאלה לפי טבלת הרייטינג), יכול היה לזפזפ לערוץ 3 ב-HOT ולגלות שם לא רק סדרה טובה על אמת - "להוציא את הכלב" של ניר ברגמן ושירלי מושיוף - אלא גם שחקנית חדשה ומופלאה.
טוב, לא ממש חדשה, אבל גם ריסקין תסכים בוודאי שמדובר בתפקידה המשמעותי הראשון.
ואם אחריו לא תבוא פריצה גדולה, והרבה שנות כוכבות מהסוג האיכותי, הרי שמלהקי ובמאי ישראל כולם נרדמו בשמירה.
ריסקין נולדה בתל אביב ב-1976. באתר האינטרנט של הוצאת הספרים "בבל" כתוב 1967 וזה לא במקרה. עבודה שלה. לבלבל את האויב.
הוריה, יעל ואריק, שבינתיים נפרדו, הם אדריכלים עסוקים מאוד. סבה, אשר גלייברמן, היה גם הוא אדריכל מדופלם שלקח חלק בין השאר בתכנון בית השגריר הצרפתי ברחוב מנדס פרנס ביפו ובית "בנין" היפהפה בשדרות רוטשילד, לא רחוק מהמקום בו פגשתי את נכדתו הקרניבורית. מגיל אפס הסתובבה ריסקין באתרי בנייה עם אמה, שלקחה אותה לשם אחרי הגן ואמרה שזה ייקח רק כמה דקות.
לאף אחד לא היה ספק מה ריסקין הולכת להיות כשתהיה גדולה. אם לא היא אז לפחות גוני, אחותה הקטנה, 26, שהפכה לצלמת. ריסקין היתה אמורה "לקחת את המכולת", כמו שהיא קוראת לזה, ולהיות אדריכלית בעצמה. לכולם זה היה ברור מלבדה.
מיום שעמדה על דעתה הבינה ריסקין שהיא שונה, אחרת, לא הולכת בתלם. היא לא ממש השתלבה בחברת בני גילה בצפון תל אביב: שדרות נורדאו, רמת אביב ואז צהלה - שכונה שהיא מתארת כסיוט של חייה. רק כשהיתה בת 13 חזרו הוריה לתל אביב, לרחוב
את התיכון היא לא סיימה, וגם צבא היא לא עשתה. את הבגרויות היא השלימה מאוחר יותר, ובדרך עוד הספיקה לעבור לתקופת מה בקיבוץ.
בתחילת דרכה ניגשה ריסקין לראות מה זה "בית צבי", אבל ברחה משם אחרי חמש דקות, כי לדבריה זה נראה לה "כמו גרסה רמת גנית של Fame. כולם היו עם חותלות כאלה וקוקו, והחליקו על המעקות ותו( כדי עשו סולמות לה-לה-לה-לה-לה, ואז הם התחבקו והתגלגלו ושרו. אני פשוט הסתובבתי והלכתי משם".
גם את בית הספר לקולנוע "סם שפיגל" בירושלים היא דגמה ואף התחילה ללמוד בו, אבל גם שם לא האריכה ימים. "תל אביבי לא יכול להיות בירושלים", היא מסבירה.
אחר כך למדה היסטוריה, ועבדה שנה וחצי עם בעלי חיים. עד היום היא מגדלת הרבה כלבים וחתולים, ומאכילה את חתולי השכונה הדרומית בתל אביב בה היא מתגוררת.
"זה נורא", היא אומרת, "על שום דבר אני לא יכולה לענות תשובה מסודרת. אתה יודע מה, תכתוב שאני חוסכת כסף לקנות תואר ממולדובה".
בגיל 21 השתתפה ריסקין בסדרה "אופטימיות קוסמית" של תמיר (רפיק) קמחי. בגיל 24 היא נסעה לברלין כדי לכתוב טוב יותר את חלקי הרומן שהתחילה אז, "תשושים 3", המתרחשים בברלין. (והנה לכם ההסבר למה היא מופיעה דווקא באתר של "בבל". הרומן של ריסקין, שמעולם לא ראה אור, עדיין מוזכר באתר כמשהו שייצא בקרוב בהוצאה הנחשבת הזו. התאריך ליד שני הקטעים המופיעים שם הוא 2001. וכדאי לכם לקרוא אותם! ).
בברלין התאהבה ריסקין בדיוויד, גרמני ברלינאי כשר למהדרין, זאת אומרת ממש לא יהודי, שאותו היא מסכימה להגדיר, תחת לחץ פיזי מתון, כ"אקס המיתולוגי" שלה, אם כי ברור שהיא לא ממש משתגעת על המונח הזה. דיוויד גרם לה להישאר בברלין שלוש שנים, במהלכן כתבה ושוטטה בעיר. בין לבין קפצה לפעמים לישראל, כדי להשתתף בלא מעט פרסומות ("16 זה לא מעט", היא תוהה), בעיקר של הבמאי שחר סגל.
מלבד זאת, הספיקה ריסקין למלצר בבר ה"גלולה" המיתולוגי בתל אביב, שבשנות ה-90 היה למכה של קהילת הרוק בעיר. כשחזרה לארץ מברלין החלה ריסקין לעבוד במוסף "סופשבוע" של "מעריב".
ריסקין אף פעם לא הפסיקה לכתוב, פרוזה או בעיתונות. היא טוענת בתוקף שבסך הכול המשחק, והכתיבה על כל סוגיה הם שני צדדים של אותו מטבע. "הגילדות האלה - של אתה בנאי, אתה חוואי - לא קיימות יותר", היא אומרת. "מבחינתי, אני כל הזמן עושה את אותו הדבר. אני לא מתעסקת בשבבים. אני מתעסקת באנשים".
"לא ישנתי יומיים", היא אומרת. "שלשום לא ישנתי בגלל הפרק (השני של "להוציא את הכלב", בו היא מככבת בגדול, ח"ג) ואתמול בגלל הריאיון הזה".
- למה לא ישנת? מילא בגלל הפרק, אבל בגלל הריאיון? הרי את מראיינת בעצמך, את אמורה לדעת יותר טוב.
"דווקא בגלל שאני יודעת, אני לחוצה".
- איך היתה העבודה עם ניר ברגמן. הכול כל כך עצוב בסרטים שלו תמיד, אפשר לצחוק איתו בכלל?
"כן, הוא יודע לצחוק. היה מאוד כיף ונעים לעבוד איתו. הוא במאי נפלא, הוא איש מאוד נחמד והוא גם נורא רגוע. אני הייתי בכזה לחץ. זה היה לי מאוד קשה. גם כשגיליתי בסוף שאני עוד קלישאה חבוטה", היא עוצרת ומתפוצצת מצחוק.
- למה?
"תמיד קוראים כתבות עם כל מיני שחקנים שאומרים שהחשיפה הרגשית ממש קשה. ואתה קורא את זה ונוחר. כן לקחת את התפקיד הביתה, לא לקחת, כאילו, את מי זה מעניין?".
- אבל זה באמת נורא קשה, להתמוטט, להתפשט.
"בהתחלה זה היה דווקא נורא קל, ואז הגיעו שלושה ימים בתוך הדירה - זה גמר אותי. גם היה חום אימים, אמצע אוגוסט, 59 מעלות בערך. הזענו כמו משוגעים. צחי (גראד, ח"ג.) נראה כאילו הוא יוצא שם מהמקלחת, אבל הוא פשוט מזיע".
זה המקום לעצור ולהסביר על מה ריסקין מדברת. בסדרה היא משחקת את נועה, סטודנטית לקולנוע, המתפרנסת כמאפרת ומנהלת רומן עם גבר נשוי (צחי גראד המצוין), שכמובן לא מסוגל לנקוב בתאריך היעד בו יעזוב סופסוף את הבית למענה. נועה עוצרת למעשה את חייה, מפסיקה לצלם את סרט הגמר שלה, להיפגש עם חברים, לחיות. היא יושבת ימים שלמים בדירתה ומחכה לו. ממש "נשים על סף התמוטטות עצבים", ואף מעבר לסף ברגעים מסוימים.
בפרק השני, שהוא הפרק בסדרה העוסק בה ובגראד (כל פרק עוסק בזוג אחר הנתון במשבר, ובין שאר הזוגות תמצאו גם את מוני מושונוב ואורלי זילברשץ, רמי הויברגר ורונית ברגמן, אחותו של הבמאי) היא מבינה סופית, כנראה זה אף פעם לא יקרה, והיא חווה מעין התמוטטות. הדמות שהיא מגלמת היא דמות אובססיבית משהו, מוטרפת מצער וכאב האהבה.
"תפקיד השחקן הוא לשמור על המשכיות רגשית", היא מסבירה את הקושי שהיה לה בצילומים. "ומכיוון שאני אולי לא מספיק מנוסה, ברגע שאומרים 'קאט' אני ממשיכה עם זה, הולכת ככה הביתה, יושבת נורא בדיכאון, שומרת על זה, ואז למחרת אני יכולה להמשיך מאותו מקום. אתה מתחרפן, אתה מתמוטט בסוף. פשוט התמוטטתי. ממש".
- אז במשך שלושה שבועות וחצי של צילומים היית במין סוג של התמוטטות עצבים?
"זה נשמע רע, אבל הייתי במצב מאוד 'פריך'. לא הפסקתי לבכות".
- גם כשהיית בבית?
"כל הזמן. כשנורא רע לך, אתה תבכה בסוף. אבל אז אתה תאסוף את עצמך, תשטוף פנים. לי אסור היה. מחר אני צריכה להמשיך מאותו מקום. אז ישנתי אצל חברה כדי לא להיות לבד. לא שהייתי עושה לעצמי משהו".
- היתה לך פעם סוג של התמוטטות עצבים פרטית, אמיתית?
"היו דברים".
- וזה היה מאוד דומה?
"כן. תשמע אני בן אדם די שמח. לא ידעתי איך להתמודד עם כל הכובד הזה. בדרך כלל, כשלא טוב לי, אני הולכת לאכול. פה הייתי בתוך זה לגמרי".
- זה טוב בכלל, לעבור דבר כזה?
"זה היה נורא קשה. אני לא חושבת שכל שחקן לוקח את זה ככה. אבל אם אתה לא סומך על עצמך במיליון אחוז, אז אתה תקריב את עצמך עד שזה יהיה טוב. בסוף כבר השתלטתי על זה, אבל זה היה בסוף".
את הסיבה ל"טירוף" שריסקין נכנסה אליו בעקבות התפקיד, אפשר להבין בקלות. מדובר, אחרי הכול, בבמאי משכמו ומעלה שהימר על הגברת ביג טיים וליהק אותה, שחקנית חסרת ניסיון שמעולם לא למדה משחק, לתפקיד גדול. "היה עליי המון לחץ", היא אומרת. "מה אני? מה עשיתי כבר? אתה מרגיש שאתה צריך להצדיק את הבחירה. למרות שאני גאה בעצמי שלפחות חרדת הביצוע שלי צצה רק אחרי ה' טייק' האחרון. רק אז שאלתי את עצמי,'רגע, איך היה?', היו לי גם חלומות נורא קשים בזמן הזה".
ואם כבר שאלת "מה אני?", מה את באמת כותבת במשבצת המקצוע כשאת ממלאה טפסים?
"אוי, זו תמיד השאלה שלי, מה כותבים במקצוע. תמיד אני כותבת Other".
זה כשיש אפשרות בחירה, אבל כשצריך לבחור בכל זאת?
"שנים כתבתי 'סטודנטית', גם כשכבר לא הייתי. עכשיו אני לא יודעת מה הייתי כותבת".
בא לך לכתוב עכשיו "שחקנית"?
"בא לי? מה התשובה הנכונה?".
התשובה הנכונה זה לא יודעת. על כל דבר.
"כן. בכלל, אני עושה הסבה מקצועית פעם בשלוש שנים, אז אין לי בעיה עם זה שעכשיו אני שחקנית. אולי זה גם ימשיך, זה היה נורא כיף".
מה תעשי שתהיי גדולה?
"הפסקתי לשאול את זה בגיל 30. זה היה היומולדת הכי טוב שהיה לי".
כי אז את כבר גדולה.
"אני כבר גדולה. תראה, ילד פלא זה כבר לא יהיה, וגם לצעוק עליי 'מה יהיה ומה תעשי' זה כבר קצת מאוחר. פתאום ירד ממני כזה לחץ. קרו לי מלא דברים טובים. גם ההחלטה לעבוד בעיתון היתה חלק מזה. מבחינתי, כל דבר שאני עושה מלווה בכל כך הרבה חרדות, שעצם זה שאתה צריך להגיש משהו, שגם אם הוא לא מושלם אתה חייב להגיש ואתה לומד להתמודד עם זה, זה דבר טוב".
למרות גינוני הצניעות שסיגלה לעצמה, ריסקין קוצרת כעת לא מעט מחמאות על התפקיד שעשתה
בסדרה של ברגמן. בחלקים ממנו, אגב, היא אפילו מופיעה בעירום (שנמשך בדיוק עשירית השנייה), ויוצאת מזה בכבוד.
"את נטע פגשתי בפעם הראשונה באודישנים ל'כנפיים שבורות'", אומר ברגמן. "היא עשתה אודישן מצוין וזה היה או היא או מאיה מרון, שקיבלה בסוף את התפקיד. פגשתי אותה אחר כך כמה פעמים, בתל אביב ובברלין, ואיכשהו תמיד היתה לי הרגשה שפעם עוד נעשה משהו ביחד. יש לנטע איכויות דרמטיות ודוקומנטריות בו זמנית, ואני אוהב את זה. היא משחקת, אבל גם מביאה את עצמה, את השבירות שלה. נטע היא כוכבת שעוד לא התגלתה. היא כמו זיקית - בכל פעם היא לובשת דמות אחרת. כשיוצאים מההקרנה, אנשים לא מזהים שזו היא וזה די מדהים".
לקראת סוף החורף צפויה לעלות ב-Yes העונה השנייה של הדרמה היומית "אולי הפעם". גם שם מככבת ריסקין, והפעם בתפקיד קונדיטורית, שלכבודו היא אפילו טרחה לעשות סדנת שוקולד.
בקיצור, בשביל מישהי שמגדירה את עצמה ב"מה אני ומה כבר עשיתי", מדובר בחיבוק לא קטן לאגו. גם היא מסכימה איתי בעניין החיזוק שקיבלה, אבל מצד שני, היא גם מאוד מציאותית: "זה תפקיד שאתה חולם עליו. אין הרבה דברים כאלה, אתה לא מקבל הרבה תפקידים כאלה ואין הרבה ניר ברגמן כאלה. אז ברור שאם מעכשיו והלאה אני אקבל כל יום תפקידים כאלה, זה מה שאני ארצה לעשות, אבל לך תדע", היא אומרת ומוסיפה: "באמת לא בא לי לעשות כל דבר. בגלל זה אני גם נורא שמחה שאני תמיד יכולה לכתוב".
אז למה עכשיו את הולכת לעשות דרמה יומית?
"כי נמאס לי להיות ענייה וזה נחמד. זה משהו אחר לגמרי. נורא כיף".
את חושבת שאת אקסהביציוניסטית?
"אני לא יכולה להגיד שלגמרי לא, כי אחרת מה אני עושה כאן. אבל אני לא אהיה מוחצנת על כל דבר. אין לי גם בעיה לעשות מעט ובסופו של דבר, מה שאני עושה זה לא כל כך מעט".
עוד בלי חולצה.
"זה סיפור אחר. בתסריט המקורי זה היה עוד הרבה יותר נועז. זה היה או לעשות את זה או לא לקחת את התפקיד. היה איזה יום אחד שממש התייעצתי עם אמא שלי ואמרתי לה 'מה יהיה, זה עם חזייה ותחתונים', והיא קראה עיתון. אחרי יומיים היא אמרה לי 'מה, את רוצה להגיד לי שיראו לך את הציצים?'. אמרתי 'כן', והיא אמרה 'אפשר לחשוב שאת הציצי הראשון שמישהו ראה. פתחת בזמן האחרון טלוויזיה ולא ראית פה ציצי, שם ציצי? עוד ציצי'. שאלתי אותה, 'מה, זה לא אכפת לך?', והיא השיבה 'מה שמוזר לי זה שקיבלתי בת כזאת שמרנית'. אז החלטתי שאם אמא מרשה, אז אני אעשה. ובכל זאת כשהייתי צריכה לצלם את הסצינה ננעצתי במקום וחשבתי שאין סיכוי שאני אצליח לעשות את זה. שתיתי המון ערק. בחורה זולה".
כמה שתית?
"המון. לא הייתי מסוגלת. הכי קשה בכלל היה להיכנס לחדר ולא לדעת מה הם עושים שם מאחורי הקיר, כל הצוות. עכשיו שאני יודעת, אני חושבת שבפעם הבאה אני אהיה יותר 'קולית' עם זה".
מה יותר בא לך, אוסקר או פרס נובל לספרות?
"לא נראה לי שאני אקבל לא את זה ולא את זה", היא צוחקת.
פרס "ספיר" או פרס "אופיר"?
"לא יודעת. אני רוצה לעשות את מה שאני נהנית ממנו. שניהם באמת אותו הדבר בשבילי. אם אני לא אעשה אחד מהם, זה יפריע לי. למדתי קולנוע כי זה בא ביחד עם כתיבה ומשחק ובימוי. אחר כך הבנתי שלא חייבים לעשות הכול ביחד. אפשר גם לעשות את זה ואת זה ואת זה".
את נראית מצד אחד ביישנית, חרדתית, מבוהלת מהעולם, ומצד שני באופן מוזר, עם המון ביטחון עצמי.
"זה נכון. אני כל אלה אבל כן, יש לי ביטחון. ביטחון במובן שלא אכפת לי מה יגידו עליי. ואף פעם לא היה לי אכפת".
נא להמתין לטעינת התגובות
