תסמונת האיש הרגיז

זו לא חכמה להיות סתם מריר: צריך לדעת להיות נרגן. פוריה גל מקנאה בגידי גוב, ביאיר ניצני ואפילו ברון קופמן, שזכו בלגיטימציה טלוויזיונית לקיטורים שלהם. הם גם עושים את זה בחן

פוריה גל | 17/12/2007 9:13

אחרי צפייה בפרק הראשון ועוד קצת מהפרק השני של הסדרה החדשה ביס דוקו, 'נרגנים', אין לי אלא להודות: גם אני נרגנת. כולנו נרגנים. הסדרה של שי אביבי מבוססת על פורמט של BBC שנקרא במקור "Grumpy Old Men", שהיה משעשע למדי. אלא שכמו תמיד בהשוואה לגרסה הבריטית, להם יש את האנדרסטייטמנט, את כפל המשמעות וההומור הדק, ואילו לנו יש פשוט קיטורים. הוא שאמרנו – נרגנים.

וזאת הייתה פתיחה נרגנת במיוחד. בכלל, מבקרי טלוויזיה הם עם נרגן. ואולי רוב בני האדם הם נרגנים. וכן, בואו נודה בזה, לא חייבים להיות בני ארבעים פלוס כדי להתחיל לרטון על מה שקורה פה. האמת שאני די מקנאת בגידי גוב, יאיר ניצני, אבנר ברנהימר, גיל טבת, רון קופמן, דורון רוזנבלום, ד"ר יריב בן אליעזר, ושאר האנשים החביבים מהסדרה, שבעוד אני צריכה לרטון ולקטר בבית לבד מול קומץ חברים, בלי שאיש לא משלם לי על זה, קיבלה החבורה הלא עליזה הזאת את האס של חייה: הזדמנות פז לשבת ולקטר חופשי ללא הגבלה בפריים טיים, מול עשרות אלפי צופים, ועוד לקבל על כך גושפנקא ציבורית.

כמה מהם מממשים את הקלף היטב ויוצאים די מקסימים ושובי לב אפילו בנרגנותם, כמו יאיר ניצני וגידי גוב. אחרים, כמו רון קופמן, כנראה באו לעולם כשהם מבעבעים אדים חמים של משהו נורא כועס, וזה לא קשור בכלל לגיל. אבוי, אפילו בשנתם הארבעים לא מוסיפה להם נרגנותם את לוויית החן ההיא, הבוגרת והבשלה, עם השיער המאפיר והתה עם הלימון. לא לא, לא הפעם.

מדובר בנסיון חביב, לא מצחיק ולא מעציב, לא מתאמץ להרשים או להצחיק, אבל בהחלט משהו לקטר עליו בכיף על הספה עם נעלי הבית, תוך מריטת פרוותו של החתול בפינצטה ישנה. כי בינינו, איפה יוצא לכם לשמוע את גידי גוב מקטר על הילדים שלו, שאוהבים כל חיה באשר היא חיה, ואפילו חיות משעממות וחסרות פאסון כמו אוגרים לבנים? כן, הוא עוד יכול להבין איך זה שהם אוהבים את החיות הגדולות, שנובחות ועושות קולות ואפשר לפעמים לאכול אותן, אבל הקטנות? או על הדקות היקרות מפז שהוא מבלה עם הג'י.פי.אס שמנחית עליו הוראות מוזרות כמו 'גלה לוויינים', במקום פשוט להביא אותו בבטחה אל היעד.

הנרגנים יחצ

ציני, אבל סנטימנטלי

ואיפה, למשל, הזדמן לכם לשמוע את יאיר ניצני מקטר על איך הוא כבר לא רואה לבת שלו את העיניים, כי הן כל הזמן נעוצות במחשב, ועל מבוכתו כשקוראים בשמו ברמקול של ארומה.

ויש גם את אבנר ברנהיימר שמתלונן על הנאסטיות של המלצריות, ואת רון קופמן שמתוודה שהוא שותה רק בבתי קפה שקטים ונידחים שאין בהם מוזיקה או טרנדים מתחלפים, ויש בהם רק כוסות זכוכית ושקט מיוחל. הנרגנים מקטרים על הכל – על המלצריות שנראות כמו כוכבות ריאליטי בדרך, על הריאליטי, על הבלוטוס,

על ההשתעבדות לחדשות, על הסיפוקים המהירים, על הדור השלישי והטכנולוגיה בכלל. וזה רק בפרק הראשון. אל תדאגו, יש להם עוד הרבה נושאים לקטר עליהם. שמונה פרקים, ובטח לא מעט חומר נשאר בחוץ.

אז נעים מאוד: תכירו את האנשים שכבר ראו מספיק בשביל להפוך ציניים, אבל פחות מדי מכדי להפוך סנטימנטליים. אלה שלא מתביישים להגיד איכס על אוכל, למרות שהם ממשיכים לאכול, כדי לשרוד, ולפעמים אפילו נהנים מזה. במקרים חריגים, הם אפילו עושים מזה סדרה.

הנרגנים: יס דוקו,יום ראשון 21.30