נפטרתי מהסרטן ומהאגו
אוהד חיטמן ירד 18 קילו, איבד את שיער גופו ואת הרצון לחיות. ממיטת בית החולים ראה את חבריו מרימון מצליחים ונחנק מקנאה. כשהסרטן נעלם, יצא בחגיגות ניצחון, כולל מצעד אמנים בדירה שלו, הוללות, דייטים וזיונים. ואז הסרטן חזר. עכשיו, אחרי שניצח שוב, הוא מוציא דיסק ומדבר על מה שכואב. ויש הרבה
"רזיתי 18 קילו, נשר לי השיער מכל מקום אפשרי בגוף והייתי צהוב ומקומט. נראיתי כמו גולום מ'שר הטבעות'. אחרי שבוע של כימותרפיה, השתלת מוח עצם עצמית ובידוד שהיו אמורים לחסל את המחלה, ורגע לפני סיום הטיפולים, הגיע זיהום שאיים לגמור אותי. הרגשתי שהבטן שלי מתפוצצת והכל מסביבי מסתובב. לקחו אותי בבהילות לצילום פנימי ומנהל המחלקה בתל השומר אמר לאמא שלי בצורה ששברה אותה סופית, 'אין מה לעשות. תתחילו להתפלל'.
בלילה , בזמן שישנתי, היא לחשה לי באוזן 'הבן של דליה חיטמן לא יגמור ככה'. אבל לי לא היו יותר כוחות להילחם. בשארית הכוחות לחשתי לאבא שלי שאני מצטער ושאין לי כוח להמשיך עם זה יותר. רציתי לגמור את הסיפור הזה".
כבר באמצע שנות התשעים סומן אוהד חיטמן כהבטחה מוזיקלית, כשהופיע ב"צעירי תל אביב". עשור מאוחר יותר הוא סיים בהצטיינות את לימודי המוזיקה בבית ספר רימון יחד עם מירי מסיקה, קרן פלס, אורי זך ואחרים. חיטמן עבד מסביב לשעון: לימד נגינה, עיבד, הפיק, השתתף בערבי משוררים בצוותא ובערבים ספרותיים לצד מאיר עוזיאל. זה היה הזמן המושלם לפריצה. לא עוד "האחיין של עוזי", אלא זמר בפני עצמו. ואז נפל עליו הסרטן.
"זה היה יום רגיל. הלכתי לשירותים, ותוך כדי שאני משתין אני שם לב שיוצא לי שתן אדום, כמו מיץ פטל. נכנסתי להיסטריה וישר התקשרתי לאבא שלי שהפנה אותי לרופא". אחרי שלושה ימים הכל עבר. אבל אז הגיעו החום הגבוה. שבוע אחר כך התנפח החלק השמאלי של הצוואר. תוך כמה ימים הופיעה שם בליטה בגודל כדור טניס. "כל שבוע היתה הפתעה חדשה. מצאתי את עצמי ישן 14 שעות, מתעורר, ועדיין מרגיש מותש ועייף. זה היה מאוד מוזר".
האבחנה הרפואית הראשונית שהתקבלה היתה מחלת הנשיקה. מחוזק בתרופות הוא נשלח הביתה. המצב, בינתיים, המשיך להידרדר. אחרי שלושה חודשים של חוסר יציבות רפואית, נשלח על ידי הוריו לאשפוז במחלקת אף-אוזן-גרון בבית חולים תל השומר, כדי לעבור בדיקות מקיפות ולפתור את הסבך הרפואי.
"זה היה סיוט. חלק מהבדיקות היו כל כך נוראיות עד שחשבתי שהשטן נכנס בי. שאבו לי נוזלים מהצוואר וזה היה מלווה בכאבי תופת. חפרו וחפרו לי בגוף ולא מצאו תשובות. המשיכו לחפור לי בצוואר עד שהחליטו להוציא את הגוש שהיה באורך שמונה סנטימטרים", הוא מדגים את הגודל בידו ומיד מלטף
באוקטובר הגיעה האבחנה הרפואית: הודג'קין. סרטן בלוטות הלימפה שתקף את חיטמן, אז בן 24, בצוואר , בחזה ובבטן. "חזרתי מהסופרמרקט ותוך כדי שאני מוציא את הארגזים מהאוטו, מצלצל הטלפון ואמא שלי אומרת 'הרופא התקשר והתוצאה של הבדיקה האחרונה לא כל כך טובה'. אני מקשיב לה וקולט בקול שלה שהיא עבדה על הניסוח שעות. ואז היא אמרה את זה:'יש לך מחלה שקוראים לה הודג'קין' ושתקה".
והבנת מיד על מה היא מדברת?
"כן. הדבר הראשון שעלה לי בראש היה צ'רלי מהסדרה 'שולחן לחמישה' שחלה בסרטן הזה. התחלתי לבכות בהיסטריה. ישר חשבתי על המוות. נכנסתי לדירה ואמרתי לשותפה 'יש לי סרטן'. אחרי שעה אמא שלי התייצבה בדירה לקחת אותי לבלות. שנינו אנשים שמדברים בלי הפסקה ופשוט שתקנו. מקסימום אמרנו 'דיברת עם זה?', 'סיפרת לזה?', 'כן, עדכנתי אותו'. נסענו לראות את 'חתונה מאוחרת' וכל הדרך לא החלפנו מילה. המשפט הראשון שהוצאנו מהפה היה אחרי הסרט. צחקנו על זה שיותר גרוע מסרטן זאת אמא גרוזינית.
"בערב חזרתי הביתה, השמועה פשטה והתחילו לזרום עשרות חברים. כולם הגיעו לסוג של ניחום אבלים. אני זוכר, למשל, את טלי אורן מנסה להצחיק אותי, ולי פשוט לא היה כוח לראות אף אחד. היתה באוויר תחושת מוות. כאילו אנשים באו לשבעה שלי".
ומה עבר לך בראש כל הזמן הזה?
"שאני הולך להיות קירח. זה מה שהכי הטריד אותי. הייתי מותש ורציתי להיכנס למיטה. היה ברור לי שאחרי הפסטיבל החברתי אני עומד לצאת למלחמה על החיים שלי".
יומיים אחר כך הוא מצא את עצמו בלב שדה הקרב של המחלקה האונקולוגית בתל השומר. מקבל מידע יבש על טיפולים, הקרנות, כימותרפיה ועוד מילים שהכיר מסרטים. לאט לאט התרגל לשגרה חדשה: ביקורים שבועיים במחלקה לצורך כימותרפיה. במקביל, חזר לגור עם ההורים ברעננה.
"למרות שיש לי הורים תומכים בצורה יוצאת דופן, לא יכולתי להיות נתמך. גם בימים הקשים לא הייתי מוכן שיקלחו אותי. הייתי נבלה כלפי אמא שלי. היא היתה עסוקה בלהיות 'המפיקה' והעמידה פנים שהכל בסדר. זה שיגע אותי, כי הכל לא היה בסדר. פעם אחת צעקתי עליה 'תפסיקי לנהל את העניינים כל הזמן. זאת המחלה שלי ולא שלך', וגרמתי לה לבכות. אף אחד לא באמת הראה מה עובר עליו. ואני? אני בעיקר בכיתי כמו תינוק. בכיתי והקאתי. לא הייתי מסוגל לזוז. ההשפעה של הטיפולים היתה מיידית. חולשה. פתאום השיער התחיל לנשור, נהיו לי קרחות, נפלו לי הריסים. זה הדבר הכי נוראי. יותר מהכאבי תופת, מכל הצריבות בגוף. כשאתה לא מרגיש גברי וסקסי אתה פשוט מאבד את החיות שלך. מצאתי את עצמי בלופ של בכי ודיכאון".
גם בתוך הסיוט היומיומי, חיטמן לא ויתר על המוזיקה. הוא המשיך לכתוב ולחכות ליום שיעמוד שוב על הבמה. כמה חודשים לפני המחלה התחייב להופעה משותפת עם ריקי גל. היא תשיר, הוא ינגן ובין לבין ישיר כמה משיריו.
"לא הסכמתי לוותר על המופע. הלכתי לחזרות עטוף במעילים, כובעים וצעיפים. הגעתי חצי מטושטש מכל החומרים שהיו לי בגוף. ריקי אמרה לי משהו בסגנון 'אני רוצה יותר צבע כתום ממך בנגינה', ולא הבנתי מה היא מקשקשת. אבל ההופעה התקיימה והייתי כולי בתוך זה, עם כל האנרגיות שאני רגיל להוציא על הבמה. אחרי ההופעה התמוטטתי. זה גמר אותי סופית".
את הזמן הפנוי העביר במפגשי תמיכה של האגודה למלחמה בסרטן. חצי שנה נוספת של סבל, 17 הקרנות עד שבמרס 2002 התבשר שניצח את המחלה. "יום אחד הרופאה אמרה לי 'זהו. תבוא עוד חודש'. ואני לא הבנתי. הייתי חייב אישור שאני בריא אז שבוע אחרי זה הכרזתי על יום חג. חזרתי לדירה שלי ברמת השרון, וחגגתי לעצמי יום הולדת שני. הזמנתי את כל החברים, דודים ודודות. כל העולם ואשתו. מצעד אמני ישראל היה אצלי. מצאתי את עצמי בתקופת פריחה מטורפת. כתבתי כמות שירים היסטרית. נסעתי להולנד עם חבר'ה מ'יוצאים לחיים', קבוצה מטעם האגודה למלחמה בסרטן. והייתי כמו ילד מתלהב. שתיתי, עישנתי, עישנתי גראס. בזתי לסרטן. זאת היתה תקופה של הוללות. בילויים, דייטים וזיונים. מצאתי גם זוגיות שהחזיקה שנה וחצי. קיבלתי הצעה מחברת התקליטים עננה להוציא את הדיסק הראשון. הייתי בתקופה סופר מאושרת".
אבל השמחה היתה מוקדמת. שנה וחצי אחרי שהחלים וארבעה ימים לפני שנכנס לאולפן ההקלטות להקלטת דיסק הבכורה, הגיעה ההודעה - המחלה חזרה. ושוב החל ריטואל הבדיקות, בתי החולים והטיפולים. "זה חזר. הרגשתי פאתטי בגלל מסיבות הניצחון שלי. הייתי צריך להתחיל להקליט ולא ידעתי אם לספר לנגנים, לאורי זך שהפיק, וליניב דוידסון המנהל שלי.
"בסוף החלטתי לשתף את יניב בסוד והוא רק אמר לי 'אני איתך'. לאחרים לא סיפרתי כי לא רציתי שירחמו עלי. היום אני יודע שלא לספר זה הכי חלש, זאת גם אחת הסיבות שהחלטתי לחשוף את כל הסיפור. אין מה להתבייש בזה. כל האלבום הראשון הופק במין אובססיה של 'חייבים להספיק'. עשיתי דיסק בחודש. הכל היה נורא מהר. במקביל הייתי אמור לנסוע לפריז לגייס כספים למען האגודה ולספר איך ניצחתי את המחלה. כמה אבסורדי. אבל בסופו של דבר הסיבוב השני היה אחד הדברים היותר מחשלים שקרו לי".
בטיול ההוא בפריז בילה עם תמיר, אחיו הצעיר, מוזיקאי גם הוא, שהוציא לפני כשנה את דיסק הבכורה שלו. את כל תקופת המחלה של אוהד העביר תמיר בדירתו שבפריז, רחוק מהבית ומהאח החולה. "במשך שנים הקטנתי אותו. בעיקר כשהוא התחיל להראות סימנים שהוא הולך למוזיקה. הוא היה משמיע לי שיר ואומר לי שזה יהיה להיט, ואני הייתי אומר לו חצי בצחוק 'אבל זה יהיה מקום שני. אחרי'. הייתי מבקר אותו כל הזמן עד שהוא פשוט נסע ופינה לי את הבמה. הפסדתי אותו כאח במשך הרבה מאוד זמן", הוא אומר והדמעות חונקות את גרונו, מתקשה להמשיך בשיחה ומבקש פסק זמן.
"בפריז, תוך כדי המחלה, גיליתי את אחי. פעם ראשונה שדיברנו שיחות ארוכות, לא של אוהד השופט ואחיו הקטן אלא של שני אנשים יקרים וקרובים. אז קלטתי שמערכת היחסים שלנו בעצם חלתה. שהיה לנו סרטן ביחסים".
מתוך האושר של חידוש היחסים עם אחיו והידיעה שהוא חוזר לארץ להמשך טיפולים והקלטת אלבום הבכורה שלו, התחיל לכתוב את השירים לאלבום השני, "הרגע הבא", שיוצא עכשיו בהפקת שמוליק נויפלד. "חלק מהשירים נכתבו בפריז בחמש דקות. כתבתי שיר בשם 'אלוהים אל תנסה אותי'. פשוט יריתי טקסט. שיר מלחמה".
כשחזר לארץ המתין להשתלת מוח עצם עצמית, פרוצדורה שבה מושתל בחולה מוח עצם שנלקח ממנו קודם. במקביל החל לחפש תשובות בגזרה הרוחנית. הוא נפגש עם נומרולוגית שהמליצה לשנות את שמו לאוהדי, כך קוראים לו חבריו בשנים האחרונות ("שיניתי את זה גם בתעודת זהות"), התחיל טיפול אצל הומאופת והתעמק בקבלה. "ניהלתי את המחלה", הוא חוזר ואומר בכל פעם שהוא מדבר על "סרטן ב'". אני שואל אותו אם מדובר בתקופת הכחשה, והוא מסביר שלא היתה לו ברירה אחרת. הוא רצה להיאחז בחיים. אבל המצב הלך והידרדר.
"בתקופה האחרונה והקשה של המחלה הייתי בבידוד בבית החולים. רוב הזמן הייתי בהזיות. יום אחד עוזי (חיטמן) הגיע לבקר אותי ואמרתי לו מתוך הזיה: 'מה אתה מבין במוזיקה? אני הרבה יותר טוב ממך'. מתוך הערפול ביקשתי שיביאו לי את הקלידים שלי וניגנתי בשארית כוחותי. החברים שלי ריגשו אותי נורא באותה התקופה", הוא אומר ועיניו מתמלאות שוב בדמעות, "מירי מסיקה היתה מאכילה אותי גלידה, טלי אורן הכינה לי מרק עוף וחברה אחרת היתה יושבת לידי ומזמזמת לי את'בואי אמא'.
לא יכולתי לשיר כי היו לי כוויות במיתרי הקול מההקרנות אז זמזמתי איתה תוך כדי שהיא עושה לי מסז' ביד להרגיע לי את הכאבים. אז גם שמעתי לראשונה את הדיסק הראשון. אורי זך שהפיק אותו הביא אותו לבית החולים. זה היה רגע קטן של אושר בתוך כל הזוועה".
בסוף מרס 2004, אחרי ההקרנה האחרונה, שוחרר לביתו עם הבשורה שהחלים סופית גם מהסיבוב השני. הפעם ויתר על פסטיבלי ניצחון והחליט להתחיל לעבוד קשה. לשמור על אורח חיים בריא ורגוע. בלי מתחים. בלי שקרים. בלי סודות ממקורביו ("היום אני חבר של מי שאני רוצה, יוצא לאן שאני רוצה ואני לא מסתיר שום דבר מחברי וממשפחתי. אני מרחב של חוסר סודות").
מאז חלפו שלוש שנים וחצי. בינתיים הוא ממשיך להתייצב אחת לחצי שנה לבדיקות שגרתיות, שיפר את יחסיו עם אחיו ואחותו, ענת-אסתר חיטמן, בת 22, שלומדת גם היא ברימון והשתתפה "כוכב נולד 4", ולא הפסיק לעבוד.
איך הרגשת בזמן שמירי, איה, קרן ואריק מכרו המון והפכו לזמרות וזמרי השנה?
"קנאה מטורפת. בהתחלה חשבתי מה לא בסדר אצלם. הייתי חושב בראש איך להקטין אותם. אבל זה היה אז. היום, גם בזכות פורום לנדמרק (סדנה להעצמת האישיות-י.א) שעשיתי, אני מתייחס לדברים אחרת. אין לי בעיה להגיד למישהו שאני מקנא בו, לשחרר את זה ממני ובדרך לחזק אותו. אני זוכר שהתקשרתי למירי שהיא לדעתי הווקאליסטית הכי גדולה שיש במדינה ואמרתי לה שאני פשוט מקנא בה ואני מתנצל שביני לבין עצמי חיפשתי אותה. היא כל כך התרגשה מהשיחה הזאת. הבנתי את הכוח של להיות אותנטי. להיות פשוט אתה. נפטרתי מהסרטן ומהאגו".
מהמקום הזה הוא כותב ומלחין לאחרים. בין רשימת הלקוחות שלו נמצאים הראל סקעת ששילב משיריו בדיסק שלו, אורנה דץ שעובדת בימים אלו על אלבום סולו, עדי כהן שמסיימת הקלטות לדיסק הבכורה וסיון טלמור, שחדרה לתודעה לאחרונה בשיר "מה שלא הספקתי לומר" ו"בואי נעזוב" לצד רן דנקר ועילי בוטנר.
ויש גם צלקות. "בתקופה שיצא הדיסק הראשון הכי נפגעתי כשכל מיני כוכבנים נולדים כרכרו סביבי בשביל שאכתוב להם שירים. כתבתי, הלחנתי, השקעתי, נתתי מעצמי ואז הם נעלמו כלא היו. זה לגיטימי לא לקחת בסופו של דבר שירים מיוצר, אבל צריך לדעת איך לעשות את זה. הנה, לאחרונה נתתי למאיה בוסקילה כמה שירים והיא התקשרה להגיד 'תודה, זה מקסים, אבל לא מה שאני רוצה'. גם אני התקשרתי למאיר גולדברג, יעל טבת ועודד דישון להודות להם על שירים שבסוף לא הכנסתי לדיסק החדש. זה המינימום".
גם לנינט נתת את השיר "דרוש גבר", שאיתו היא הופיעה באחת ההופעות שלך והכריזה שתכניס לדיסק שלה. "דווקא האנשים מהצד שלה ידעו להתנהג והודיעו לי שהיא לא תיקח את השיר הזה בסוף. והנה, הוא מצא בית מדהים אצל עדי כהן. זה חלק מהמשחק".
ומה לגביך, לא בא לך לקחת משהו מברמן, פלס או כורם שחתומים על סוללת להיטים?
"ברור, וזה יקרה. לא מזמן אמרתי לאריק שאני חושב שהוא גאון טקסטואלי ואני חייב טקסט שלו. אני ממש לא אגו מניאק ולגמרי פתוח לאחרים. אני כל הזמן בחיפוש אצל יוצרים אחרים וגם השלב הזה יגיע אצלי. כרגע כנראה שיש לי יותר מדי דברים שבוערים אצלי להגיד. אבל אני חושב שאי אפשר לעשות אמנות לבד".
כשחיטמן מדבר על הפריה הדדית אי אפשר להתעלם מהחבירה המקצועית לעידו תדמור שהפך להיות אחד מחבריו הטובים והמנטור שלו בשנתיים האחרונות. לאחרונה הופיעו במופע של ריקודים ושירים בפסטיבל הפסנתר ובחשיפה בינלאומית. באפריל הקרוב השניים אף ייצאו לסיבוב הופעות בהודו ובאסיה כנציגי משרד החוץ.
"המפגש עם עידו הוא אחד הדברים היותר משמעותיים שקרו לי בשנתיים האחרונות. שנים שהערצתי אותו מרחוק. גם על הגוף של בן אדם בגילו. לפני שנתיים הוא הגיע להופעה שלי ואחר כך אמר לי 'אני רוצה לרקוד למוזיקה שלך'. הייתי בהלם. הוא הציע שנעשה משהו יחד. איתי? אני, שהייתי הרקדן הכי גרוע בבית, התחלתי ללמוד ג'ז, בלט, מודרני ופילאטיס. עידו מעמת אותי עם עצמי. הוא גורם לי לעשות דברים שמעולם לא הייתי עושה. פעם אחת הוא הכריח אותי להרים את החולצה מול המראה, להסתכל על הכרס שלי ולדבר עליה. הוא עימת אותי עם הסקסיות והמיניות שיש בי. התחלתי לאהוב את עצמי. אבל מעל לכל הוא המורה למוזיקה הכי טוב שהיה לי. אני מקשיב בזכותו למוזיקה בצורה אחרת. זה יישמע כמו קלישאה אבל עם הסרטן נפרדתי גם מכל כך הרבה פחדים".
הוא גם פחות מוטרד מהצל שהותיר אחריו דודו, עוזי חיטמן, אחד מגדולי היוצרים במוזיקה הישראלית. הוא לא מסתיר את העובדה שהתעייף מלדבר או להספיד את דודו שנפטר לפני כשנתיים וחצי מדום לב. "אני מרגיש שכבר דיברתי עליו כל כך הרבה, ואין לי מה לחדש לגביו". אבל דקה אחר כך הוא מעלה זיכרונות על מסיבת יום הולדת מכיתה ב', כשעוזי הגיע לנגן בכיתה והפך אותו למלך ליום אחד, ומההופעה המשותפת הראשונה והאחרונה שלהם בפסטיבל ימי הזמר בחולון, חצי שנה לפני מותו.
"הדבר הכי מדהים אצל עוזי היה הצניעות שלו. הרי במקצוע שלנו האגו הוא דבר כל כך דומיננטי. הוא הספיק להקשיב לדיסק הראשון שלי ואמר לי שזה טוב. לצערי, הוא לא החמיא לי יותר מדי. את הריכולים החיובים הוא עשה עם אחרים. זה הגיע אלי בשלב יותר מאוחר. זה חלק מהחינוך שהוא העביר לי. להיות צנוע. משהו שאני משתדל לעשות גם בתקופות שאני מרוכז בעצמי".
מתי הוא חסר לך?
"בעיקר בחגים. בליל הסדר תמיד הייתי שר את ההגדה איתו ועם האחים שלי. היינו גם מתפלפלים לא מעט על מוזיקה. מאוד מאוד אהבתי אותו אבל לא בא לי לדבר על זה יותר. כל החיים אני במירוץ של 'האחיין של' ונכון שיש אצל שנינו מוטיבים יהודיים במוזיקה שהגיעו מסבא שלי, אבל אנחנו מאוד שונים מוזיקלית למרות שיש מי שמוצא דמיון קולי וחיצוני בינינו".
הימים האחרונים של חיטמן מתנהלים במירוץ סביב השעון. מופע פרידה בתמונע, חזרות אחרונות לסיבוב הופעות, השקת האלבום, צילומים, ראיונות, לימודים ריקוד ושיעורי מוזיקה שהוא נותן לתלמידיו בבית הספר סקאלה ובתיכון קריית שרת. ההתנהלות המטורפת מפרה את האיזון הנפשי שהוא משתדל לשמור עליו וכבר כמה ימים שהוא סוחב צינון מעיק.
יש ימים שאתה חושב על המחלה? מפחד שהיא תחזור?
"ברור. כל פעם שאני הולך לביקורת עוברות לי מחשבות נוראיות בראש. נשארה לי עוד שנה להחלמה הסופית ואני עדיין מבריא. בעבר חשבתי הרבה על המוות ואני לא מפחד, אבל אני רוצה למות בגיל 80, עם המשפחה ליד המיטה שלי, לשים את המוזיקה שאני אוהב ולעצום עיניים. הדבר הכי מפחיד זה למות ערירי. להיות מישהו בודד וזקן שהקדיש את כל חייו ליצירה שלו ולמען אחרים, אבל לא יודע לקבל ולהיות נאהב".
מה קורה בגזרה הרומנטית?
"כבר תקופה ארוכה מאוד שכלום. יש לי כבר מספיק שירי 'ישן באלכסון' לדיסק השלישי. אני נורא רוצה אהבה, אבל קשה לי עם זה שזורקים אותי אחרי חודש וגורמים לי להרגיש כמו המיץ של הזבל. אני מניח שלא אוכל לאהוב באמת ובצורה טוטאלית עד שלא אוהב את עצמי לגמרי.
"אתמול למשל היה אחד מהימים המאושרים בחיי, חזרתי הביתה, הדיסק החדש אצלי ביד אבל אין לי את מי לשתף. זה קשה. כתבתי על זה שיר בשם'בא לי בקצב' שנמצא בדיסק החדש, לטעמי הוא השיר הכי אישי וחושפני שלי שמדבר על חיפוש זמני של חום. על לצאת למועדון, לעמוד בצד ולמצוא פשרה של חום זמני לשעתיים. מין מירוץ של פלרטוט עם עשרה אנשים בערב אחד רק בשביל להגיד שהשגתי משהו. אני רוצה להיות אחרי התקופה הזאת של חיי. אני יודע שזה עניין של זמן. יש לי סבלנות. אני מוכן סוף סוף לתקופת השפע של חיי ".
נא להמתין לטעינת התגובות
