סליחה, איפה הדרך להחלמה?

הסליחה יכולה לשחרר מטען שנצבר והתקשה והתכדרר והצטלק, והיום קוראים לו בשמות ממאירים. רחל שבי עם וריאציות מאוחרות על סליחה ועל הומיאופתיה

רחל שבי | 20/9/2010 12:21

היבטים שונים של סליחה (בקשתה, הענקתה, קבלתה), שחרור ופינוי של עומסים מנטליים, מוסריים ורגשיים שלקחנו על עצמנו מבלי-דעת או בכוונה– כל אלה הם במידה רבה תמצית יום הכיפורים וחשבון הנפש שהוא תובע מאיתנו. יחד עם זאת, כל מי שמכלכל את עצמו בצורה כזו או אחרת יודע, שיש חשבונות שאי אפשר לשלם רק פעם אחת בשנה, יש תחזוקות שפשוט אי אפשר לקיים במרווחים שכאלה.

אם איננו רוצים קנסות כבדים ועוגמת נפש, נדרשת מאיתנו בדיקה תכופה ושגורה יותר, במחזוריות יותר מצומצמת. גם למי שלא מזדהה או עוסק בפרקטיקה יהודית טקסית כזו או אחרת, ברור שהיחס המספרי הוא אתגר: די ביחס שבין יום אחד, דחוס ונוקב – לשאר 353 הימים בשנה היהודית, כדי להעניק ליום הבודד הזה את הדרמטיות והעוצמה שבו, אבל מאידך גם לייצר עומס, "פקק".

אולי לא צריך לחכות ליום האחד הזה בשנה, עם כל הדינים שבהם הוא מנופף? את הבדיקה העצמית, ההתבוננות, הדיווחים הפנימיים הכנים, אפשר לקיים לעתים תכופות יותר, מתוך שגרה של "רפואה מונעת", של תחזוקה שוטפת שלנו כבני אנוש, על כל החולשות היתרות (ולעתים גם החוזק המופרז) שמובנים בנו, שנבנים בתוכנו.

הפרספקטיבה קובעת

ד"ר נירה כפיר, הפסיכותרפיסטית הישראלית הידועה, כותבת בספרה "מה שתלוי בך, סרטן – הכאוס והכוח": "נסים והארות אכן קורים (..) אלא שאין בהם מסתורין. הם חלק מתהליך, הם צומחים מתוך הגיון, נחישות והתמקדות במטרה". למקרא המשפט הזה נזכרתי באמירה: "לפני ההארה - לחטוב עצים ולשאוב מים; אחרי ההארה – לחטוב עצים ולשאוב מים". אינני יודעת אם תנועתו של נס היא ליניארית כמתואר. שמא זהו וקטור חד, כמו חץ שלוח? אולי זוהי לפעמים דווקא תנועה ספירלית, שנבנית מתוך השילוב המתמיד של המעגלי (המחזורי, הסב על עצמו) אל תוך הליניארי?

ספרה של ד"ר כפיר מתייחס לנקודות המשבר שבאבחון מחלות קשות, ובתמורה שהן מאפשרות בחיי בני האדם. בכך הוא מצטרף לשורת ספרים שעוסקים בנושא, בין השאר של אליזבת קובלר-רוס, ברני סיגל וארווין יאלום – כולם כותבים מחוננים שמצטיירים כמרפאים בחסד, במידה רבה בזכות אנושיותם ורגישותם. זאת, וגם ההכרה שהם מעניקים לעוצמות שמתגלות במטופליהם לנוכח אבחון מחלות קשות ואף סופניות, מחלות שמעניקות תובנות עמוקות על תהליכי החיים, תובנות שיש בכוחן לרפא את הנפש ולעתים, אם אין זה מאוחר מדי, גם את הגוף.

ד"ר כפיר ממשיכה

וכותבת: "בתחילה מאלץ הסרטן את החולים לבדוק את סדרי העדיפויות שלהם. אצל רבים אין זו בדיקה סתם, אלא צורך עז לשנות את סדרי העדיפויות, כאילו ניתנת להם לפתע ההזדמנות לראות את חייהם מגבוה, כבתמונת לוויין". תהליך של סליחה בהקשרים כאלה הוא היכולת לשנות את הפרספקטיבה, לשחרר משקעים מרעילים, "לפנות את הבוידעם". קיימת ההכרה בעולם הפסיכולוגיה, אך יותר מכך בהומיאופתיה, שמזהה את האינטראקציה המתמדת שבין הרבדים הרגשיים והפיזיים – כי טראומה אישית לא פתורה יכולה להביא להתפתחות מחלות קשות.

הפרספקטיבה שבה אוחז האדם ביחס לחייו תקבע את אופי המחלה, את חומרתה, את סיכוייו ללמוד בעזרתה, "לעלות איתה כיתה", או למצער, "לעלות כיתה אך לא בבית ספרנו". האם אתה עד, גיבור או קורבן? מעבר למדדים כמותיים, בדיקות וסטטיסטיקות, המחלה היא כותרת הפתוחה לפרשנות. יש מי שנכנס להיסטריה מאקזמה שלא עוברת אחרי המשחה הראשונה, יש מי שנושא בסטואיות מחלה קשה ומסכנת חיים. מהו הדיווח הפנימי של האדם לעצמו? האם הוא קורבן פאסיבי וחסר אונים שהחיים אשמים לו, או אדם שיוצא למשימת חייו - האתגר העילאי שטמון, למשל, בהצלה ושמירה עליהם?

את הבדיקה העצמית, ההתבוננות, הדיווחים הפנימיים הכנים, אפשר לקיים לעתים תכופות יותר, מתוך שגרה של רפואה מונעת צילום: Scumfrog, cc-by

חומצה סרטנית

הגיע אליי אדם שחלה בסרטן גרורתי. ללא תיאבון, ללא עניין בחיים, עם כאבים מינוריים יחסית לחומרת המחלה. נראה היה שהרים ידיים. מצאתי בעיניו הפקוחות, המזוגגות, טווח שנע בין חוסר הבעה לבין פעירת עיניים מבועתת לנוכח המוות הנוגס בו בהדרגה. ביקשתי שיספר על חייו, הכול סטנדרטי, השיב בלקוניות. אשתו, מסורה ומעשית, הזכירה לו את הרקע הכאוב מהעבר הרחוק, קרוב משפחה שמעל בכספים והונה את כולם. אה, הוא הניף יד בביטול, שכחתי אותו, אני לא חושב עליו. הוא עשק אותי. קשה קשה קשה לי לסלוח לו. הוא כבר לא קיים מבחינתי.

מלבד התרופה ההומיאופתית, וכן הצעות חוץ-הומיאופתיות לתזונה נטולת סוכר ושתיית מיץ עשב חיטה, ביקשתי ממנו משהו קשה עבורו. קשה מול קשה. נכון, הומיאופתיה אינה פסיכותרפיה, ופעולתה אינה קוגניטיבית. עדיין, חשתי שאין זה הזמן לבצע מחקר מדוקדק וסטרילי שבו כל אלמנט טיפולי ייבחן בנפרד. אין זה הזמן – פשוט כי אין זמן. ביקשתי שפעם ביום לפחות יעצום את עיניו, ידמיין את בן המשפחה שסרח, יתבונן בעיניו ויגיד שהוא מוכן לסלוח לו. רמת הנכונות גרידא.

האיש התקומם לרגע, מה הטעם? אדם פשוט, ארצי, אמין, הרגשתי שאני פותחת בפניו צוהר קצת מוזר, והבהרתי שהסליחה היא לטובתו, לא למען אותו אדם שסרח והונה. הסליחה היא כדי להשתחרר ממטען שנצבר והתקשה והתכדרר והצטבת, והיום קוראים לו בשמות ממאירים. הפעם הוא פער אוזניים. אשתו התקשרה כעבור שבוע, לספר שהוא ישן טוב, אוכל בתאבון, הצבע חזר ללחייו. האם זו ההומיאופתיה? השיפור בתזונה? ניקוי המעיים בעזרת מיץ עשב החיטה? ואולי ניקוי "המעיים של הנפש", שבהן הצטברה הפסולת שלא נוקזה, שתססה ופעפעה והחליאה? אני מאמינה שהכול ביחד וכך או כך, הוא משתפר והולך.

מטופלת ששרדה סרטן סיפרה לי שמה שמטריד אותה אינה סכנת ההישנות של המחלה, אלא העובדה שבתקופת הטיפולים מעייניה היו נתונים להחלמה, ולכן לא יזמה צעדים משפטיים חריפים יותר כלפי בעלה במהלך תהליך הגירושין. התוצאה המצערת, לדידה, היא שעורכי דינו תמרנו את חלוקת הרכוש ביניהם לטובתו. על אף כל השנים שחלפו, וחרף העובדה שהודתה בפני עצמה שקיים קשר בין הסרטן לבין הנישואין האומללים שהיא שמחה שהסתיימו – נותר בה אלמנט קורבני.

היא משווה מאזנים כספיים, ולא את העובדה ששרדה את הסרטן. התרופה ההומיאופתית שקיבלה עזרה לה לעמוד על שלה מול דמויות שהיא חוותה כסמכותיות, מתמרנות, מטילות אימה, כפי שתפסה את בעלה. מבחינתה כיום, הלקח שנלמד מאפשר פעולה מאוזנת יותר, במקום פאסיביות וקורבניות שהעניקו בשעתו קרקע "פורייה" לסרטן.

על דרך ה"היפכא מסתברא" שאנחנו נוקטים בה בהומיאופתיה, כלומר לתת קצה-קצהו של הקושי כדי למצוא את הכוחות להתגבר על הקושי הזה, אני רוצה לשרטט בכמה משיחות מכחול ממש כלליות את התמונה שמייצרת התרופה ההומיאופתית המופקת מחומצה חנקתית, אחד הכלים ההומיאופתיים הבולטים במצבי סרטן (מני כמה מאות בנושא). האדם הזקוק לתרופה ההומיאופתית הזו אכול כעס ורגשי נקם צורבים, שלא באו על סיפוקם. הוא מתנסח בצורה בוטה, דוחה מעליו אנשים שמנסים לסייע ולעודד, ומעל הכול תקוע ועסוק בכעסי העבר.

במצבים רבים הוא עשוי לחוות ייאוש קשה, להיות נטול מוטיבציה ולפחד מהמוות (ואולי לא בכדי). כמו התנסחויותיו, כך גם מכאוביו: יש לו כאבים נוקבים, מחוררים, צורבים, אפילו ההפרשות שלו מסריחות וצורבות (מטופל אחד סיפר לי שאינו יכול לענוד שעון כי הזיעה שלו מאכלת את הרצועה כל הזמן..). זוהי, כאמור, אחת התרופות העיקריות לסרטן (מילה שבהתבוננות בה כעת, בשעת הכתיבה, אני רואה שמצויות בה אותיות השורש נ.ט.ר). נשימה עמוקה. מאחלת לכולנו שנת סליחה, התבוננות, תבונה והיטהרות.

לאתר של רחל שבי